הגישה הפסיכודינאמית

קשור ל“מעגל ההרס אשמה ותיקון”: גם כאשר אני מתקדם לעבר העמדה הפסיכולוגית-דיכאונית אני מחזיק אצלי את שני החלקים הטוב והרע. בפנטזיה הקוגניטיבית אני תוקף את האובייקט שלרגע הוא חוזר להיות אובייקט חלקי רע. למשל, בעל שרב עם אשתו, עושה לרגע “פיצול” ושם אותה כאובייקט החלקי הרע ו”תוקף אותה”- בוגד בה, בלי להתכוון לתוצאות שבאות אחר כך. במצב של הפיצול אנחנו לא באמת רואים את החלק הטוב שלא מצדיק את הבגידה. יש פה עיוורון מנטאלי. אחרי ההרס מתחילה להתעורר חרדה, החרדה הדיכאונית (האשמה הדיכאונית): אני שתקפתי את השד הרע הרסתי גם את החלק הטוב, הפחד מההרסנות של עצמנו כלפי האחרים. (חשוב לזכור שבמעבר הזה אני עדין מחזיק את שתי העמדות. ברגע שאני מחזיק את עצמי רק כרע בלי החלקים הטובים, רק עם החלקים ההרסניים אני מאבד את הרצון לקיום שלי- חוזר לעמדה הדיכאונית). כולנו שואלים את השאלה האם העולם יכול לשרוד אותי? “לקלקל ולתקן”. למשל דינמיקה של מכורים, שעשו תהליך משמעותי ואז פתאום שתו אלכוהול. האם יכולים לומר אני יכול עכשיו לתקן את זה או הרסתי הכול. הדגש הוא האם האובייקט הפנימי שלי חזק מספיק כדי לתקן את מה שעשיתי. אצל ילדים למשל ששוברים חפץ בבית, אם קיים האובייקט הפנימי, הם יבקשו מהאם לאסוף את השברים יחד איתה כלומר יש אפשרות לתקן את הנזק. אם האמא תדחה את הילד ותאמר לו תלך אני אאסוף לבד היא בעצם אומרת לו אתה לא יכול לתקן אחרי ששברת (דוגמה נוספת היא ציור שהילד צייר לאם לאחר מכן). האמונה ביכולת לתקן היא שנותנת את התקווה לחיים.

קליין מדברת על 3 צורות של תיקון (2 מהן פרימיטיביות ולא יעילות וה-3 הינה יעילה):

  1. תיקון מאגי (ההיפומאני): כאשר התיקון המאגי הוא תיקון מנטאלי שנעשה באמצעות מנגנונים מנטאליים והוא תוך נפשי בלבד. עולם הילדות הוא עולם מאגי במהותו (נסיך שמציל את הנסיכה ברגע האחרון). התיקון הזה הוא לא יעיל כי אין לזה השפעה על האובייקט שהרסנו, התיקון הוא רק מנטאלי והאובייקט המציאותי בכלל לא חלק מתהליך ההרס או שהוא חלק מתהליך ההרס אבל לא תהליך התיקון. נוצר פער. לדוגמה: גבר שרב עם אשתו, ובעקבות הריב עשה פיצול כך שראה אותה כאובייקט החלקי הרע והרס אותה בחוויה שלו. יצא בבוקר מהבית, התחיל לחוש חרדה, אשמה על כך שצעק עליה/הרס אותה ואז מתחיל התיקון המאגי, יגיד לעצמו במחשבות שהוא בדרך כלל בעל טוב, שהוא מוריד את הזבל, מפנק אותה וכדומה. כך הוא מתקן את עצמו כבעל שאתמול בעבר הרס. עכשיו הוא חוזר הביתה עם תחושה ממשית שהוא עשה משהו לתקן את ההרס שלו, הוא התאמץ להיות בעל טוב. מעבר לכך אפילו יש לו פנטזיה שעכשיו היא צריכה לפצות אותי כי עשיתי מאמץ לתקן כבעל. היא בכלל עדין במריבה אתמול בעבר. קיים פער ביניהם. דוגמה להרס שלאובייקט החיצוני אין חלק בו: יש לי מטופל “נרקיסיסטי” שאני קשוב אליו שלוש שנים ומכיל אותו, ופתאום באחת הפגישות הוא צועק עלי שאני לא מקשיב לו ושאני לא מטפל שרואה אותו. בתום הפגישה בתהליך התוך נפשי שלי אני אהרוס את המטופל (“הלוואי והוא לא יקום בבוקר או לפחות שיבטל את הפגישות שלנו”), ואז אחוש אשמה/חרדה ואעשה תהליך עם עצמי של תיקון. אבל קיים פה פער כי המטופל בכלל לא היה חלק מתהליך ההרס או תהליך התיקון, נוצר פער גדול. הוא עדין כעוס מהפגישה הקודמת ואני כמטפל מגיע לאחר שעברתי תהליך. כל עוד לא בדקנו עם האדם השני מה נהרס (“שאני עשיתי ככה וככה מה קרה לך?”), לא נעשה תיקון מציאותי. יש לזה אפקט רק על עצמנו אבל לא על האחר ולכן זה חסר ערךלקשר.

25.03.15

צורות של פתולוגיה בתיקון מאגי: הדמות שאני מנסה לעשות איתה את התיקון לא מוכנה לקבל את התיקון או דוחה אותו באופן אקטיבי ואז פונקציית התיקון משתבשת. זה נראה כאנשים בלי תקווה, בלי עתיד, שחווים את החוויה של הווה שאי אפשר ליצור לו עתיד כי בעצם זה הווה שכל הזמן משחזר מצב שיש בו הרס שאין עם מי לתקן אותו. בהפרעת אישיות גבולית הפחד הכי גדול הוא שאנסה לתקן את מה שהרסתי ואחווה דחייה לכן הם מראש מוותרים על תיקון. (לפי המודל של קליין ילד בנטייה הטבעית שלו רוצה לפרוח, לצמוח לכן אין סיבה שיבחר להפנים הפנמות הרסניות, לכן נאמר שהן נכפות עליו. הילד מפנים שרק כך יותר לשמור על קשר עם האובייקט הזה).

 

  1. תיקון אובססיבי: תיקון הכרחי, אשר דומה לתיקון המאגי שבו מצטרפת פעולה (שאינה מכוונת לסובייקטיביות של האדם האחר). אני עושה תיקון באמצעות פעולה שבראש שלי מתקנת משהו שהרסתי. דוגמה קלאסית היא שהבעל מכה מביא לאשתו פרחים. זה לא תיקון יעיל שכן זה לא רלוונטי למה שהיא מרגישה שהוא הכה אותה. כשבעל מכה את אשתו קודם כל זה מתוך חוויה של הרס שלא בעיני עצמו, הוא מאבד שליטה והכוח של עצמו כבעל שולט או כאובייקט שולט. באופן מנטאלי הדרך שלו לתקן אחר כך היא לקנות לה פרחים כי במחשבה שלו זה יהפוך אותו לבעל טוב. כמו בתיקון המאגי גם כאן היא צריכה להוקיר תודה (כמו בתיקון המאגי) בדמות ארוחה חמה למשל. יש פה חשיבה נרקיסיסטית ילדית ושבעולם הנרקיסיסטי הילדי שלו הוא באמת תיקן והוא חווה עצמו כבעל מיטיב. בעולם שלו אי אפשר להגיד לו שאין קשר בין המכות לפרחים כיוון שהעולם שלו שעשה תיקון אובססיבי באמת לא יכול לקלוט משהו שהוא מעבר לתחום השליטה האומניפוטנטית שלי. זה נקרא אובססיבי כי כמו בהפרעה עצמה הקשר חסר ערך מבחינת ההרגעה. דוגמה יומיומית: אבא שעובד כל יום עד שמונה בערב והילד כבר בדרך למיטה כשהאבא מגיע. האבא עם תחושה עצמאית של הרס כי הוא לא נמצא איתו ואין לו זמן וסבלנות להיות איתו. אבל בכל זאת הוא מבלה עם הבן כי זאת השעה שלו להיות איתו, אך הוא עושה זאת בלי חשק ובעצבים. זה תיקון אובססיבי כי הוא עושה פעולה אבל לא מתקן. זה מרוקן את התיקון עוד יותר מתוכן. דוגמה נוספת של בני זוג שרבים ואז אחד מבני הזוג מכין ארוחת ערב רומנטית. זה תיקון חסר תוכן אך לפעמים יש לזה אפקט מספק לפעמים.
  2. התיקון המציאותי: הוא תיקון שעוסק בשני חלקים. החלק הראשון הוא מי שנהרס/יכול להיות שנהרס. זה דורש לשאול את השאלה- האם נהרסת? עצם העובדה שעשיתי פעולה והרסתי משהו אחר זאת הנחה נרקיסיסטית אומניפוטנטית שמבטלת את הבחירה של האחר להגיד לא הייתה לזה השפעה. לפעמים אפשר לגלו שלא רק שזה לא הרס אלא זה השפיע לטובה. החלק השני הוא, במקרה ואנחנו מוצאים שהאחר נהרס, צריך לשאול את השאלה מה נהרס? כאשר הוא היכה אותה הוא הרס את היכולת שלה לחוש ביטחון ומוגנות. אנחנו מבינים שמה שנהרס אצל האחר שונה ממה שאנחנו חושבים שהרסנו. יותר קל לחיות בעולם שבו אני הורס את מה שאני רגיל להרוס כי זה הרס שאני מכיר ויודע לתקן. בתוך טיפול, תפקידנו לעשות תיקון מציאותי. נגיד שבפגישה הטיפולית ולרגע אנחנו נזכרים שלא השארנו למוסכניק את מספר הטלפון שלי והוא לא ידע לאן להתקשר. לא הייתי לרגע עם המטופל. המטופל ששם לב אומר לי, אתה לא איתי. איפה אתה? זאת סיטואציה די בנאלית שבה נוצרה חוויה של הרס בתוך הטיפול. אי אפשר לעשות תיקון מאגי ולומר הוא נרקיסיסט וזאת הדינמיקה שמאפיינת אותו, או לעשות תיקון אובססיבי ולהגיד סליחה “באמת לא הייתי איתך”. זה מפספס את הבדיקה עם האחר מה הייתה החוויה שלו. “מה קרה לך כשלא הייתי איתך? מה הרגשת מולי?” הסליחה סוגרת. אנחנו נשאל מה עכשיו יתקן/ישקם את התחושה שאני איתך? אם המטופל אומר שהוא צריך חיבוק ונשיקה, אנחנו לא נענה לזה כי זה תיקון אובססיבי חסר ערך שמוכר לה מעברה. נשאל מה זה החיבוק והנשיקה עבורו כמקור לכך שהוא מרגיש אהוב.

חשוב לא ליפול למלכודת של תיקון בכל מצב כי אז אנחנו משחזרים את הפתולוגיה שהוא עורר.  חשוב להסתכל על התיקון לעומקו. המטופל מבקש לקבל תיקון שהוא יודע שהוא לא יכול לקבל.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן