הגישה הפסיכודינאמית

מותר לנו לחמוד או לקנא ברמה של צרות עין ולהרוס מתוך רוע. אם אנו תופסים זאת כחלק מהשד הרע אז יש צורך לבחון מי הכתיב לנו זאת (גרם לנו להבין זאת), היכן למדנו זאת. כבוגרים יש לנו זכות בחירה להגדיר את החמדנות שלנו כמרכיב טוב במהותו ולא באופן הרסני. זאת בחירה לא פשוטה כי זה דורש לוותר על מי שהגדיר עבורנו אותה כהרסנית. זה כרוך בתהליך אבל.

אם אני מגדיר זאת בכל זאת כחוויה רע, נשאלת השאלה האם מי שאני הורס אותו שורד את ההרס או שנהרס פסיכולוגית? דיברנו על הסיטואציה שבה התינוק רוצה “לתלוש” את שד האם, היא מגיבה לכך בכעס או בדחייה, מרחיקה אותו ממנה ומתייגת אותו כ”ילד רע”.

נשאלת השאלה כיצד הוא שורד את החוויה?

אפשרות אחת היא שהוא ידכא את החמדנות ויהפוך לילד חסר חיות בלי רצון/סקרנות קוגניטיבית.

האפשרות השנייה היא שהוא יהפוך את ההרסנות למשימת חיים “אם הגדירו אותי כהרסן זאת משימת חיים”.

זה מוביל לכך שההרסנות מאבדת מהקיום שלה והיא לא תוכל להתקיים בתוכי. אצל אדם “רע” נראה שההרס ו”הרוע” קיים בו אבל מנותק ממנו. התוקפנות שמלני קליין מתארת היא לא תוקפנות (בין אם מולדת או מגיבה לתסכול) רעה מטבעה אלא מהווה חלק מהעולם החייתי הנורמלי שלי, הישרדותי. אלא אם כן האי עברה טרנספורמציה וקיבלה משמעות של משהו רע שאי אפשר לשרוד אותו. מלאני קליין מאמינה שאנשים אינם רעים מטבעם אלא בוחנת מה הייתה החוויה שגרמה להם לחוות זאת כמשהו הרסני.

המעבר לעמדה הדיכאונית: המעבר הוא עמדה בפני עצמו. יש פה תהליך מאוד מורכב רגשית אנחנו עוברים כל החיים. מלאני קליין מגדירה זאת כ”תהליך האבל”. בחיים הבוגרים אנחנו יכולים לראות אנשים שתקועים בתוך המעבר, שמנסים לצאת מהדינמיקה הסכיזואידית פרנואידית, מתחילים להתפתח לעבר העמדה הדיכאונית אך חוזרים חזרה כי זה בלתי אפשרי עבורם. מבחינתו האינדיקציה שהעבודה הטיפולית לא עוסקת בעמדות אלא עוסקת ביכולת להתמודד עם מה שקורה כשאנחנו צומחים מתוך העמדה הסכיזואידית פרנואידית. אנחנו נראה אנשים שמנהלים דיאלקטיקה עם המעבריות הזאת- שזה המצב היותר בריא. חשוב לשים לב למעבר לא פחות מהעמדות עצמן.

ישנם 3 תנאים למעבר: (השלישי הוא כבר התחלה של העמדה הדיכאונית)

  1. אין אפשרות לעבור לעמדה הדיכאונית שלא לדבר על להתמודד עם העמדה הסכיזואידית- פרנואידית אם אין הפנמה לפחות ראשונית של אובייקט מיטיב. כאשר אנחנו מזהים שמגיע אלינו מטופל עם חסך או צמצום באובייקט המיטיב אנחנו לא יכולים לדבר על פיצול והשלכה, חמדנות וצרות עין אלא קדם כל צריכים לעזור לו להפנים חוויה מיטיבה- שהיא הבסיס לכל תהליכי ההתפתחות. (הערה חשובה: לא שאנחנו נהיה החוויה מיטיבה הזאת, או שאנחנו נהיה המטפלים הטובים ולשתף פעולה עם האידיאליזציה של הטיפול כי כך אנחנו משאירים אותו ריק. אנחנו צריכים לעזור למטופל להגדיר מה זה אובייקט מיטיב והוא לא בהכרח אובייקט טוב. הרבה פעמים זה מתחיל בדיאלוג על סטינג. לכן זה לא אומר שאני צריך לענות לדרישות המטופל לסטינג, לפעמים זה מחבל בתהליך שלו. אנחנו ננסה להגדיר איתו את גבולות הבקשה ונדון על כך. למשל, אם הוא מבקש שכל שבוע נקבע פגישה מחדש אז כמטפל אם אענה לזה אז אהיה בתפקיד האמא האידיאלית והוא יישאר בעמדה החמדנית ההרסנית. ואז אם שבוע אחד אני לא אוכל להיפגש שהוא יכול, זאת ההזדמנות שהוא מחכה לה כדי להרוס אותי כאובייקט. העיסוק שלי כמטפל צריך להיות מה עומד מאוחרי הבקשה הזאת שלו. מצד אחד אני צריך להקשיב לבקשה שלו כי מישהו פעם לא ניהל איתו דיאלוג על גבולות ומצד שני לעזור לו להגדיר את הגבולות ולהבין שגם הוא צריך את הקביעות של הטיפול ואת הגבולות שמגדירים את הטיפול כי רק ככה המטופל הופך לשותף שמבין מה עומד מאחורי הבקשה שלו. לחבר את זה לחיים שלו ולחוסר יציבות בהם מעבר לחדר. הדיאלקטיקה שבין יציבות לקביעות וביטחון זאת דיאלקטיקה שאיתה המטופל בה לטיפול וכך אני לא נענה לאידיאל המטפל המושלם ומשחזר לו את החוויה, אלא אני מאפשר לו בפעם הראשונה הזדמנות להבין מה הוא מבקש. הדיאלקטיקה מאפשרת לדבר על כל טווח האפשרויות ולא רק על הקצוות, אסור או מותר).

התנאי הראשון: הפנמת האובייקט המיטיב: (מכלול החוויות המיטיבות רבות על השליליות).

א. אני המטפל כאובייקט מיטיב מציאותי ולא אובייקט טוב אידיאלי (לא לשתף פעולה עם אידיאליזציה).

ב. אנחנו לא הופכים להיות האובייקט המיטיב אנחנו עוזרים לו להפנים בתוכו אובייקט מיטיב או את עצמו. הוא יוצא מהטיפול לא איתי אלא עם הפנמה של אובייקט מיטיב שיכול לעזור לו דרך דיאלוג מיטיב. אם אני עוזר למטופל להבין את היחסים דך תהליכים של העברה ולא דרך תהליכים של דמויות מציאותיות זאת הפנמה סימבולית. (עוסקים בתהליכי העברה ולא בתהליכי מציאות).

  1. איסוף ההשלכות:

א. לאסוף את כל ההשלכות פנימה (דיברנו על כך בשיעור הראשון שאדם נכנס לחדר ורואה בכל אחד ואחד בחדר אובייקט חלקי שלו, משליך עליהם את ה”ילדים האבודים לו”). רק כאשר מתקיים התנאי הראשון, כי אחרת הם יתפרקו שוב החוצה ואני יוכיח לעצמי שוב שאלה הילדים הרעים שלי.

ב. האיסוף לא נעשה בבאת אחת. הזיהוי הוא תהליך בפני עצמו. צריך לעשות תיעדוף, מה חשוב יותר, מי “דופק יותר על הדלת”. אנחנו לא יכולים לפתוח את הדלת הפנימית שלנו לכל ההשלכות.

  1. תהליך האבל: עדין במעבר לעמדה הדיכאונית מתחלק ל-2:
  • החלק הראשון, האבל הוא על אובדן הגילוי על האמא השלמה (אין אובייקט שחלקי אלא רק שלם) ההבנה שאין טוב בלי רע. זה תהליך אבל שאנחנו עוברים כל הזמן. תהליך האבל הזה תחילתו ב”אני אשרוד את הרע” כדי להרוויח את הטוב”. אנחנו מקווים שסופו ב”איזה כיף שש גם טוב וגם רע” בתוכי וגם באובייקט. יש פה תהליך שלם. זה החלק הפשוט יותר. לדוגמה: ההבנה של עבריינים שהם לא רק רעים, היא תהליך אבל. ברגע שהם מגלים שיש בתוכם עוד דברים מלבד הרוע אז ישנה תחושה שהם בוגדים באובייקטים שגידלו אותם, הוריו האלימים וההרסניים. קרי, כאשר אני מגלה את עצמי כטוב אני בוגד באובייקט שעיצב אותי כרע, זה מגדיר את השייכות שלי. לכן האדם ימשיך להיאחז בעבריינות שלו.
  • החלק השני, קשור למעגל ההרס אשמה ותיקון. אשמה היא לא רגש ממשי אלא היא הגנה מניפולטיבית. אם אני אשם אז אני מעניש את עצמי מספיק זה לא הרגש עצמו אלא זה הגנה מפני הרגש האמיתי. החרדה הדיכאונית היא הגנה מפני החרדה לאבד את הטוב בגלל שהרסתי את הרע. החרדה בעמדה הסכיזואידית פרנואידית היא מפני האפשרות שיהרסו אותי מבחוץ, והחרדה בעמדה הדיכאונית היא שאני (בגלל תהליכים שנדבר עליהם בהמשך) אהרוס את האחר ואבד את הטוב שבו בגלל שהרסתי את החלקים הרעים שבו (זה אינטרסנטי לחלוטין) אין בה דאגה או ראייה אמיתית של האחר.

 

למידע נוסף ניתן לקרוא כאן