הגישה הפסיכודינאמית

אוגדן פותר לנו את הבעיה עם משפחות מיוחדות כמו חד הוריות או חד מיניות כי בעצם בכל אחד מאתנו יש את כל הסיפור- את כל החלקים. אנחנו כמטפלים רק צריכים לפגוש בעצמנו את החלקים הללו ולא להיבהל מהם ולאפשר למטופלים ולילדים שלנו לפגוש אותם בעצמנו. בהעברה המטופל פוגש דרך המטפל את אבא שלו ואת סבא שלו ולא רק דמות נשית. הוא יכול לפגוש בנו כמטפלים כמה שיותר חלקים.

בולס

כותב בין זמננו. ספריו, “צלו של האובייקט”, “היסטריה” (ספר חשוב מאוד), ו”השאלה האינסופית”. בולס הוא נאו-פרוידני למרות שיש טועים שמגדירים אותו כהתייחסותי. דוגמה לכך היא בהתייחסותו למושג היסטריה בספר שלם, על אף שהמושג הורד מהDSM.

בולס אומר לנו שאמנם עברו מאה שנה מאז פרויד ועדין שום דבר לא השתנה כי דבריו עדין מבהילים אותנו כיום (כל נושאי המיניות בילדות).

בולס מקשה על נושא התסביך האדפלי. הוא מפריד בין מה שהוא קורא “האמא הפרה-אדיפלית” עד גיל 3 פחות או יותר. היא אמא שבחוויה הקוגניטיבית של הילד העולם שלה מתחיל ונגמר בילד- חייה מוקדשים לילד (בדאגה, ב-caring, בלספק אותו). החוויה היא מענגת, מרגיעה ומספקת ואנו ממשיכים לחפש את האמא הזאת כל חיים וגם מתסכלת כי זה אף פעם לא מלא ולא מיידי כמו שאני רוצה.

בגיל 3 לערך האמא הפרה-אדיפלית פתאום מתגלה כיצור מיני שלא רק העולם שלה מתחיל ונגמר בי אלא שהילד הוא לא המרכז של הקיום שלה ולפעמים היא מעדיפה להיות עם אבא במיטה לבד. הילד מבין שהיא לא קיימה יחסי מים עם אבא כדי ליצור את אותי אלא לשם העונג, שיש להם חיים פרטים והיא שמחה שאנחנו הולכים לחבר לפעמים. משהו “מתקלקל” בתפיסה את האמא וזאת טראומה פסיכולוגית מובנית שיוצרת חיץ ברור בין האמא של לפני לאמא שאחרי, הפרה-אדיפלית אל מול האדיפלית (כמציאותי יותר וחי- תסמונת הנזירה “הזונה”).

גם האמא חווה עצמה כבוגדת כאשר הילד מכיר את העולם הזה ומנסה להביא את האדיפליות מבלי שהילד ירגיש היא בוגד ונוטשת אותו עם אבא אבל הילד עדין מרגיש אותו. בולס אומר אין דרך רכה או לא טראומטית לתאר את המעבר הזה, כי השינוי הזה הוא דרסטי עבור הילד.

בולס מתאר את הפתרון הגברי כפתרון שיוצר פיצול דיסוציאציה ממשי “שמעיפה לכל הרוחות” את האמא הכפרה אדיפלית כמי שאי אפשר לסמוך עליה ולהאמין בה, שבוגדת עמוק עמוק בפנים זאת אחת הסיבות שלגברים קשה להתחבר לחלקים הנשיים (כי הם האמא הפרה-אדיפלית), כי כאשר הם מתחברים לחלקים האלה הם מרגישים חלשים, פגיעים, אספקטים שמגיבים לבגידת האמא. גברים שהם למשל מטרו-סקסואליים יתפסו לרוב ע”י החברה כ”הומואים”, זה מראה לנו כמה ההרחקה מכך משמעותי לשמירה על הגבריות המאצ’ואיסטית.

הפיצול הזה יוצר מצב או שהאישה מוגדרת כדמות פרה-אדיפלית שעושה CARING או שהיא אדיפלית. אישה שהיא אימהית אין בה טיפת מיניות, לבנת פורן למשל, שעושה caring לאנשים שבגדו בהם לעומת זאת דוגמנית כמו מירי בוהדנא שקשה לראות בה את האימהות בגלל המיניות השופעת שלה. זה לא הדוגמאות כפרט אלא הקונספט המרכזי. יש הרבה דוגמאות כאלה. הפיצול הזה נוצר בתוכנו והוא לידי ביטוי בהבניה של יחסים. זה גורם לכך שהילד בועט את דמות האם המינית הצידה, נשאר בלי אמא ומחפש תחליף דרך דמויות אדיפליות.

פתרון התסביך אצל האישה– הילדה לא יכולה לראות את האמא כאמא הפרה-אדיפלית כי עוד לפני שהיא נולדה הפכו אותה לאמא כזאת, הכנו אותה להיות כזאת מגיל אפס- מה שאנחנו קונים לה, המשחקים שאנחנו משחקים איתה, אנחנו כופים עליה להיות כזאת. לכאורה לגבר יש חופש לבעוט באמא, לאישה אין! הגבר יכול לבחור בתחליפים מיניים חסרי משמעות כי התוכן עם המשמעות נשאר עם האמא הפרה-אדיפלית, אצל הנשים אין בחירה הם נולדות כאמא הפרה-אדיפלית והאמא מלמדת אותה בתהליכי החברות לאורך כל השנים את התפקיד, הילדה כלואה באופן שהיא חייבת לשמו נאמנות לאמא הפרה-אדיפלית ואין לה את החופש לבחור את מה שלגבר יש לבחור, צמצמנו את חופש הבחירה שלה. זה לא כמו הזדהות מתוך נחיתות, כפי שטען שפרויד, אלא מתוך צמצום. כשהילדה פוגשת את האמא הפרה-אדיפלית כמינית היא פונה לאבא ולחלקים הגברים אצל האמא. היא עושה גם פיצול אבל אצלה הוא בין גבריות לנשיות ולא בין אימהות ומיניות. הילדה נשארת נאמנה לאמא הפרה-אדיפלית כי אין לה ברירה ופונה לדמות הגברית בבית ולחלק הגברי בתוך האמא ומתחילה דיאלוג מיני עם החלקים הגברים ויוצרת פיצול. היא יכולה להיות בו זמנית יותר מפותחת מבחינה רגשית כי זה מה שלמדו אותה וגם מינית.

גם הבן וגם הבת נמצאים בבעיה כי שניהם בפיצול. אנחנו רואים את זה בכך שנשים היום הולכות לעבר פלורליזם מיני שלא בטוח שהן רוצות אותו (ניתוק המיניות והאינטימיות), והן כלואות במקום שבצד אחד הן צריכת להיות פרה-אדיפליות ומצד שני הן רוצות לתת לעצמן חופש דרך מיניות, או קריירה גברית ששומרת על אותו הפיצול.

ג’סיקה בנג’מין, כותבת ופסיכואנליטית בת זמננו, אינטר-סובייקטיבית נותנת פתרון לסוגיה הזאת שבולס משאיר ללא מענה. היא טוענת שהבעיה היא לא של הגבר שכופה את הפטריארכליות הגברית ולא של האישה שנכנעת לכך. הבעיה היא של שניהם בדיאלוג ביניהם. אי אפשר להאשים את הגבר כי כבלנו אותו למציאות כזאת וגם לא את האישה כי היא גם כבולה כבר מילדות. היא אומרת שאף אחד לא כפה על אף אחד את הפיצול, אין אשמים, ויש לנו את החופש להגיד ברמה האישית, בטיפול, לדבר על נשיות וגבריות בחופשיות עם המטופלים. זאת בחירה להיענות לכפייה החברתית הזאת, ואז נשאל למה זה נוח לנו כי יש אופציה אחרת להגיד לא אני כופה עליך ולא את כופה עלי ואנחנו לא יודעים איך לעשות את זה אז בואי יחד נמצא את הדרך. כלומר להוציא את אלמנט הכפייה מהטיפול, מהדיאלוג.

אצל גבר שמקיים הרבה יחסי מין באובססיביות ללא אינטימיות (זאת הדרך שלו להתמודד עם הפיצול) אפשר לבחון מה החלקים הגבריים שלו ומה הנשיים? מה הוא בוחר? לעורר את האמא הפרה-אדיפלית שלו ולדבר על התפיסה שלו אותה באופן שונה (אצל נשים- כיום למשל זה בא לידי ביטוי בתפיסה שהן מחזיקות כפייה כפולה- האחת להיות אימהיות והפרה-אדיפלית והשנייה להיות פלורליסטיות ומיניות- ג’סיקה בנג’מין אומרת שהשאלה היא מה הן בוחרות ורוצות, מה נכון עבורן? להשתחרר מהכפייה).

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן