הזכרונות שלנו וההשלכות להם

החוסר אמינות של הזכרון כהבנה אובייקטיבית של המציאות הופך להיות מאוד ברור, הדבר מוביל לשאלות תהומיות לגבי הרשאה של עבריינים\”קורבנות” של זכרון מוטעה. 

ההבנה שלנו קיום מבחינה מדעית של הזכרון יכולה לעזור למערכת הצדק, אם תבין גם היא שיש גבול לרמה שאפשר להסתמך על עדויות הקשורות בזכרון. 

הזיכרונות שלנו נראים לנו אולי ממשיים ואמיתיים אך מבחן המציאות מראה שזכרונות יכולים “להיאבד”, להשתנות עם הזמן ואף להיות מומצאים יש מאין. 

קורה לכולנו שאנחנו מנסים להזכר במילה מסויימת ואחר”כ אנחנו פתאום נזכרים בה, רבים מאיתנו מתקשים לזכור מידע חדש, לרוב כי אנחנו לא מתרכזים באמת באינפורמציה אך לדוגמא חולי אלצהיימר אפילו לא ידעו ששכחו דבר מה ששכחו כי הם לא מודעים בכלל לעצם ה”איבוד” של איזשהו זיכרון. גם עירבוב זכרונות עשוי להראות לנו לגמרי מוצק ואמיתי, אך מרוב שחזרנו על האפיזודה בראשנו או שהוספנו פרטים כדי להשלים את הסיפור- אנחנו כבר מאמינים לסיפור החדש וכלל לא יודעים להבחין מה קרה באמת ומה נוסף עם הזמן. הדבר מטריד כשמדובר במערכת הצדק ובהרשאות על סמך עדויות ראיה. 

מוערך שב-1999 הורשעו כ-7500 אנשים בגין פשעים שלא בוצעו על סמך עדויות הקשורות בזכרון. רונלד קוטון הוא מקרה 1 מהרבים שמתוארים, הואשם באונס של בחורה אמריקאית בשם ג’ניפר תומפסון, לאחר עדות שלה שהיא בטוחה כי הוא ביצע את האונס, לאחר 11 שנה בדיקת די-אן-איי הוכיחה את חפותו. המקרה הזה אינו יחיד במינו זכרונות יכולים להתבלבל ולהראות לנו אמיתיים מאוד מכמה סיבות: 

אינפורמציה נלווית- נעשו מחקרים בהם הראו לאנשים סצנות מפשעים ואח”כ נתנו להם פרטים אירוניים לגבי הדמויות, לדוגמא שיער מתולתל במקום חלק. מסתבר שלאחר כמה זמן אותם אנשים יכלו להישבע על כך שהדברים הם כמו ש”אמרו” להם- הזיכרון השתנה. 

בשביל לבדוק את הטענה הנ”ל נעשו מחקרים בהם עשו לאנשים דימיון מודרך למשל, ולאחריו אחוזים מעטים מהם באמת חשבו שהדבר קרה, בכדי לבסס את הטענה ולשלול מצב שבו עצם הדימיון המודרך העלה איזה שהוא זכרון אמיתי, עשו ניסויים נוספים.  

בניסוי הבא הראו לנבדקים פרסומת מפוברקת לדיסני-לנד, בה מחקבים ולוחצים יד לבקס באני. אחוזים ניכרים זכרו כי זה קרה להם, יותר מחצי מהם זכרו שלחצו לו את היד כמעט חצי מהם זכרו כי חיבקו אותו, אך כל הסיטואציה מעולם לא קרתה-> באקס באני הוא לא מדיסני ולא יכול להיות שהיה בדיסני-לנד. 

עוד מחקר שנעשה היה להראות תמונה מזויפת של הנסיינים בכדור פורח, כביכול מהילדות. לאחר שאימתו מול המשפחות שלהם שהדבר מעולם לא התרחש, אחוזים ניכרים מאותם נבדקים היו בטוחים שהתרחש בעקבות התמונה, ואף הוסיפו פרטים ותאריכים. 

יתרה מכך, פסיכולוגים רבים משתמשים בשיטות כמו היפנוזה או זיכרון מודרך כשיש חשד לאירועים מסוימים כמו לדוגמא,התעללות מינית תוך שימוש במשפטים כמו “בוא נניח שזה כן קרה..תנסו לדמיין מה היה שם..”  ומביאים למצב בסופו של דבר שהמטופל בטוח שאכן היה קורבן להתעללות מסוימת אף שלאו דווקא הדבר באמת קרה. 

  • לסיכום: הזיכרון יכול להטעות אותנו יותר ממה שרוב האנשים מבינים. הזיכרון שלנו נבנה כל יום מחדש, ואף יכול להמציא דברים ולהיות מוטעה לחלוטין על אף ההרגשה שלנו. 

 ויקטוריה לופטוס היא שם מרכזי במחקר הזיכרון יש לה עמדה מאוד ברורה ולאו דווקא מייצגת את הדעה הגורפת. 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן