הגישה הפסיכודינאמית

תיאורית יחסי האוביקט – קליין

זהו מושג מטעה בתיאוריה פסיכולוגית זו, כי אנו מצפים לעסוק ביחסים קוגניטיבים. יחסים כמעט לא קיימים בתיאוריה. התיאוריה עוסקת בחרדה. התפיסה הקלייניאנית הכוללת. לרוב שמים דגש על הדחף התוקפני, הרוע, הדחף ההרסני. אך השאלה הרחבה של קליין היא איך הדחף התוקפני המולד עובר טרנספורמציה כדי לשרת יחסי אהבה, להפוך לאהבה. זהו מבט מורכב ועמוק של התיאוריה. קליין מנסה לתאר את התהליכים ההתפתחותיים והבוגרים שעושים טרנספורמציה של הדחף התוקפני שיהפוך ליחסי אהבה בוגרים. יש כל מיני סוגים של תוקפנות (מולדת, וגם כזו שנוצרת בשלבים בוגרים יותר). קליין שואלת על התוקפנות הראשונית שאיתה אנו נולדים.

אצל קליין אוביקט חלקי מקבל פרשנות שונה מפרויד. היא יוצקת לתוכו תוכן אחר. זהו אינו אוביקט ליבידנלי אלא תכונתי. יש לזה משמעות גדולה. כל אחד מהאובייקטים החלקיים מכיל תכונה אחת בלבד (כמו הדרדסים: זללני, זעפני, ישנוני, בר כוח) ויש לנו גם יחס מיוחד לכל אחד מהם (אוהב את זעפני וישנוני, מקנא בבר כוח, מתעצבן מבר מוח וכו’). היחס לאובייקט החלקי הוא בלתי נפרד מהאובייקט החלקי. התיאוריה אינה עוסקת ביחסים שלי עם הסביבה אלא עוסקת ביחסים שלי עם האובייקטים החלקיים שבתוכי, שכל אחד מהם מייצג תכונה. (זוהי מהפכה ביחס לפרויד. אצל פרויד אין יחס לאובייקט. כי מטרת האוביקט לספק את הדחף. האוביקט מספק דחף ונשאר אוביקט. פרויד מדגיש את חוסר היחס לאובייקט. אצל פרויד, האוביקט הוא חיצוני ופנימי. פרויד לא עסק בעולם הרגשי. פרויד לא באמת התעסק עם העולם הרגשי: אצלו יש דחף שדורש סיפוק. ) כשאנו בוחנים את העולם הפנימי שלנו אנו בוחנים את היחסים שלנו עם כל אחד מהאובייקטים החלקיים. אבל האובייקטים הללו אינם ישובים בשקט: יש שם דרמה פנימית, וחיים שלמים של אובייקטים ויחסים שלי איתם, גם בשינה. הקיום של הדרמה הזו נוכחת כל הזמן. יש גם יחסים של אובייקטים חלקיים בינם לבין עצמם: מלחמה וחגיגה.

האני אצל קליין הוא מרובד, ספירלי. אוגדן מפתח את זה לדיאלקטיקות: האובייקטים החלקיים והיחסים איתם, היחסים ביניהם, רמות שונות של איסוף או אי איסוף של האוביקטים החלקיים האלו לאובייקטים לא חלקיים – שלמים, הדילקטיקות הן בין הרמות השונות של הפרוק לאובייקטים חלקיים, גם של היחסים של האובייקטים החלקיים בינם לבין עצמם. דיאלקטיקה אצל אוגדן (להבדיל מהגל): יש שני קטבים: חיים ומוות, אהבה ושנאה, ועוד הרבה. אצל הגל נוצרת סינטזה , אצל אוגדן המתח נשמר, הניגוד נשמר, ולא נוצרת סינטזה. למשל, אוביקט חלקי של אהבה והאחר של שנאה. (למעשה כל אחד מהם מורכבים מאוביקטים אחרים: אהבה ושנאה הם מושגים מורכבים). אנו יכולים לבטל אהבה ולהשאיר רק שנאה וההיפך. אנו יכולים לנסות לעשות סינתזה שלהם, ואנו יכולים להשאיר אותם קטבים שכל הזמן נמצאים בדיאלוג זה עם זה, מה שבונה את השלישי האנליטי (של אוגדן): שהוא לא אהבה ולא שנאה והוא גם אהבה וגם שנאה. השלישי האנליטי מכיל בתוכו את המתח בין הקטבים.

דוגמא: רסטורציה (שחזור), אנו לוקחים את החלקים שיש לנו והתקלקלו ומתקנים אותם למצב לפני הקלקול. זה נכון בטיפול בשעת משבר בלבד. שם לעיתים האדם רוצה להחזיר למצב קודם המשבר. אבל בטיפול לעיתים זוהי החזרה של משהו שהתפרק למשהו פתולוגי. כשאנו מדברים על השלישי האנליטי והדיאלקטיקה אנו הולכים צעד אחד קדימה, ומציע את המפגש הטיפולי כהזדמנות ואפשרות להכניס לדיאלוג הזה בין המטפל למטופל מימדים חדשים שלא היו שם קודם – שיוצר מרחב טיפולי חדש – הוא השלישי האנליטי. אם יש בין המטפל למטופל מרחב ויחסים שבה נניח נבנה גבריות ונשיות של שלישי אנליטי סימבולי כל אחד יכול לבחור מה לקחת לתוכו ולצמוח משם. זהו אינו תיקון של המקולקל, אלא בריאה (מושג של ויניקוט). יש טיפולים שבהם גם המטפל מרגיש בריאה כזו. הפנמה של השלישי האנליטי. המטפל יכול לאמץ אותו לתוכו וליצור מרחב חדש לדיאלקטיקות שבתוכו. זהו כמובן תהליך לא מודע. השלישי האנליטי אינו במילים אלא בחוויה. המילים יוצרות את החוויה.

זהו מונח שונה לחלוטין מהזדהות השלכתית.

אצל מלני קליין התקשורת הבין אישית מתוארת על ידי השלכה. במפגש הראשוני והמתמשך עם אנשים אני פוגשת קודם כל את ההשלכות של האוביקטים החלקיים והיחסים שלי איתם שזרקתי החוצה מתוכי. זרקתי מתוכי כי הם לא רצויים. ואני ממקמת אותם אצל אנשים שבעצם משקפים לי את ההשלכות הללו. יש בו דיאלוג שמסביר הרבה דברים, אך יש לו מחיר מורכב. אצל מלאני קליין, ההשלכות שלנו בודדות. כל אוביקט חלקי הוא חלק פנימי ילדי שלי, מושלך החוצה. תוקפנות, הרסנות, מיניות, תכנים פרברטים. ילד משחק בקקי שלו ואמא שלו אומרת לו איכס. היא אומרת לו שהיא לא אוהבת ילד שמשחק בקקי שלו. וילד לא מסוגל לומר לא לאמא. ולכן הוא משליך ממנו את הילד הזה, שהוא אוהב. ככל שאני משליכה יותר מתוכי, אני מתרוקנת מתוכן. אני לא יכולה להיות בלי חלקים שמישהו אמר לנו שהם שליליים. העבודה הטיפולית היא לאסוף את ההשלכות, לאמץ חזרה את הילדים האבודים שלנו. כי אף אחד לא מגיע לו להישאר בחוץ בגשם בקור. כשאני ממקם את החלקים האלו בעולם החיצוני, אני לא רואה את העולם החיצוני אלא רק את ההשלכות שלי, ואני רואה בו רוע. מותר לנו לא לאהוב דברים מסויימים, אך להיות עסוק בשנאה שלי הוא אינדיקציה שהאחר מחזיק תכונה שלי.

העולם הפנימי הבוגר מאוכלס באוביקטים חלקיים וביחסים שלנו איתם. כאשר העולם הפנימי פעיל בצורה של פנטזיות לא מודעות. קליין מבחינה בין פנטזיה מודעת שלא מעניינת את קליין, ובין לא מודעת שנכתבת phantasy. האוביקטים נמצאים בפנים ובחוץ והם מה שבונה את התמונה שלנו על עצמינו ועל האנשים שסביבנו. בשלב זה, אין אבחנה בין חוץ לפנים. אנו לא רוצים לסלק את הרמה הזו, אלא להוסיף לה רמות נוספות. סילוק של רמה זו היא סילוק של חלקים ממני. למשל, ברי מעקרות בית נואשות, משליכה ממנה כל רגש לא צדקני. עסוקה בפעילויות נקיון, גינון, בפעילות אלטרואיסטיות כדי ליצור את עצמה כאוביקט טוב מושלם. אוביקט כזה הוא צדקני, שכל מי שעומד מולו הוא מלוכלך. כמטפלים, אנו רואים את עצמינו כאנשים טובים, שואפים לטוב. כדאי לשנות את ההמשגה: אנו רוצים להיטיב עם המטופל. אם אני מטפלת טובה ונעניתי לבקשתו של המטופל למשהו, זה משאיר אותו רע.

לפי אוגדן, האובייקטים החלקיים נוצרים כל הזמן, משתנים, כמו גם הדינימיקה אליהם וכלפיהם.

אפשר להשליך גם חלקים טובים. יש לזה שתי וריאציות. בתהליך ההתפתחותי אנו לא יכולים ליצור קשר עם האמא דרך השלכת חלקים בלתי נסבלים כי אז אנחנו לא יכולים לחוות אותה כשד מיטיב. כלומר אנו משליכים חלקים מיטיבים אלא כדי ליצור קשר, להפוך אותו לשד מיטיב. זהו התהליך התפתחותי נורמלי לתינוק. ההשלכה מאפשרת לתינוק ליצור שד מיטיב. מייצר פנטזיה. משרת צורך ליצור את עצמי כמיטיב, מה שיהפוך לטוב שבתוכי. חלקים ממנו קיימים בכל קשר בוגר. הווריאציה השנייה היא התאהבות. התאהבות מורכבת מהשלכות של חלקים שאני חווה אותה כטובים, שיוצרים פנטזיה. אין בהתאהבות שום תוכן ממשי אמיתי שרואה את האדם שבו אני מתאהבת. ההתאהבות מעוורת. הדרך היחידה ליצור קשר ראשוני שיחבר אותי היא ליצור אוביקט פנטזיוני שמורכב מההשלכות הטובות שלנו, ולהלביש אותו על אוביקט “שמריח” שאפשר להתאהב בו וגם לאהוב אותו. גם תחילת טיפול מאופינת במעין התאהבות כזו במטפל. אידיאליזציה. זהו תהליך טוב. יש לו מרכיבים נרקסיסטים: האדם מאוהב בעצמו. זוהי חוויה טוטלית וחיובית. אנו לא יכולים לבנות מערכת יחסים דרך ההשלכות שלנו, כי אין שם קשר אנושי אמיתי. חלק גדול מהפתולוגיות ביחסים היא של להתאהב, כשהבועה מתפוצצת – ללכת, זוהי התאהבות עצמית. (זהו אינו תהליך נרקסיסטי. כי נרקסיסטי לא באמת אוהב את עצמו לפי קוהוט. )ההתאהבות היא חיונית כדי לייצר קשר. השאלה מה קורה כשהתאהבות פגה והאדם מתגלה. יש פתולוגיות גבוליות והסטריוניות, שבורחים לפני שהקסם פג. כשמטופל עושה לנו אידיאליזציה, זה כיף בתחילה. כשזה ברור שזה השלכה והמטופל אומר לי “כמה רק אני מבין אותי” אפשר להתחיל לבחון (גם לפי פרויד), להקשיב. לשמוע את העולם התוך הנפשי של המטופל. אנו לא נהרוס את העברה האידיאליזציה. היא מספרת לנו על דפוסי ההתאהבות של המטופלת, על הפנטזיה שלו. וכו’. מה המטופלת רואה במטפל – מה האובייקטים שהיא מחפשת. אפשר לשאול את המטופל “מה הפנטזיה שלך כלפי?”

הטיפול הקלינייאני עוסק רק בהעברות בין מטופל למטפל. למשל מטופל שסיפר על פנטזיה כלפי המטפל שמנמן הוא שוכב על הספה בבית של המטופל. יש כאן אלמנט אבהי שהמטופל הביא על האב. הוא משליך עליו צרות עין שהאב מייצג. יש אצל המטופל ייצוג של אוביקט חלקי שמנמנות שמעוררת יחס שהוא לא יכול לשאת ומשליך אותו הקשור גם לפגיעה מינית ותסביך אדיפלי. הוא רוצה חזרה את השמנמנות שהוא לא יכול לשאת אותה. הוא משליך על המטפל את המקום הזה ולכאורה עוטף זאת במעטפת נינוחה של אהבות מיטיבה. בדיאלוג הטיפולי הוא הרס את המטפל: צרות עין.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן