הגישה הפסיכו-דינאמית

בולס והתסביך האדיפלי

כותב בן זמנינו, ניאו-פרודיאני. ספר ההסטריה. אצלו התהליך האדיפלי קוגניטיבי הוא שונה. פרספקטיבה ספציפית שמתאימה למטופלים מסוימים ואנשים מסוימים. אינה אוניברסלית. בולס מתאר את התסביך האדיפלי סביב התהליך שתחילתו אצל הבן והבת במפגש עם האמא הפרה-אדיפלית. בשלב הפרה-אדיפלי האמא נחווית שכל עיסוקה מתחיל ונגמר בטיפול בילד או הילדה, היא מייצגת עבור התינוק באופן ממשי בהתחלה ובחוויה פנימית בהמשך חלקים סטריאוטיפיים של שם האם. רכות, רגשית, סלחנית, אוהבת ללא תנאי. במציאות האובייקטיבית, זה גם נכון אצל רוב האמהות. בשלב שבו הילד והילדה נכנסים לשלב האדיפלי ומגלה את המיניות, מתחילה בעיני בולס טראומה. עבור בולס הגילוי של מיניות ההורה היא חוויה טראומטית. הטראומה היא על רקע הניגוד הגדול כל כך בין האם הפרה-אדיפלית לאדיפלית. כלומר, הגילוי של מרכיבים רחבים בחיי האם, שיש לה מיניות וחיים מעבר לקיום התינוק, וחלקם מתקיימים עם אבא, והם גם סודיים. הסודיות אצל ילדים הופכת למפלצתי. כאשר הילד רואה את הוריו אפילו מתחבקים הם נדחפים באמצע. הדבר מעורר חרדות וקושי מאד גדול אצל הילד. מנקודת מבטו, האמא הופכת מינית יותר, מושכת יותר. (מה לגבי שבטים באפריקה שבהם הורים וילדים ישנים יחד? שם, החוויה הילדית, גם בשלב בוגר יותר לא תקבל חוויה טראומטית, כי זהו מהלך טבעי. אירוע טבעי ברצף החיים השבטי). התפיסה הפסיכולוגית היא שהאירועים בילדות נשמרים בקפסולות ומקבלים פרוש בגיל ההתבגרות או הבגרות. לכן הפרעות נפשיות מסוימות מתחילות בגיל ההתבגרות. פרשנות אחרת, גם יכולה לאפשר טיפול. מתבגר שמבין שהוא ראה את הוריו מקיימים יחסי מין בילדותו, לא יכול לשאת זאת. הוא לא יכול לגלות את המיניות של עצמו ובה בעת להכיל את הזיכרון של ההורים שלו. זוהי הטראומה. בגיל ההתבגרות, שצריך להיפרד מההורים, המתבגר לא יכול לעשות היפרדות ששורדת את המיניות הזו. ילדי שנות השישים, דור ההיפים, בגרו ונשאו יותר פתולוגיות גבוליות או נרקיסיסטיות. הקפסולה של שנות השישים היא קפסולה של חוסר גבולות. הסיפור הזה יתגלה בטיפול דרך העברה והעברה נגדית. אנו לא חוקרים מה היה, הוא לא רלבנטי, אלא הפרשנות שניתנת לו. כשילד מגלה את המיניות שלו בווריאציות שונות. בווריאציה האדיפלית ובעונג האוננות, הוא יעסוק גם באוננות של אבא ואמא. זה בלתי נמנע. הגילוי הוא לא רק כלפי החוויה האישית, אלא גם דרך הקרובים לו ביותר. יש חוויה השוואתית. כאן מתחילה מורכבות: האמא הפרה-אדיפלית, מול האמא האדיפלית. כאן נשאלת השאלה איך הילד או הילדה מגשר על הפער בין שתי האמהות או שני האבות. הקוטביות בגיל זה היא בלתי נסבלת. זהו גילוי טראומטי, על פי בולס. נשאלת השאלה כיצד הילד או הילדה מתמודדים עם הקוטביות. הילד האדיפלי, אחרי מאבק באדיפליות של האמא (תוקפנות כשהיא מתרחקת, התקפי קנאה, היצמדות לאימא), הוא מגלה שיש לאימא עולם שלא התחיל ולא נגמר בו. (ההיפך מויניקוט: ויניקוט רואה את הגילוי הזה כגילוי מצמיח. הילד נולד לתוך עולם שהיה קיים לפניו וימשיך להתקיים אחריו. בעוד בולס ופרויד רואים זאת כמקום טראומטי, ובזכות זה הוא יכול לחיות את העולם כאילו הוא בורא אותו כל יום מחדש. למעשה, אפשר לראות זאת כאירוע טראומטי וכתקומה ביחד). הטראומה והקונפליקט יוצר חרדה היא שאם אני אהיה במגע עם האמא הפרה-אדיפלית, אני אאבד את האמא האדיפלית. הילד בגיל 3, חווה את המיניות האימהית כבגידה בו. ובגיל ההתבגרות כקושי בספרציה. הפתרון היא מחיקה של האמא הפרה-אדיפלית. (מי שבוחר פתרון הפוך: מחיקה של האמא האדיפלית יהיה חסר חיות ומיניות). בהמשך, הילד לא יוכל לשאת את הדאגה carrying  של האמא כלפיו,  או של דמויות נשיות אחרות בכלל. כי הוא מחק את הבעיה. זהו חלק שוביניסטי שמבטל את הסובייקטיבית הנשית. למעשה, זה מבטל את היכולת של הגבר לשאת את carrying בעצמו. מוחק את האמהות שבתוכו. מוחק את היכולת לחוות אמהות דרך אינטראקציה עם סובייקטים אחרים, גברים ונשים. ההתעוררות של האמא הפרה-אדיפלית היא מסוכנת. ולכן נעשית כאן אובייקטיביזציה של הדמות הנשית. הדמות הנשית המינית. ההסבר של בולס הוא קושי חברתי ואישי ששומרת עלינו מהחרדה בין האמא הפרה-אדיפלית לאדיפלית. פרסומות של carrying האישה פחות מינית. למעשה, אנו חיים בתרבות שאינה מאפשרת לפתור את הקונפליקט הזה. אם היתה לנו בתרבות שמאפשרת שילובים כאלו, הקונפליקט יהיה מרוכך.

אצל הילדה בשלב האדיפלי יש בעיה שהיא שונה ומעגלית. הילדה מרגע היותה עובר נשי. האנטומיה כופה עליה לכאורה או לא, להנות מהאמא הפרה-אדיפלית וגם להזדהות עם האמא הזו. הגילוי שלהן בשלב האדיפלי של הילדה הוא שיום אחד היא נועדה ללדת ילדים. כלומר, היא תישא את carrying גם היא. כשהיא פוגשת את האמא האדיפלית היא לא יכולה לפתור את הבעיה במחיקה. מחיקה של האמא הפרה-אדיפלי, היא מחיקה של המהות הנשית. לא ניתן לעשות כאן קוטביות. אלא מחייבת חיבור בתוכן בין הפרה-אדיפלי לאדיפלי. האישה משמרת את הפרה-אדיפליות, הcarrying אבל שומרת אותו עבור ילדיה שלה. מביאה את הדיאלוג האדיפלי עד שיש ילדים בתוך הזוגיות. למעשה, זה מקבע את האישה בתפקיד או מיני או אימהי. זהו חיזוק של הגבר בעמדה השוביניסטית של הגבר לראות את האישה כאובייקט מיני או אימהי. היא צריכה שהוא יראה בה אוביקט אימהי ומיני. כאשר האישה מבטאת carrying כלפי הבעל, היא יוצרת לעצמה ילד נוסף בבית. שניהם מקובעים להבניה זו.

איך האישה נשארת אוביקט מיני בלי לוותר על האדיפליות. מה קורה כשאימא פרה-אדיפלית מקיימת יחסי מין עם אבא פרה-אדיפלית, זהו מימוש של פנטזיות אדיפליות. מיניות גניטלית בריאה צריכה להכיל בתוכה גם אובייקטים חלקיים של מימוש של פנטזיות קדומות שלא נחוו באופן פרברטי. במקום לעשות אקטינג אאוט פרברטי שלה, בולס מציע הזדמנות לממש אותה עם בן בת הזוג, באופן לגיטימי, ממקום שחווה ילדות. זוהי פנטזיה התפתחותית, לגיטימית. דרך ששומרת את הילדים שלנו מפני אקטינג אאוט של כעס או שנאה.

ג’סיקה בנג’מין פמיניסטית פסיכואנליטית ואישה אומרת שאי אפשר יותר לחיות את האשמה של הגברים בנחיתות הנשית ובקורבנות הנשית. ובזה שגברים הם סובייקט תוקפני כלפי נשים. צריך להכיר בכך שיש כאן בעיה משותפת שהפתרון היחיד לה הוא דיאלוג. אף גבר לא רוצה להיות אוביקט תוקפני. כשגבר הוא סובייקט דומיננטי הוא הופך להיות אוביקט. הפרדוקס הוא שברגע שהילד מתחיל לגלות את העולם, ואת הרצון שלו שיכירו בו כסובייקט. הוא מגלה שכדי שיכירו בו כסובייקט הוא צריך להכיר בסובייקטיביות של אחרים. מה שהופך אותו לסובייקט שתלוי בהכרה של אחרים בסובייקטיביות שלו, וסובייקט שצריך להכיר בסובייקטיביות של האחר.

כשילד שיצא מהארון או רוצה לעבור שינוי מין ומספר לאימו והיא אומרת לו “אני אוהבת אותך בכל מקרה” זה תגובה לא מותאמת. הוא לא מאמין לה. תגובה אונתנטית של קושי אמינה יותר מתגובה כזו. הוא זקוק לשיקוף, לשיתוף בחוויה עם האמא, להאזנה שלה לגבי הדרך שהוא עבר. עדי בן ארי במחקר שלה אמרה שילדים שהרגישו קרבה גדולה יותר לאמא שהביעה את הקושי שלה. זהו הדהוד מוכר וטבעי להם. זהו פתח לדיאלוג. מובן שצריך לומר משהו קשה עם זה, בוא נדבר על זה.

כאשר נשים לא מוכנות לשאול האם אמהות אוהבות ללא תנאי, הן כפופות להבניות חברתיות מנמיכות נשים. בטיפול, זה לא מאפשר פתיחה של רגשות. מטופל הורה לא יוכל לומר למטפל כזה שהוא שונא את ילדיו.

ילדים בשלב הפרה-אדיפלי רוצים ללבוש בגדים של אמא. אבל הורים מתקשים לתת לבנים ללבוש את הבגדים של אמא. אלו הבניות חברתיות.

בטיפול, נפגוש מטופלות יצרו פתולוגיה. הן בחרו בפתרון גברי, מייצר מצב קיומי של חוסר משמעות. הוא עטוף בעטיפות רבות נרקיסיסטיות, שמסתירות חוסר משמעות זה, שאי אפשר לשרוד אותו. זה לא חייב להיות ככה. אישה יכולה למצוא משמעות גם ללא מהות של יולדת. אך הבנייה החברתית כופה זאת.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן