הגישה הפסיכודינאמית

ההפנמה היא ההתפתחות וההשתנות של עולם האובייקטים הפנימיים שאליו הגענו. האינטראקציה הקוגניטיבית היא מאוד ראשונית עם העולם החיצוני. ההפנמה הפסיכולוגית היא בעצם של מה שנחווה מבחוץ כטוב. כמו הזנה, הגנה, ערסול. החוויה היא לא בניסוח שאני מתאר אותו כרגע, התינוק לא חווה ערסול או הזנה כחוויה אלא כמגע. יש חוויה פרה ורבלית, יש פער מאוד גדול בין מי שאני קורא לו ערסול לבין איך התינוק חווה אותו.

בעמדה הסכיזו-פארנואידית יש מכלול חוויות מטיבות שהתינוק רוצה לייחס אותם לעצמו. פה יש ניסיון לשמר את החוויה, התינוק לא באמת מודע לזה שהחוויה באה מבחוץ. מבחינתו אין חוץ ופנים. יש חוויה שלא הייתה קיימת קודם והוא רוצה אותה. פה מתחיל עולם יחסי האובייקט הפנימי שאיתו הגענו לעולם להתפתח, להשתנות. אם לא העולם היה נשאר פארנואידי.

באופן נורמלי אנחנו מפנימים את מה שטוב לנו, אנחנו רוצים לשמר את זה. ההפנמות ההלו הם מה מתחיל ליצור תנועה פנימית בעולם יחסי האובייקט שלי שאיתו הגעתי לעולם.

חנה סגל תלמידתה של מלאני קליין, תארה את התפתחות של החשיבה הסימבולית. היא מתארת את השלב הראשון בחשיבה הסימבולית כ”משוואה הסימבולית”, קרי הדברים הם מה שהם- אים להם משמעות מעבר למה שאני רואה או חווה באופן חושי. אם אני מרגיש משהו מחוספס אז הוא מחוספס אין לזה משמעות מעבר לזה.  ויניקוט מוסיף שבעולם של המשוואה הסימבולית “הכל הוא כלב הוא כלב”, כלומר בעולם הפנטזיה הפנימית הכלב אין לו שום משמעות שאנחנו מייחסים לו חברו הנאמן של האדם כמו מפחיד או מסוכן. זה קיים רק בעולם התרבותי ובמגע עם הכלב. בעולם הפנימי כלב הוא רק כלב ללא הייחוסים הנוספים. זה העולם הפסיכוטי- הלוצינזיה היא הלוצינזיה “יושב פה אדם עם זקן שקוראים לו יוסי” לא מלווה לזה שום רגש או משמעות נלוות מעבר למה שרואים. הדרך היחידה של הילד להפנים את הטוב היא באמצעות אמצעים קונקרטיים.  אי אפשר להגיד לילד “אני אוהב אותך” כדי להמחיש לו, זה לא עובר מבחינה חושית. הילד יוכל להרגיש רק מגע ובמונחים שלקליין זה את השד- הנקה. הטוב שהתינוק חווה נמצא בשד ובמגע עם השד, במגע עם הידיים, בה שהוא יכול להרגיש ולראות באופן קונקרטי. משם צומח הטוב.

לצורך העניין נתמקד בשד. התינוק רוצה את מה שהוא מרגיש כשמספק לו את החוויה המיטיבה. הדרך שלו להפנים ולהשאיר בתוכו את החוויה המיטיבה הזאת היא לקחת לעצמו את השד.

ההזנה הזאת שייכת לשלב האוראלי בו ההנקה היא הקניבליזם הסדיסטי. אנחנו רואים שהתינוק זולל לתוכו באופן קניבליסטי (אין מאחורי הסדיזם כוונה מכאיבה כרגע) את שד האם. זה בא לידי ביטוי בעוד צורות כמו משיכת השיער של האם, שורט אותם ועוד. התינוק מתחיל ממש באופן קניבליסטי כי זאת דרכו בעיקר מתוך הזלילה האוראלית אבל גם דרך איברים אחרים להפנים באופן קונקרטי את החוויה. הוא לא מבין שהשד מחובר לאמא שזה כואב לאמא, אנחנו עדין בשלב הסכיזואידי-פראנואידי לכן לאמא אין עדין משמעות כאם.

להפנמה יש היבטים נוספים כמו אכילת חפצים או אכילה מתנפלת שיש בה חוויה שאני אוכל כדי להתמלא, קניבליסטית ולא כי אני נהנה מהחוויה. למשל אכילה של כבד עוף משמעותה הפנמה של ברזל לגוף שלי (בחשיבה הקונקרטית). במונחים מפותחים יותר יש משמעויות סימבוליות לאדם לבחירה לאכול כבד עוף כמו כוח. אם נפרק את המשמעות של הצורך הזה אז נפחית את הקניבליזם האוראלי. עם התיקון אי אפשר לעשות את זה כי הוא לא בשלב הזה. הוא חי בפנטזיה קניבליסטית-סדיסטית של תלישת השד למשל וזה מתחבר לזה שיש בי תוקפנות שדורשת סיפוק. אם נחבר את התוקפנות עם הצורך הקונקרטי בהפנמה של הטוב נקבל את התינוק שבמציאות מתעלל בשד של אמו. תינוק שלא מבצע הפנמה קניבליסטית סדיסטית יהיה חסר אובייקט מיטיב שיאפשר לו לעשות מעבר לעמדה הדיכאונית. לכן עולם הפנטזיה שאנחנו יכולים לראות אותו במשחק הרסני של ילדים, פירוק של חפצים בבית ובציורים של ילדים.

כדי להפחית את החרדה מהתוקפנות התינוק צריך לתלוש את השד לשלב בין הצורך בתוקפנות למפגש עם השד. בעולם הבוגר, בסרטים רואים זוג מתנשק בסערה, בולעים אחד את השני, אוראלי קניבליסטי סדיסטי שלא לדבר על חדירה.

בחדר הטיפולים: ככל שהמטופל יותר קונקרטי ומבקש ממני שאגיד לו מה לעשות כך אדע שהוא מבקש ממני חתיכה קונקרטית של משהו ממני. זה אומר שהחרדה הינה חרדה פרנואידית, ושהתוקפנות הפנימית מאבדת שליטה.

זה בא לידי ביטוי גם בכך שאנחנו לוקחים תמונה של משהו שאנחנו אוהבים- אנחנו צריכים לשאול את עצמנו על התוקפנות כי אנחנו רוצים לקחת חלק ממנו, זה ניסיון קניבליסטי להפחית את החרדה- השאלה מה השלכתי מתוכי עכשיו שאני צריך אובייקט חיצוני כדי להרגיע את החרדה מהתוקפנות. דוגמה נוספת: כאשר אדם זולל באמצע הלילה הרבה אוכל נשאל מה עורר את התוקפנות העזה שהייתי חייב להשליך אותה ולחזור לשלב הקניבליסטי סדיסטי.

חיבור לחדר הטיפול: מטופלת שיתפה בחוויה לא פשוטה ואז המפגש הסתיים. בתוך הפגישה היה משהו טוב ומכיל שאפשר לה משהו, ועורר בה תחושה של חמדנות. חמדנות זה דבר מיטיב כל עוד הוא מורגע ע”י האובייקט הפנימי המיטיב.

בסיטואצית ההנקה, האמא מניקה והתינוק מקבל את החוויה המיטיבה וחומד את השד המיטב. אלא שבסיטואציית ההנקה תמיד קיים תסכול מציאותי מובנה: החלב זורם לאט מדי, מהר מדי, לוקח זמן, התנוחה לא נחה. כך גם בחדר הטיפולים, אף סיטואציה אינה מושלמת. עכשיו שהתינוק/המטופלת חוו את השד המיטיב חומדים אותו לעצמם ואז פוגשים את התסכול המציאותי קורה משהו חדש- מתעוררת קנאה הרסנית שהופך את האם/מטפלת לשד רע שהוא רוצה להרוס.

התינוק חומד את השד המיטיב, ואם הוא מקבל רמה מסוימת של סיפוק הוא מפנים לתוכו אובייקט מיטיב. אלא שברוב המקרים החמדנות נענית לא רק בלקבל שד טוב אלא גם בתסכול. בחדר הטיפולים, זה עצם זה שהפגישה נגמרה. המטופלת יוצאת עם חוויה מיטיבה אבל הפגישה נגמרה ולכן החמדנות נגמרת כי המטופלת לא באמת הפנימה את המטפלת במשמעות הסימבולית כשד מיטיב אלא היא צריכה אותה קונקרטית. עכשיו התוקפנות שהיא מבנית וגם תוצאה של תסכול מתעוררת בשיא עוצמתה.

אצל התינוק: הוא מניק עד שבשלב מסוים נגמר החלב בשד אחד, לאם למשל לא נוח אז היא מחליפה צד ונוצרת חוויה של התינוק של תסכול. עכשיו נוצרת קנאה הרסנית שמכוונת להרס של הטוב- “אם לי לא יהיה טוב אז גם לך לא יהיה טוב”. זה כבר לא חמדנות שמבקשת הפנמה אלא זאת קנאה מבטאת הרס של העולם כולו. בתהליך כזה אני מרוקן את עצמי מהאובייקט המיטיב ואני לא יכול להשתחרר מהתוקפנות שמתלבה ומצטרפת אליה התוקפנות המציאותית של תסכול. זה הופך למשהו הרסני- רוע טהור. אין מאחורי זה מטרה של נקמה, רק הרס של האובייקט הטוב שאני לא יכול לקבל ואת עצמי בבת אחת.

דומה נוספת: התאהבות באדם שלא מחזיר לנו אהבה- הוא ממש מולנו אבל בלתי ניתן להשגה. זה יוצר תסכול רב שהופך לקנאה הרסנית.

קליין מתארת דינמיקה של השלכה והפנמה והשלכה והפנמה. את הרע אני משליך ממני כי הוא נחווה כרע אבל אני לא יכול להרוס ממני כי זה חלק ממני ואז נוצרת דינמיקה של התקרבות והתרחקות אפילו דרך שנאה ואני עסוק בשנאה. אפשר להשליך את החלקים הטובים כדי ליצור קשר עם אובייקטים. עד פה השלכות. בממד ההפנמה- אני אפנים חלקים שנחווים טובים באופן קניבליסטי אוראלי, אני רואה את הטוב, חומד אותו וזולל אותו. כך נוצרת התחלה של שד מיטיב מרגיע. זאת התחלה טובה. יש גם התפתחות פתולוגית שבה אני חומד את השד לתוכי אבל אני לא יכול לזלול אותו כי לא נותנים לי אותו, להפנים אותו לתוכי ואז אני מרוקן משד טוב מרגיע  החמדות הפכת לצרות עין הרסנית שכל מטרתה להרוס את האובייקט המטיב. אני נשאר עם רוע והרס מוחלט. הבעיה היא שהרס של האובייקט ההוא היא בעצם הרס עצמי.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן