הגישה ההומניסטית

שתי המשימות העיקריות של פסיכולוגיה של האישיות: 

  1. לתאר הבדלים בין אינדיבידואלים. 
  2.  לבצע סינתזה של התהליכים הרבים המשפיעים על האינטראקציות של האינדיבידואל עם הסביבה הפיזית והחברתית.  

 ישנן 4 גישות תיאורטיות ששלטו בפסיכולוגיה של האישיות במאה ה- 20: 

  • הגישה הפסיכואנליטית 
  • הגישה ההתנהגותית 
  • הגישה ההומניסטית 
  • הגישה הקוגניטיבית  

ישנן שאלות שעדיין לא נמצאה להן תשובה מספקת: באיזו מידה האמונות, הרגשות והפעולות שלנו חופשיים ובאיזו מידה הם נשלטים ע”י סיבות שמחוץ לשליטתנו? האם אנו בבסיסינו טובים, נייטרליים או רשעים? קבועים או משתנים? אקטיביים או פסיביים בשליטה על הגורל שלנו? אלה אינן שאלות אמפיריות ולא מנסים לענות עליהן באופן מפורש, אבל כל גישה תיאורטית מכילה תשובות מרומזות. 

הגישה ההומניסטית-
ב-1962 קבוצת פסיכולוגים הקימה את אגודת הפסיכולוגיה ההומניסטית (Association of Humanistic Psychology). הם ראו את הפסיכולוגיה ההומניסטית כ”כוח השלישי”, אלטרנטיבה לגישה הפסיכואנליטית והביהביוריסטית שרווחו באותה תקופה.  

האגודה אימצה ארבעה עקרונות: 

  1. האדם החווה הוא עיקרון ראשוני. בני אדם הם אינם רק אובייקטים למחקר. יש לתאר ולהבין אותם במונחים של דעותיהם הסובייקטיביות על העולם, התפיסות שלהם לגבי עצמם והרגשת הערך העצמי שלהם. השאלה המרכזית איתה מתמודד כל אדם היא “מי אני?” בכדי ללמוד איך האינדיבידואל מנסה לענות על השאלה הזו, הפסיכולוג חייב להפוך לשותף של אדם זה. 
  2. בחירה אנושית, יצירתיות והגשמה עצמית הם הנושאים המועדפים לחקירה. המוטיבציה של אנשים אינה רק הדחפים הבסיסיים כמו סקס או אגרסיה או צרכים פיזיולוגיים כמו רעב וצמא. הם מרגישים צורך לפתח את הפוטנציאל והיכולות שלהםצמיחה והגשמה עצמית צריכים להיות הקריטריון של בריאות פסיכולוגית, לא רק שליטה של האגו או התאמה לסביבה. 
  3. משמעות צריכה לבוא לפני אובייקטיביות בבחירה של בעיות למחקר. פסיכולוגים הומניסטים טוענים שצריך לחקור בעיות אנושיות וחברתיות חשובות, גם אם לפעמים זה אומר לאמץ שיטות פחות מחמירות. ובעוד פסיכולוגים צריכים לשאוף לאובייקטיביות באיסוף ופירוש של תצפיות, הבחירה של נושאי המחקר יכולה וצריכה להיות מודרכת ע”י ערכים. במובן הזה, מחקר אינו חופשי מערכים. 
  4. הערך האולטימטיבי ניתן לכבוד של האדם. אנשים הם טובים באופן בסיסי. המטרה של הפסיכולוגיה היא להבין, לא לחזות או לשלוט באנשים. 

 על אף שהפסיכולוגים שחלקו את ההסכמה עם עקרונות אלו באים ממגוון רחב של רקעים הדעות התיאורטיות של קארל רוג’רס ואברהם מאסלו עומדות במרכז התנועה ההומניסטית. 

קארל רוג’רס – קארל רוג’רס ביסס את התיאוריה שלו על עבודה עם קליינטים בקליניקה. הוא התרשם ממה שהוא ראה כנטייה מולדת של האינדיבידואל  לנוע לכיוון צמיחה, בגרות ושינוי חיובי. הוא התחיל להאמין שהכוח הבסיסי המניע בני אדם הוא נטייה להגשמה. 
(actualizing tendency) – נטייה לכיוון מימוש או הגשמה של כל היכולות של הארגון. אורגניזם שגדל מנסה לממש את הפוטנציאל שלו בתוך הגבולות התורשתיים. אדם לא תמיד יתפוס בבהירות אילו פעולות מובילות לצמיחה ואילו לא. אבל כשהכיוון ברור, האינדיבידואל בוחר לגדול, להתפתח. רוג’רס לא הכחיש שישנם צרכים אחרים, חלקם ביולוגיים, אבל הוא ראה אותם ככפופים למוטיבציה של האורגניזם לקדם את עצמו. האמונה של רוג’רס בראשוניות של ההגשמה יצרה את הבסיס לתרפיה שאינה מנחה או התרפיה ממוקדת-לקוח שלו (  nondirective or clientcentered therapy). שיטה זו של פסיכותראפיה, מניחה שלכל אינדיבידואל יש את המוטיבציה והיכולת להשתנות, ושהוא המתאים ביותר להחליט על אופי השינוי. תפקידו של התרפיסט הוא לשמש כ (sounding board) בזמן שהקליינט חוקר ומנתח את בעיותיו. גישה זו נבדלת מהתרפיה הפסיכואנליטית, בה התרפיסט מנתח את ההיסטוריה של הפציינט בכדי לקבוע מהן הבעיות ולתכנן נתיב של פעולה מתקנת. 

הרעיון המרכזי בתיאוריית האישיות של רוג’רס הוא העצמי (The self) –  או מושג העצמי (self-concept). העצמי או העצמי האמיתי (real self) מורכב מכל הרעיונות, התפיסות והערכים שמאפיינים את ה”אני” או “אותי”. הוא כולל את המודעות ל”מה אני” ו”מה אני יכול לעשות”. העצמי הנתפס הזה, בתורו, משפיע גם על תפיסתו של האדם לגבי העולם וגם על התנהגותו. (לדוגמה: אישה שתופסת את עצמה כחזקה ומוכשרת, תופסת את העולם ומתנהגת בצורה שונה מאישה שמחשיבה את עצמה לחלשה וחסרת השפעה). 
מושג העצמי לא בהכרח משקף את המציאות: אדם מצליח ומכובד יכול לראות את עצמו ככישלון. ע”פ רוג’רס, האינדיבידואל מעריך כל חוויה ביחס למושג העצמי שלו. אנשים רוצים להתנהג בדרכים שתואמות לתמונת העצמי שלהם, חוויות ורגשות שלא תואמים הם מאיימים וייתכן שתמנע מהם כניסה למודעות 

זהו בעצם הרעיון של פרויד לגבי הדחקה, אבל רוג’רס הרגיש שהדחקה כזו היא אינה הכרחית ואינה קבועה. (פרויד אמר שהדחקה היא בלתי נמנעת ושאספקטים מסוימים מהחוויות של האדם נשארים תמיד לא מודעים). 
ככל שיש יותר תחומים של חוויה שהאדם שולל כיוון שהם אינם תואמים למושג העצמי שלו, כך גדל הפער בין העצמי לבין המציאות וגדל הפוטנציאל לחוסר הסתגלות. אינדיבידואלים שמושג העצמי שלהם אינו תואם לחוויות ולרגשות שלהם חייבים להגן על עצמם מפני האמת, כיוון שהאמת גורמת לחרדה. אם הפער הופך גדול מדי, ייתכן שההגנה של האדם תישבר ותגרום לחרדה גדולה או לצורות אחרות של הפרעה רגשית. בניגוד לכך, לאדם שהסתגל היטב יש מושג עצמי שתואם למחשבות, חוויות והתנהגויות שלו. העצמי אינו קשיח אלא גמיש, ויכול להשתנות כשהוא מטמיע חוויות ורעיונות חדשים.  

 רוג’רס הציע גם שלכל אחד יש עצמי אידיאלי ideal self התפיסה שלנו לגבי סוג האדם שאנו רוצים להיות. 

 ככל שהעצמי האידיאלי קרוב יותר לעצמי האמיתי, כך האינדיבידואל הופך שמח ומסופק יותר. סתירה   גדולה בין העצמי האמיתי לבין העצמי האידיאלי יוצרת אדם שאינו מסופק ואינו מאושר. אם כן, יכולים להתפתח שני סוגים של אי-התאמה:
1. בין העצמי לבין החוויות של המציאות.
2. בין העצמי האמיתי לבין העצמי האידיאלי. 

 רוג’רס הציע כמה השערות לגבי הדרך בה מתפתחות אי-התאמות אלה. במיוחד, הוא האמין שיש סבירות גדולה שאנשים יתפקדו בצורה יעילה יותר אם הם גדלו באווירה של קבלה לא מותנית. 

(unconditioned positive regard), כלומר אם הם ירגישו את עצמם כמוערכים ע”י הוריהם ואחרים גם כשהרגשות, הגישות וההתנהגויות שלהם אינם אידיאליים. אם ההורים מציעים רק קבלה מותנית, כלומר יעריכו את הילד רק כשהוא מתנהג, חושב או מרגיש בצורה הנכונה, סביר שמושג העצמי של הילד יהיה מעוות, זאת מכיוון שילמד את עצמו להסתיר את מה שבאמת מרגיש ורוצה מה שלימים יהפוך ללא מודע שלו. אם הורים יקלו את התחושות ויגנו רק את המעשים יותר סביר שהילד לא ידחיק אלא רק ילמד להימנע מהפעילות. 
לדוגמה: הרגשה של תחרות ואיבה כלפי אח קטן הם טבעיים, אך הורים אינם מקבלים הכאה של אח קטן ולרוב מענישים על כך. ילדים חייבים לשלב את החוויה הזו לתוך מושג העצמי שלהם. הם יכולים להחליט שהם רעים ולחוש בושה. הם יכולים להחליט שההורים לא אוהבים אותם ולהרגיש דחויים. או הם יכולים לשלול את הרגשות שלהם ולהחליט שהם לא רוצים להכות את האח הקטן. כל אחת מהגישות האלה מעוותת את האמת. את האלטרנטיבה השלישית הכי קל לילדים לקבל, אבל בכך הם שוללים את הרגשות האמיתיים שלהם, שהופכים ללא-מודעים. ככל שאנשים נאלצים לשלול את ההרגשה האמיתית שלהם ולקבל את הערכים של אחרים, כך הם ירגישו יותר לא בנוח כלפי עצמם.  

רוג’רס טען שהגישה הטובה ביותר להורים היא להכיר בהרגשתו של הילד כהגיונית, בעוד שהם מסבירים לו את הסיבות מדוע הכאה אינה מקובלת עליהם. 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן