הגישה הפסיכודינאמית

תיאוריות יחסי האובייקט

הפסיכולוגית מלאני קליין- כשמדברים עליה חשוב להיות פתוחים משום שהיא תיאוריה קשה לעיכול שנורא קל להתנגד אליה ומצד שני היא אחת התיאוריות החשובות שקיימות לפחות בחשיבה על טיפול קוגניטיבי. היישום של התיאוריה עוררה רוב השנים התנגדות עם זאת החשיבה הקלניינית חשובה לטיפול.

נתחיל באנקדוטה:

לפני כמה שנים רואיין אדן שטופל אצל מלאני קליין והוא ענה שכל מה שהוא זוכר זה שבתחילת כל פגישה היא הגישה לו כוס חלב חם וזה נתן לו הרגשה מאוד טובה. התוכן הקליינייני הוא קשה אבל התוצר (“החלב המזין”) הוא בעצם העניין המרכזי. אפשר לשים דגש על התוקפנות ועל הפנטזיות המאוד ביזריות אבל אנחנו צריכים לזכור לאור כל הדרך שהתיאוריה הקלניינית עוסקת בשאלה: איך עם ולמרות התוקפנות המולדת אנחנו בסופו של דבר מייצרים יחסי אהבה (שזה הדגש בה). איך התוקפנות תקדם את היחסים שלנו למקום שבסופו של דבר מאפשר לנו לקיים יחסים שיש בהם תוקפנות ואהבה אשר חיים בחפיפה אחת בלי להרוס אחד את השני אלא באופן שמזין אחד את השני. קליין כמו פרויד בסוף ימיו האמינה כי אנחנו נולדים עם רמה כזו או אחרת של תוקפנות שאינה תלויה בכלום, היא חלק ממה שפרויד מכנה החיה שבנו (פרויד עוסק במיניות וקליין בתוקפנות, כאשר היא לא מבטלת את המיניות אבל פחות דומיננטי בתיאוריה שלה).

הילד נולד עם X תוקפנות שבאה לידי ביטוי בפנטזיות ראשוניות (phantasy*** מילה שקליין המציאה כי כותבים פנטזיה ב-F) פנטזיות ראשונות ולא מודעות, פרה-וורבליות אשר מבטאות תהליכי חשיבה ראשוניים (בסופו של דבר ביון הגדיר את הפנטזיה כתהליך חשיבה אבל שניהם לא מגדירים אותה כתהליך חשיבה שאנחנו מכירים).

העולם שהילד מגיע אליו מונע לא רק מדחף כפי שדיבר פרויד: האיד מחזיק את מירב הדחף בתחילת החיים, כאשר לאחר מכן הוא פורץ החוצה ודורש סיפוק מידי אשר לא יכול להתקבל בגלל האגו (הדחף שפורץ החוצה נקרא קטקסיס). האיד בעקבות זאת נשאר מתוסכל). קליין מתארת עולם לא מודע הרבה יותר סוער ומורכב. עצם הצירוף יחסי אובייקט, לא עוסק ביחסים באופן ישיר.

ניתן להמחיש זאת ע”י עולם הדרדסים (☺): לכל אחד מהם יש תכונה מאפיינת אחת בלבד. לכל אחד מאיתנו יש יחס אחר לתכונות הללו (כעס כלפי תכונת הקונדסון, קנאה כלפי ישנוני וכדומה). זה מייצג את כוונתה של מלאני קליין- יחסי אובייקט: בעיניה אנחנו נולדים עם אובייקטים חלקיים, שכן כל אחד מהם מייצג תכונה אחת. אנחנו נולדים גם עם יחס לאובייקטים החלקיים, והיחס הזה הוא בלתי נפרד מהאובייקט עצמו.

דחף בתיאוריה של פרויד מנותק מהאובייקט ומתחבר אליו רק כאשר הוא נאלץ להתחבר לאובייקט חיצוני לצורך סיפוק הדחף. כי הדחף מאכלס את העולם הלא מודע. לעומת העולם הלא מודע של קליין שמאוכלס במאות אובייקטים חלקיים והיחס שלנו כלפיהם שהוא בלתי נפרד    (*** אובייקט הוא מונח סימבולי וקשה לתאר איך זה נראה בעול של התינוק).

נשאלת השאלה מאיפה התינוק מגיע לעולם עם היחס הזה לאובייקט? אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאנחנו נולדים עם תוקפנות ואובייקטים חלקיים שיש לנו אליהם יחס.

אצל פרויד דחף נוצר בחוויית האובייקט האבוד, ובחיפוש אחריו. לעומת זאת מיטשל בא ואמר שפרויד טעה שראה את האדם כחיה שעסוקה בדחפים, אלא האדם הוא חיה תרבותית.

אצל מלאני קליין הביטוי של האובייקט והיחס אליו באה לידי ביטוי בפנטזיה הראשונית בעולם הלא מודע (לעומת פרויד שאצלו הפנטזיה היא לא בעולם הלא מודע אלא במקום אחר ואף מוסיף שיש נתק בין הפנטזיה לבין הרגש אבל לא עונה על השאלה איפה נמצא הרגש).

בעולם הלא מודע של מלאני קליין יש יחסי אובייקט שמתקיימים באמצעות פנטזיה ותהליכי חשיבה ראשוניים והדלק שלהם האו הדחף התוקפני. אנחנו רואים “במה” שלמה עם כל ההתרחשויות שמתקיימות בה, ויש בהם אובייקטים חלקים שיש לנו יחס אליהם וביניהם יש גם יחסי אובייקט וסצנה שכולה מונעת מהדחף הראשוני. כל חיינו אנו נמצאים בדרמה סוערת שמלאה ביחסי אובייקט שהביטוי שלה הוא פנטזיות לא מודעות, ובה תוקפנות שהתינוק פוגש אותה מהשנייה שהוא נולד כי היא מולדת, וגם בגלל המעבר מעולם שבו הדחף שקט לעולם שמפגיש אותנו עם צורך בהתמודדות עם אינספור גירויים שמיד מפעילים את אותה דרמה פנימית ואת הדחף התוקפני. אם חושבים על התינוק, נשאל את התינוק איך הוא שורד את זה?

כלומר, העולם הקלייניני הוא עולם סוער מרגע אפס שיש בו תוקפנות (כאשר אין הפרדה בין הפנים לחוץ בשלב הראשון, אלא מרחב אינסופי).  השאלה המרכזית היא מה התינוק עושה עם הדרמה הזאת? איך הוא מארגן את כל הדרמה הזאת, שחיה ובועטת כל הזמן (עד היו אצל כל אחד מאתנו) מה הוא עושה עם זה? תינוק לא יכול להתמודד עם עוצמה כזאת של גירויים.

הדוגמה הבוגרת של זה היא שכשמרצה נכנס בפעם הראשונה לכיתה הוא פוגש בסטודנטים שלו את האובייקטים היחסים שלו (***השלכות). אין לאדם דרך אחרת להתארגן ביחס לאחר אלא דרך האובייקטים היחסים שלו, האופן שבו הוא משליך את העולם השלו החוצה. זה מסביר כל סוג של אינטראקציה ראשונית. אנו מקווים שעם ההיכרות אנחנו נאסוף את ההשלכות, שהוא אחד המרכיבים דרמטיים רגשית בתהליך הטיפולי והרגשי משני טעמים. הראשון, הפחות דרמטי, כדי שאני אוכל לראות את האדם השני אני חייב להוריד ממנו את ההשלכות שלי אחרת אין מקום לאדם הזה, מי עומד מאחורי היחס ששמתי עליו. כלומר יחסים ממשים מתחילים להתפתח רק כאשר התינוק, המטופל האדם מוכן לאסוף את ההשלכות שלי. הדרמה האמיתית היא שאנחנו לא סתם משליכים. אם נדמה את ההשלכות שלנו לילדים, אז זה כאילו אנחנו מנדים בשלב מסוים אחד אחד ילדים שאנחנו רואים בהם אובייקט לתכונות שאמרו לנו כילד שהם רעים, שמשהו טרח להפוך אותם עבורנו לרעים, יחס נבנה ולא מולד. אנחנו לוקחים למשל את הילדים שלנו, שכל אחד מהם מייצג חלק בנו (הילד שישב בארגז חול והתלכלך וכשהוא בא אמא שלו צעקה עליו, ואת הילד שדווקא בא ביום גשם ודרך בשלוליות ואמא שלו אמרה לו שהוא לא יכול להיכנס הביתה). זה מתייחס לתהליכים מתמשכים ולא לסיטואציות בודדות. חלקים בנו כילדים שנתפסו כרעים ואנחנו נפטרים מהם וגם חלקים טובים שאנחנו נפטרים מהם. המוקד הוא כמה זה עצוב שאנחנו צריכים לוותר על חלקים שאין בהם שום רע ומשהו אמר לנו לא בבית שלי? ואנחנו אחר כך בבית שלנו כהורים משחזרת את זה עם הילדים שלנו…

כאשר המרצה נכנס ורואה בכל אחד משהו, האו ממקם את החלקים שמצד אחד הם הילדים האבודים שלו והם הולכים אחריו לכל מקום כי הם מבקשים להיכנס פנימה חזרה, אבל הוא סגר את הדלת  והדרך היחידה שלו להתחבר אליהם היא למקם אותם באנשים שמולו, באחר. את מה שאנחנו אוהבים נמקם באנשים שאנחנו אוהבים. החלק הקשה הוא שככל שיש חלק שלמדנו לשנוא אנחנו יותר נרחיק אותו מאתנו ונשים אותו על האחר (נשליך אותו על האחר ונהיה עסוקים בו). זה יזכיר לנו חלק בנו שאנחנו לא מוכנים להחזיר הביתה- נתמקד בכמה זה עצוב? שאנחנו שונאים משהו כדאי להרחיק מאתנו את החלק הזה שקיים בנו ואנחנו לא מוכנים להכניס הביתה. נשאל את עצמנו למה אנחנו עסוקים וטורחים לעסוק בשנאה כלפי משהו מסוים? יש פה ניסיון נואש לשמור על קשר עם החלק האבוד שלנו.

מלאני קליין אומרת על כך: ההשלכות שלנו בודדות (שכן הן פזורות ואבודות ואנחנו לא רוצים אותם בלי בית).

 

מידע נווסף ניתן לקרוא כאן