הפסיכופתולוגיה של תפקודים קוגניטיביים

אנו נתמקד בבעיות הקוגניטיביות שמאפיינות פתולוגיות שונות. התחום הזה הוא אינטר- דיציפלינרי, ולכן על מנת להבין את הפסיכופתולוגיה יש להתמקד בכלל הרמות: הקוגניטיביות, הרגשיות, המוחיות וכו’- רק כך נקבל תמונה מלאה על המחלה. הגישה במחקר של הפסיכופתולוגיה הקוגניטיבית שונה גם במטרותיה וגם באופן בו היא חוקרת. המטרה של הפסיכופתולוגיה הקוגניטיבית היא למצוא את הטיפולים שיוכלו להתגבר על הסימפטומים של המחלה, ולכן עיקר המחקר הוא בפיתוח טיפולים ובאפיון של הסימפטומים והמנגנונים השונים של המחלות הנפשיות.

יש ביקורות רבות על הגישה המסורתית של ה dsm אשר רואה את המחלות השונות כאוסף של סימפטומים.
היום הגישה החדשה מנסה לאפיין את המחלות בהיבט המנגנונים הבסיסיים שיוצרים את הסימפטומים השונים. כך אותו סימפטום יכול להופיע בשתי מחלות שונות אם יש להן מנגנון זהה.

מבחינת סביבת המחקר- יש עדיפות לעבוד בסביבה יותר אקולוגית (להבין את הנבדק בסביבתו הטבעית).

לעומת זאת בפסיכולוגיה הקוגניטיבית חוקרים את הפציינטים בסביבה מאוד מקונטרלת: תנאים זהים, נסיין זהה… כל התנאים צריכים להיות זהים על מנת שנדע שמה שאנו מתפעלים זה אך ורק המניפולציה אותה תכננו לתפעל ולא דברים אחרים. אם כן, הגישה היא שונה ולכן החוקר בפועל עושה דברים מאוד שונים בין שני סוגי הפסיכולוגיות.

בפסיכולוגיה קלינית יישומית גם חוקרים אנשים עם מחלות נפש. בפסיכולוגיה קוגניטיבית גם חוקרים אותם, אך חוקרים גם בעלי חיים ואנשים נורמטיביים אשר יש להם נטייה לדיכאון/ לחרדה, אך הם לא מאובחנים כאנשים עם רמה קלינית של דיכאון. הנחת היסוד בשימוש באוכלוסיות לא קליניות הוא שיש איזשהו רצף- כך יש דיכאון 5 שהוא מאותו סוג של דיכאון 20 אך מעט יותר חלש. כך המחלה היא על פני ציר. יש שמתנגדים לגישה זו אשר טוענים שיש נורמטיבי, וברגע שאני חולה יש שבר איכותי ולכן לא אוכל להסיק מסקנות על סמך אנשים עם רמות נמוכות של דיכאון. בכל אופן בשל שיקולים שונים ניתן קודם כל לעשות את המחקר הזול והזמין באוכלוסיות רגילות, ואם רואים שיש ניצנים של תוצאות עושים מאמץ לחקור אוכלוסיות קליניות- כלומר מדובר בשלבים.

המחקר הפסיכופתולוגי התחיל במקרה. פבלוב חקר את מערכת העיכול של כלבים והוא הבחין שהתנאים והפרוטוקולים השונים שפעלו על הכלבים גרמו לכך שהם מחקים כל מיני פעולות רגשיות אנושיות. למשל: כאשר פבלוב נתן עונש לכלבים כאשר הדבר לא היה קשור כלל להתנהגותם, הם חוו ייאוש נרכש- כלומר מצב פסיבי של חוסר אונים מבלי ניסיון לשנות את המצב המתסכל. הרעיון שניתן ליצור מודלים של פסיכופתולוגיה בבעלי חיים נולד בניסוייו של פבלוב, והיום זהו תחום מאוד חי.

הפסיכופתולוגיה שנעשית עם חולדות מבוססת על הרעיון שניתן לדמות מחלות נפשיות אצל בעלי החיים, אם כי עדיין באופן מוגבל, ולכן חלק מהמחקר התרחב גם לבני אדם. אחד מתוצריו של חקר הפסיכופתולוגיה בבני אדם הוא שפסיכולוגיה זו נותנת פונקציות רבות וסטנדרטים אשר מאפשרים להשוות את האוכלוסיות החולות לאורם.
כך, על מנת לדעת האם סכיזופרניה פוגעת בזיכרון העבודה, עליי קודם כל לבחון את זיכרון העבודה אצל האדם הבריא. הפסיכולוגיה מייצרת משימות שמאפשרות לבחון תהליכים ברזולוציות מאוד גבוהות. כך נוצרות משימות להפניית קשב מרחבית רצונית ובלתי רצונית, מדידת האינהיביציה באזורים מוחיים שונים ועוד. זאת במטרה להבין מה לא בסדר בפסיכופתולוגיה לעומת האדם הנורמלי.

האם אנשים שמפנים קשב לאירועים מאיימים יותר מאנשים אחרים הם אנשים שיש להם סיכוי גבוה יותר לפתח ptsd כאשר הם נמצאים במצבים טראומטיים? כך ניתן לנסות לאתר אצל אוכלוסיית החיילים כאלה עם סיכון גבוה יותר, ולאמן אותם עם פרוטוקולים אשר ילמדו אותם להפנות קשב באופן אחר לגירויים המאיימים.
מהבחינה הזו, גילוי המנגנונים הקוגניטיביים שיכולים לעודד מחלה כן יכול לסייע במניעת התפרצותה אצל אנשים בריאים.

מטרות בפסיכופתולוגיה הקוגניטיבית:

  1. קשר בין הפרעה אחת למנגנון קוגניטיבי אחד- בסימפטום מסוים ספציפי מנסים להבין מה עומד מאחוריו.
  2. יש מקרים בהם יש סימפטומים שונים במחלות שונות, אשר כולם בעצם משתייכים לפגיעה במנגנון קוגניטיבי אחד, אפילו שהם נראים שונים לכאורה.
  3. קישור בין סימפטומים שונים של אותה המחלה- מה הוא המקור הקוגניטיבי היחיד של כולם?

סכיזופרניה- שני סוגי סימפטומים:

  1. סימפטומים שליליים– קיימים אצל האדם הבריא אך לא אצל החולה. לדוגמא: אפתיה, מיעוט בדיבור וכו’.
  2. סימפטומים חיוביים– דברים שקיימים אצל הפציינט אך לא קיימים אצל האדם הנורמלי: הלוצינציות, דלוזיות,
    דיבור לא מאורגן.

דלוזיה של שליטה- סימפטום הפסיביות: הפציינט מרגיש: “אני לוקח את העט אך אני לא שולט באצבעותיי. מה שהן עושות לא קשור אליי כלל! כך גם הדיבור הוא לא בשליטתי…” החולה מרגיש את התנהגותו, אך הוא לא מרגיש שהוא עצמו המקור של התנהגותו. הוא חש שיש איזשהו כוח שהשתלט לו על הגוף – על הדיבור, על המוח, על הידיים. הוא לא מרגיש שהוא היוזם של הפעולות שלו.

ניתן להסביר זאת באמצעות הסברים רבים. בין היתר ניסו להסביר זאת דרך התהליכים של האדם הנורמלי אשר מסבירים את תחושת היוזמה של הפעולות של עצמנו. כשאנו מזיזים את היד אנו יודעים שאנו עושים זאת מבחירה. אנו יכולים להבחין בין מצב בו אני מזיז את היד מבחירה לבין מצב בו מישהו מרים את ידי. אנו יודעים מתי אנחנו פתחנו את הדלת כאשר שמנו עלייה יד ודחפנו, להבדיל ממקרה בו עשינו את אותה הפעולה, אך מישהו מהצד השני עשה את אקט הפתיחה. אנו יודעים זאת הודות לפידבק- האיזון החוזר הסנסורי מהפעולה שלי.

אם אני מצפה שהדלת תהייה כבדה, אני מצפה שאדרש להפעיל כוח רב על מנת לפתוח את הדלת. אם אני מפעילה כוח רב והדלת נפתחת בקלות, הדבר יכול לנבוע מכך שהיא למעשה קלה או מכך שמישהו אחר עזר לי.

Forward models
לפי מודל זה- כאשר יש לי כוונה לעשות פעולה מוטורית קורים שני דברים:

  1. הכוונה עצמה יוצרת העתק של הפקודה, והעתק זה בעצם בא לנסות ולנבא מה יהיו ההשלכות הסנסוריות של הפעולה שלי. יש פרדיקציה בנוגע למה שאמור לקרות כתוצאה מהפעולה שלי.
  2. איזון חוזר בפועל– אם אין הבדל בין מה שציפיתי שיקרה לבין מה שקורה, אני מייחסת את תוצרי הפעולה לעצמי. אם יש פער גדול, מתעוררת השאלה מי עשה את הפעולה. אם הפער גדול מדי, המסקנה תהייה שהתוצאות לא נגרמו ממה שאני עשיתי.

הפקודה המוטורית הולכת להשפיע על האיברים שלנו, וכך יש רשימה ארוכה של השלכות מטוריות וסנסוריות.
יש דברים שאני חושבת שהולכים לקרות עם פעולה קוגניטיבית מסוימת, וחשיבה זו מגיעה למנגנון הניבוי. – השלכות מנובאות של הפעולה שלי. מנגנון זה הולך לעשות העתק של מה שהוא חשוב שהולכות להיות ההשלכות.
בנוסף יש מנגנון שרואה מה קרה בפועל עקב הפעולה שביצעתי.
לבסוף יש מנגנון שמשווה בין מה שציפיתי שיקרה לבין מה שקורה בפועל. הפער הזה הוא שקובע האם הפעולה התבצעה על ידיי או על ידי אדם אחר- מנגנון זה מסייע לי בייחוס פעולה זו לעצמי. כך זה עובד אצל האדם הבריא- מנגנון אשר מנבא את התוצאות

מנגנון פסיכולוגי זה בא מאן הולץ אשר ניסה להבין מדוע כאשר אני מזיזה את העיניים העולם לא קופץ. הרי יש שתי אפשרויות- או שאני זזתי, או שכל העולם זז. הולץ גילה שכאשר אני נותנת פקודה לעיניים לזוז ימינה, יש מנגנון אשר מנבא כיצד העולם אמור להראות לאחר התזוזה. אם בפועל הוא נראה כמו הניבוי שלי, אז אני אבין שאכן הזזתי את העיניים. לעומת זאת, אם כל הכיתה זזה ימינה ללא שליטתי- אני אדע להבחין במצב זה ולפרש אותו כתזוזה אמתית בעולם. יש הצטלבויות מתמידות של מידע ואנו תמיד נעשה אינטרפרטציה כדי להגיע לפרשנות הנכונה.
כך אנו נשאל: מניין באים השינויים? מהפעולות שלי או ממישהו אחר? ממשהו שאני עושה או ממשהו חיצוני לי שקשור לעולם החיצוני?

המנגנון הזה של הפרדיקציה גורם לכך שיש אפקט יותר גדול לדברים שנגרמו על ידי אנשים אחרים לעומת לדברים שנגרמו על ידי עצמנו.
התחושה כאשר אני נוגעת ביד שלי שונה מהתחושה של מישהו אחר שנוגע בי- אפילו אם החוזק הוא אותו הדבר.
זאת משום שהפרדיקציה לא רק מסבירה שאני עשיתי את זה, אלא היא גם דואגת להחליש את התחושה.
מדוע יש את ההיחלשות הזו? משום שמה שמגיע מבפנים הוא רצוני ובשליטה, עדיף שאהיה ערנית לדברים חיצוניים שעלולים לפגוע בי.

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן