הגישה הפסיכודינאמית

ויניקוט

היה מהפכן ופוליטיקאי ופסיכולוג מהולל כי את המהפכה הקוגניטיבית שלו אף אחד לא הרגיש ולא התנגד לה והוא אפילו זכה להיות פעמיים יושב ראש החברה הפסיכואנליטית. ויניקוט עושה מעבר משמעותי מתיאוריות מבניות  (פרויד וקליין) לעולם החוויה. ויניקוט לא מבטל או מתנגד לפרויד או קליין אבל ע”י המעבר לעולם החוויה הוא בעצם מייצר באופן שונה את העולם שבו האדם חי מהאופן שקליין ופרויד תיארו. בעוד פרויד מנסה לאלף את החיה שבנו לטובת הסתגלות חברתית חסרת סימפטומים, וקליין מנסה לעזור לנו לבנות עולם של פשרות וויתורים, ויניקוט בונה עולם שהוא ההפך הגמור משני המצבים הללו והוא עולם שבעצם מבקש לחיות חיים שהם בעלי משמעות אישית ולא חיים של הישרדות בהם מתפשרים, מוותרים וכו’. לבנות חיים בעלי משמעות אישית זאת משימה מורכבת.

התפיסה של ויניקוט על פתולוגיה הפוכה 180 מעלות מהתפיסה של פרויד, קליין ואפילו של ה-DSM. ויניקוט רוצה לעזור לאנשים לגלות את הדרך לחיות, את האותנטיות שלהם, חיים שמאפשרים לבטא את האותנטיות שלהם בתוך מערכת חברתית ובדיאלוג איתה.

אותנטיות על-פי ויניקוט משמעותה עמוקה ומורכבת מאוד, למצוא את היכולת ולבטא את עצמי באופן המנהל דיאלוג עם המערכת החברתית שבה אני חי (זאת בעצם בריאות נפשית).

האדם המסתגל, המרצה, הנענה לדרישות החברתיות – הוא לא העונה על ההגדרה של ויניקוט לבריאות נפשית.

העבודה הטיפולית של ויניקוט מקבילה וזהה לתהליך ההתפתחותי של הילד, קרי העבודה בטיפול היא אותה העבודה שיש לאמא עם הילד בהתאם להתפתחותו. אני אספק לילד תנאים לצמוח מבלי שאני אפריע לו לצמוח. זה מצריך מאתנו לעבוד קשה. אמא טובה דיה הינה אמא שעובדת קשה מאוד כדי לא להפריע לתינוק לצמוח באופן טבעי ולעשות את מה שהוא יודע לעשות יותר טוב ממנה. כדי לעשות זאת עליה לעבוד על עצמה מאוד קשה.

התיאוריה של ויניקוט מתחלקת למספר צירים אשר אינם באמת צירים נפרדים, וכן הם מוסיפים עוד עומק לחייו של האדם (צירי עומק ולא אורך, צמיחה לעומק ולא קדימה). הם מעודדים את האדם לצמוח לעומק, “למטה”, כדי להרחיב אותו.

עפ”י ויניקוט התינוק נולד לתוך עולם שהיה קיים לפניו ויהיה קיים אחריו- מאפיין את החברה המערבית שהיא נלחמת באמת הכואבת של הקיום שלנו. כאשר המשך המשפט הינו כאילו הוא בורא אותו מחדש. במקום הזה יש משמעות חיה, שאני בראתי עבור עצמי ולא שמישהו כפה אותה עלי.

העבודה החווייתית של ויניקוט בוחנת את המשחק של הילד, לצד הפרשנות. בוחנת האם המשחק של הילד מאופיין בחיות או שהוא “מת”, נוקשה.

קיימים חמישה צירים:

  • הציר הראשון- ציר התפתחות העצמי (self)
  • ציר שני- ציר המרחב הפוטנציאלי
  • הציר השלישי- ציר התפתחות התוקפנות (אשר מסמלת חיות ותקווה אצל וינקוט)
  • הציר הרביעי- ציר האכפתיות (concern) מתוכו צמחה הגישה האינטר-סובייקטיבית
  • הציר החמישי- ציר הרגרסיה

הציר הראשון- ציר התפתחות ה-self:

אין תשובה אצל ויניקוט מהו ה-self, שכן הוא נמנע להגדיר אותו. הא כן מתייחס לכך שהוא כולל את החוויה האנושית בכללותה. עבור ויניקוט משימת העל של ה-self הינה לחיות חיים משמעותיים עם חיות ולא חיי הישרדות.

ויניקוט היה הראשון שאמר שלא ניתן לדבר רק על התינוק מבלי לדבר על האמא גם (אין תינוק בלי אמא ואין אמא בלי תינוק). זה ברור לנו שאם התינוק חי ושורד אז יש דמות שהאכילה אותו וזה מפנה אותנו לדמות הזאת והדיאלוג איתה. זה אומר שהסתכלות של ויניקוט היא על יחידת אם-ילד. לכן הוא מתחיל את התהליך ההתפתחותי בעיסוק באמא (בפנטזיה של האמא על התינוק, בילדות שלה עצמה שמביאה, תוך הפנטזיות. ברגע שהתינוק נולד קורים הרבה דברים לאמא ואי אפשר להתעלם מההשפעה שלהם על התינוק).

כשוויניקוט מתחיל לעסוק באמא הוא בעצם שואל מתי מתחילה להיווצר אימהות?

האימהות מתחילה עוד בהיותנו ילדים ובהפנמות שלנו את ההורה ואיך אני אהיה הורה. זה המשמעות של יחידת הורה-ילד. המאמר עצמו מתייחס לכך שהאימהות עצמה מתפתחת כמה שבועות לפני הלידה מתרחשת בשלב שנקרא שלב המושקעות האימהית הראשונית. למסתכל מבחוץ על האמא בתהליך הזה האמא נראית מעט משובשת. אנחנו רואים שבהדרגה האמא יותר ויותר שוקעת בעיסוק בעולם הבטני/רחמי שלה ושל התינוק על חשבון המגע עם המציאות. זה נראה גם כמה שבועות אחרי הלידה, כאשר נראה אימהות מניקות בלי שום בעיה בבית קפה, כי לא אכפת להן מהסביבה, כי הן נמצאות בשלב המושקעות האימהית והן שוקעות בתוך העולם הרגרסיבי של להיות תינוק. הדרך היחידה לשמוע את מה שהתינוק מבקש, כיוון שאין לו מילים, היא להיות תינוק איתו ביחד. המשמעות של המושקעות הזאת היא לא שהיא משקיעה בו אלא שהיא ביחד איתו עוברת רגרסיה נפשית לתוך העולם הילדי/הינקותי ורק מהמקום הזה היא יכולה לשמוע אותו מבלי שהוא מדבר. כשאמא אומרת “התינוק שלי עוד מעט רעב”, היא יודעת כי היא מקשיבה לעצמה ולתינוק שלה ולא לאינסוף מדריכות הנקה וספרים. כל היכולת של האם לסמוך על האימהות שלה היא בהכרה שזה נמצא בקשר שלה עם התינוק.

כמטפלים, המיומנויות הינה להיכנס לחדר עם המטופל לעבור רגרסיה איתו (כדי להיות איתו בחלקים פרה-וורבלים) ובסוף השעה הטיפולית לצמוח מחדש. גם האמא וגם המטפל לא עושים רגרסיה מלאה, אלא שומרים על קשר עם המציאות, אחרת יהיו שני תינוקות ולא יהיה מי שיטפל בתינוק. בשני הקצוות של הרגרסיה נראה פתולוגיה. מצד אחד  נראה אמא ששוקעת יותר מדי ברגרסיה ואז נראה פסיכוזה או דיכאון ובקצה השני נראה אמא נרקיסיסטית שלא מסוגלת לשקוע עם התינוק כי אין לה את היכולת אבל היא באמת מתאמצת (מרוב שהיא רוצה להיות טובה היא שוכחת לשאול מה התינוק שלי צריך ממני כדי שאהיה אמא טובה). יש אמהות שהרגרסיה מפחידה אותן, כי הן חשות שבתוכה יש סכנות, ואז יש תהליך פרדוקסלי שהיא מנתקת את עצמה ממנו כדי לשמור עליו מהשדים שלה. גם הבחירה להתנתק מהתינוק צריכה להיבחן מאיפה היא נבעת. האם כי אין לה מקום עבורו או כי היא מנסה לשמור על התינוק מפני משהו מסוכן. נשאל את עצמנו בחיים הבוגרים, כמה פעמים אנחנו שומרים על אחרים משמעותיים מפני דברים שמסוכנים בנו (תוקפנות, מיניות, סודות). בחוויה שלנו אנחנו עלולים להיות מסוכנים לאחר, אך זה לא בטוח. זאת תפיסה שהיא חווייתית. יש הרבה תקווה בעבודה עם אימהות כאלה לעבוד כי בעצם אנחנו צריכים לעזור לאמא להבין שהניסיון שלה לשמור על התינוק פוגע בו יותר מאשר אם היא הייתה שוקעת ברגרסיה.

אם האמא יכולה להגיד “זה שלי וזה כאן ואני משחררת אותך מזה” אז יש מרחב לתינוק. אם האמא לא לוקחת אחריות אז הילד ייקח אחריות על השדים שלה. השאלה היא איך האמא לא מעבירה וכופה את השדים שלה על התינוק? לשם כך היא צריכה לשמור על קשר עם המציאות ועם השדים שלה.

בטיפול אחד התפקידים המרכזיים שלנו הוא לשחרר את המטופלים שלנו מהשדים של ההורים שלהם שהם לקחו אחריות עליהם. חשוב להבין שיש לכך מחיר, כי קיים תמיד סיכוי שאם אסיר אחראיות מהשדים של הוריי אז יקרה להם משהו, או שאני אבגוד בנאמנות שלי כלפיהם. תינוק לא יכול לשאת זאת אבל אדם מטופל בוגר כן.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן