הגישה הפסיכודינאמית

דרך  ההשלכה של האובייקטים הפנימיים שלי אני מעצב את המציאות שבה אני חי. כמה ומתי אני פנוי לפגוש אנשים מציאותיים? עוד נגיע לשם בהמשך.

קליין שואלת באיזה אופן אני מארגן אתה תוקפנות המולדת כדי שתשרת יחסי אהבה. קלין מציעה שתי אסטרטגיות פסיכולוגיות מרכזיות שעוזרות לנו לארגן את התוקפנות הזו ובעיקר להרגיע את החרדה שמתעוררת בעקבות התוקפנות כדי שנוכל לקיים יחסי אהבה מיטיבים (לא בהכרח עם העולם הממשי קוגניטיבי). ישנן 2 עמדות סינכרוניות התפתחותיות (הסכיזואידית פראנואידית ולאחר מכן הדיכאונית), אך הן גם דיאכרוניות (תנועה ספירלית שאנחנו נעים בין העמדות). תיאורטית בנקודת זמן ספציפית אנחנו יכולים להיות בין העמדות או בתנועה ספירלית.

אוגדן אומר שיש קיום בו זמני של שלושת העמדות, כאשר הוא מתעסק בדיאלקטיקה שבין העמדות השונות.

העמדות ההלו שונות ואינן שלבי התפתחות לינאריים אלא שתי העמדות ממשיכות להתקיים כפי שהן בתוכנו בתנועה ובדיאלוג ביניהם.

קליין מתארת 2 עמדות לתיאור החוויה: הסכיזואידית פראנואידית  והדיכאונית כאשר כל אחת מהן מאופיינת בסוג של יחסי אובייקט, הגנות, רמת סימבוליזציה. כל אחת מהן מייצרת חרדה שונה ביחס לדיאלוג שלי עם העולם.

העמדה  הסכיזואידית פראנואידית: יחסי האובייקט הם חלקיים (כלפי אובייקטים בודדים, כל אחד בפני עצמו). התינוק (למן ההתחלה עם זאת אין צורך להעמיק בגיל שכן בעולם התת מודע אין חשיבות לזמן או למרחב, לדבריו של פרויד) מתוקף מגבלותיו אינו יכול לראות אמא שלמה אלא אובייקט חלקי. קליין מאגדת עבורנו את מכלול האובייקטים תחת שתי קטגוריות שמתארות את המכלול השלם של החוויה תחת השם “השד הטוב” ו”השד הרע” שכל אחת מאגדת בתוכה משלול חוויות, אחת מיטיבות והשנייה שליליות.

השד הרע מכיל יש מכלול של חוויות שגורמות לתינוק חוסר נעימות ואת הרצון לשנות אותם (לעשות טרנספורמציה של החוויה ע”י בכי).

השד הטוב מכלול המכיל חוויות נעימות לתינוק ואינו מעודד אותו לעשות שינוי אלא להישאר במקום שהוא נמצא (ללא טרנספורמציה).

הפיצול שתחילתו מבני הופך בהמשך לפיצול כמנגנון הגנתי. כלומר כל פעם אני נתקל בחוויה ששייכת לעולם הרע, שדורש טרנספורמציה החוויה שמשהו מבפנים מתקיף אותו. למשל תחושה של רעב נחוות כמשהו שמתקיף אותי מבפנים.

הדרך של התינוק להתמודד עם התוקפנות הרגשית היא טרנספורמציה של החוויה באמצעות השלכה של החוויה הבלתי נעימה החוצה.

יש מאפיין גם לחוויה הטובה וגם לרע. כאשר התינוק נמצא במצב של שד רע מתוך העמדה הסכיזואידית פראנואידית חסר לו משהו שיכול להרגיע את החוויה הזאת. חסר ברגעים אלא לתינוק זיכרון של שד טוב (אין עבר כי אין הפנמה של שד מרגיע ואין עתיד- יש רק הווה טוטאלי). אנשים עם מאפיינים גבוליים חיים את ההווה כאילו אין לו התחלה וסוף, כאילו לא היה לפני ולא יהיה אחרי. ההווה מכיל בתוכו את העבר כאילו הוא קורה עכשיו, חי בתוכו. כמו שעבור תינוק גז בבטן את חוויה מפרקת כך גם אצל אנשים עם מאפיינים גבוליים כאשר יש חוויה של כאב שהיא טוטאלית (זאת חוויה של כאב שלעולם לא תגמר וחוץ מהכאב אין שום דבר אחר). זה בעצם הרצון למות, להתאבד כי זאת הדרך היחידה להפסיק את הכאב.

מנגנון הפיצול עוזר לנו בצורה היעילה ביותר למצב שבו אני מותקף מבפנים, אני משליך את מה שאני מרגיש החוצה ולכאורה אני בעצם משתחרר מהתוכן התוקפני. זה תהליך מנטאלי וכיוצא בזאת יש להשלכה מחיר בשני חלקים:

  1. בעולם הפנימי- כאשר אני משליך מתוכי חלקים רעים, המחיר הפנימי שאני מדלדל מתוכן. אני לכאורה הופך את עצמי לאדם טוב יותר אבל במחיר של אדם מצומצם יותר (אני כאדם לא חווה את הריקנות רק האחר כי אני נשאר עם החלקים הטובים ומשליך את הרעים). הופך להיות מוסרני וצדקני (“פולני” ). לא בטוח שמה שאני משליך הוא רע, למשל חלקים תוקפניים ויש חלקים שאני משליך כרעים והם לא רעים בהכרח. למשל: כאשר אני פוגש אנשים צדקנים שמחפשים לעשות טוב לאחרים ולספר על כך לכולם אז אני מרגיש רע עם עצמי ואני מוציא את התוקפנות שלי. זה מעורר בי רצון לעשות שינוי כי אני רע ורוצה להפוך לטוב. השד הטוב לא יעורר בנו רצון לטיפול ולעשות שינוי.
  2. בעולם החיצוני– ככל שאני משליך יותר חלקים רעים יש יותר בחוץ מפלצות, שד רע שעבור ילדים מכיל את ההשלכות הרעות שלהם. זאת חרדה רודפנית- פרנואידית.

לפעמים אנחנו עושים השלכה הפוכה, במקום להשליך את הרע משליכים את החלקים הטובים מתוכנו. זה תהליך נורמלי של יצירת קשר עם העולם, למשל באהבה: להשליך חלקים טובים ממני כדי להתאהב. בהתאהבות יש רק חלקים של השלכות החלקים הטובים שלנו, הקרבה. דוגמה נוספת היא להשליך חלקים טובים ממני כדי לשמור על אובייקטים שהם רעים באופן מציאותי, למשל ילד שהוריו מתעללים בו לא יכול להיות במקום שההורה נחווה כרע ולכן הוא יקריב את החלקים הטובים שלו ואפילו יפנים את החלקים הרעים של הדמות המתעללת. הילד יפנים את העובדה שהוא ילד רע ולכן זה קרה לו (לוקח אשמה) וכן הלאה. במקרה כזה יש לכך סיכון ברמת המציאות.

ישנה חשיבות רבה לעסוק בחלק הפרנואידי, לשחק עם הילד את הפראנויה (לשחק עם השדים והמפלצות, לחפש אותם, להתחבר אליהם), להבין אותה וכך גם עם אנשים פרנואידים.

החלק השני של התהליך הוא הפנמה. כי אם היינו רק משליכים אז לא היינו מתפתחים, אלא רק מתרוקנים.

הפנמה ראשונית בעמדה הסכיזואידית פראנואידית היא ברמה סימבולית (משוואה סימבולית: הדברים הם מה שהם, קונקרטיים ואין סימבוליזציה בעצם). בגלל שהילד במצב כזה הפנמה יכולה להתקיים רק באמצעות קניבליזם סדיסטי אוראלי.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן