הפרעות פאניקה

אדם שנקבעת לו אבחנה של התקפי פאניקה, אמור להתנסות במשך חודש אחד לפחות בהתקפים בלתי צפויים, חוזרים ונשנים ולהיות מוטרד דרך קבע בחששות מפני התקף נוסף או מהתוצאות של ההתקף (כמו למשל לאבד שליטה, להשתגע).

צריכים להופיע פתאום לפחות 4 מ13 תסמינים (למשל קוצר נשימה, פרפורים בלב, הזעה , סחרחורת, נתק מן העצמי ומהמציאות, פחד למות וכו’).

מה שמבדיל את התקפי הפאניקה מסוגי חרדה אחרים , הוא שהן קצרות ועוצמתן מרובה.

להתקפי חרדה אין התחלה פתאומית כ”כ, נמשכים זמן רב יותר, ותסמיניהם מתונים יותר.

ישנם חוקרים הסבורים כי התקף פאניקה הוא הפעלת תגובת “הלחם או ברח” של מערכת העצבים הסימפתטית המזוהה עם רגש הפחד, אך בניגוד לתחושת הפחד שנובעת ממשהו מסויים, אין סיבה נראית לעין להפעלת מערכת זו.

אגורפוביה היא סיבוך שכיח של הפרעת פאניקה, והיא קשורה לפחד משהייה במקומות או במצבים שהבריחה משהם עלולה להיות קשה או מביכה, או שעזרה מיידית לא תהיה זמינה אם יקרה משהו רע, כגון תחושת בחילה או התקף פאניקה.

מקרי אגורפוביה יכולים להופיע גם בלי התקפי פאניקה, אך זה נדיר, ואם כבר קורה אז בד”כ יש להם היסטוריה של התקפי עם תסמינים מוגבלים (פחות מ4) , או של מחלה גופנית אחרת , בלתי צפויה, כמו מחלת הנפילה וכו’.

האגורפוביה מתפתחת בד”כ כתגובה משנית להתקפי פאניקה, ויש להן כמה תכונות בסיסיות משותפות, כמו זיקה גנטית אפשרית.

 

ברגע שהתקפי הפאניקה מופיעים, הם נוטים להיות כרונים, אף שעוצמת התסמינים פעמים רבות עולה ויורדת במשך הזמן.

מחקרים מצאו כי אגורפוביה מופיעה אצל נשים הרבה יותר מאשר אצל גברים, ההסבר הוא חברתי תרבותי (נשים שמתנסות בפאניקה נמנעות ממצבים המפחידים אותן, או מסתמכות על אדם שהן בוטחות בו שילווה אותן, גברים נוטים להיות קשוחים יותר בגלל ציפיות חברתיות).

אצל בני אדם בעלי הפרעת פאניקה מאובחנת בד”כ עוד הפרעה. וכן לעיתים עשויים להתאים לאמות מידה של הפרעת אישיות תלותית או נמנעת. אין ראיות שהפרעת פאניקה כשלעצמה מגבירה את הסיכון להתאבדות, אף שבכוחה לעשות זאת בעקיפין ע”י הגדלת הסיכון לדכאון ולשימוש מזיק בחומרים, ששניהם גורמי סיכון להתאבדות.

התקפי פאניקה פוקדים מפעם לפעם בני אדם רבים שאינם לוקים בהפרעה או באגורפוביה.

התקפי פאניקה מזדמנים פוקדים לעיתים קרובות בני אדם בעלי הפרעות חרדה אחרות ו/או דכאון עמוק.

הופעתם הראשונית של התקפי פאניקה, אומנם מופיעה בלי סיבה מיוחדת, אך באה בד”כ בעקבות תחושות מצוקה , או עקב נסיבות חיים של דחק גבוהה במיוחד, כגון אובדן אדם אהוב, משרה וכו’. אף על פי כן, לא כל אדם הלוקה בהתקף פאניקה בעקבות אירוע מעורר דחק, יפתח הפרעת פאניקה מלאה.

 

גורמים סיבתיים ביולוגיים:

  • הפרעת פאניקה נובעת מליקוי ביו-כימי במוחם של הלוקים בהפרעה, זה התבסס על כך שהתרופה נוגדת הדכאון אימפראמין משפיעה עליהם. בנוסף טוענים כי התקפי פאניקה הם תגובות אזעקה, הנגרמות מליקוי בתפקוד הביוכימי.
  • נמצא כי הסובלים מההפרעה נוטים להתנסות בהתקפי פאניקה כתגובה למגוון הליכי אתגר ביולוגי , אשר מטילים עומס רב על מערכות נרו-ביולוגיות שונות, ואלה מחוללות תסמינים גופניים חזקים, שלעיתים קרובות מגיעים לשיאם בהתקפי פאניקה. אין מנגנון נירו- ביולוגי יחיד  שגורם לכך, ישנם הרבה חומרים פעילים מחוללי פאניקה.
  • כיום סבורים (למרות שאין אחידות דעים) כי נוירוטרנסמיטר מסויים (נוראפינפרין) שיש לו פעילות חריגה באזור שבגזע המוח הקרא האתר התכול, ממלא תפקיד סיבתי בהתקפי פאניקה.
  • הפרעת הפאניקה מורכבת חוץ מהתקפי הפאניקה , גם מחרדה מפני התרחשות נוספת, וגם מאגורפוביה . אחת ההשערות היא כי אזורים שונים במוח מעורבים בהיבטים שונים של הפרעת פאניקה. התקפי הפאניקה נובעים מפעילות יתר באתר התכול, המערכת הלימבית אחראית על תחושת החרדה מפני ההתקף הבא. מאחר שבין האתר התכול לבין

 

המע’ הלימבית עוברים נתיבים מוגדרים היטב , החוקרים שיערו כי התקפי פאניקה מייצרים חרדה כללית או חרדה מהתקף נוסף באמצעות תופעת “הליבוי” , כלומר גרייה חוזרת ונשנית של המע’ הלימבית ע”י הפרשות מן האתר התכול (התקפי הפאניקה) ,  מנמיכה את סף הגרייה לחרדה במע’ הלימבית. ולבסוף, לגביי אגורפוביה  טוענים כי היא תופעה נלמדת , הנשלטת בידי קליפת המוח הקדם- מצחית שהיא החלק במוח האחראי ללמידה.

  • ישנם גם ראיות לכך שהפרעת פאניקה נוטה להיות משפחתית. התורשתיות הזו ייחודית להפרעת פאניקה, ואינה מופיעה בהפרעת חרדה כללית, יש חילוקי דעות לגבי העניין הזה, וישנו גם מחקר שמוכיח כי גורמי הסביבה גם הם ממלאים תפקיד חשוב בהכרעה מי יפתח את ההפרעה בקרב בעלי הנטייה הגנטית.

 

גורמים סיבתיים, קוגנטיביים והתנהגותיים:

ע”פ אחת ההשערות בעלי אגרופוביה מפתחים פחד מפני ההתנסות בהתקף פאניקה, משום שהיא כה מפחידה. כלומר “פחד מן הפחד”. הם נעשים דרוכים יתר על המידה לתחושותיהם הגופניות, ומתחילים לפרש סימני חרדה קלים כסימן שהתקף פאניקה עלול להתרחש, ואז הם מגיבים על חרדתם בחרדה ונמנעים ממקומות ציבוריים. בהקשר זה גם נטען כי הפרעת פאניקה כרוכה בפחדים אינטרוצפטיים- כלומר פחד מתחושות גופניות פנימיות שונות. ייתכן שפחדים אלה נוצרו עקב תהליך של התניה קלסית, שבה תחושות גופניות פנימיות שונות, שנקשרו עם התקפי פאניקה, רוכשות את היכולת לעורר התקף פאניקה כשלעצמו.

חוקרים שונים הציעו מודל קוגניטיבי לפאניקה , ע”פ בעלי ההפרעה רגישים יתר על המידה לתחושותיהם הגופניות, ומועדים ביותר לתת לתחושות אלה פרשנות קודרת ככל האפשר ממש דמויי אסון. מחשבה מטרידה זו גורמת להופעת תסמינים גופניים נוספים של פחד או חרדה, וככה נוצר מעגל קסמים.

לעיתים קרובות אין האדם עצמו מודע כלל לפרשנויות הרות אסון אלה, הן נמצאות על סף המודעות.

ההבדל העיקרי בין המודל הקוגניטיבי לבין המודל האינרוצפטי (הפחד מן הפחד) , טמון בחשיבות שמקנה המודל הקוגניטיבי למשמעות שהאדם מייחס לתחושות גופניות. (כלומר במודל הפחד מן הפחד אדם הלקוה בהפרעת פאניקה החושש מהתקף לב יגיב תמיד בפחד או פאניקה כאשר ליבו מאיץ, אך המודל הקוגנטיבי טוען שהוא יתן לזה פרשנות הרת אסון רק בנסיבות מסויימות).

ממצאים של מחקרים מראים שיש הסבר פסיכולוגי פשוט יותר למנגנון המשותף שביסוד השפעותיהם של כל החומרים הפעילים המחוללים פאניקה (ההסבר הביולוגי).

הסבר זה נוגע להשפעות הסובייקטיביות שמחוליים הליכים אלה, וגם להשפעותיהם הגופניות, הכוללות עלייה כללית ברמת העוררות אצל בני אדם נורמלים ואצל בעלי הפרעת פאניקה כאחד. מאחר שחומרים פעילים אלה יוצרים עוררות, הם מחקים את האותות הפיסיולוגיים המקדימים את התקף הפאניקה, או משמים סימן לאסון מתקרב אחר כלשהו. נראה, שבעלי הפרעת פאניקה, שרמת העוררות הכללית שלהם גבוהה יותר מלכתחילה, ואותו ההתרעה המוקדמת הללו מוכרים להם היטב, לעיתים קרובות מפרשים בטעות את התסמינים הללו כראשיתו של התקף פאניקה. כלומר, רגישות לחומרים הפעילים המעוררים פאניקה כביכול, היא כנרה התוצאה של הפרעת הפאניקה (כלומר בדיוק להיפך מההסבר הביולוגי).

המודל הקוגניטיבי אינו מכחיש שישנם גורמים ביולוגיים או גנטיים הממלאים תפקיד ביצירת פגיעות לפאניקה, אך הוא קובע כי גורמים אלה אינם מסבירים מדוע מניפולציות קוגנטיביות פשוטות יכולות למנוע פאניקה. כלומר, משתנים קוגנטיביים ממלאים תפקיד סיבתי מיידי וחשוב הרבה יותר בהופעת ההתקפים.

פגיעות פסיכולוגית לפאניקה נובעת מהתנסויות באירועים שליליים בלתי נשלטים ובלתי צפויים, והשתמרותה של ההפרעה נובעת מהעבודה שבעלי ההפרעה חווים את ההתקפים עצמם כאירועים בלתי נשלטים ובלתי צפויים.

גורם נוסף להפרעה הוא : מחקרים הראו כי בני אדם המועדים לפיתוח ההפרעה, פיתחו עוד קודם לכן אמונה כי תחושותיהם הגופניות מזיקות או מסוכנות, והם אלה שיש להם מלכתחילה רמות גבוהות של רגישות לחרדה.

בנוסף, קיימים מחקרים רבים המדגישים את העובדה שלבעלי ההפרעה יש הטיה בדרך שבה הם מעבדים מידע מאיים. בני אדם אלה מועדים יותר לפרש כאיום תחושות גופניות מעורפלות ונראה כי יש להם הטיה לזכור מידע מאיים, הם נמשכים למידע מאיים במיוחד למידע על איום פיסי.

לא ברור אם יש לכך תפקיד סיבתי להפרעה, אך אין ספר שזה עוזר בשימור ההפרעה לאחר שהופיעה.

אין תיאורה אחת נכונה לגורמים להפרעות פאניקה, דרושים עוד מחקרים בנושא.