הפרעות פסיכולוגיות:

הדיאגנוזה הפסיכיאטרית מתבססת אך ורק על דיווח של הפציינט ו/או אובזרבציות של הסביבה שלו. היא בסופו של דבר מתבססת על דעתו של הפסיכיאטר המאבחן. יתרונות דיאגנוזה מוגדרת נובעים מזה שאנשי המקצוע יכולים לדבר אחד עם השני באותה שפה, יש הבנה ברורה על הפציינט. הדיאגנוזה משמשת כמובן לטיפול. מצד שני, לדיאגנוזות בכלל ובעיקר לדיאגנוזות פסיכיאטריות יש השלכות שיש להיזהר מהן, כיוון שדיאגנוזה מוטעית הורסת את חיי הפציינט. יש בעיה עם חוסר זהירות בדיאגנוזה – ברגע ששמים על אדם תווית, יש לנו נטייה לראות את כל התנהגותו בהתאם לתווית ששמנו (סכמות). דיאגנוזה היא סכמה לכל דבר. ברגע שקראנו למחלה בשמה, אנו נוטים לפרש כל התנהגות של החולה שמתאימה לסכמה ולהתעלם מכל התנהגות שאינה מתאימה לסכמה, לדיאגנוזה.

בשנות ה-70 נעשה ניסוי, שלימים בפך להיות קלאסי, שבו הנסיינים לקחו 13 חברים, שכולם היו פסיכולוגים/פסיכיאטרים. ההוראה הייתה שכל אחד בנפרד יגיע בלילה אחד ל-13 בתי-חולים פסיכיאטרים. כל אחד מהם הגיע ואמר רק שני דברים “אני שומע קולות” “יש לי ריקנות בבטן”. כולם אושפזו וקיבלו דיאגנוזה של סכיזופרניה. ההוראה שניתנה להם היא שמהרגע שנכנסו לביה”ח עליהם להתנהג כרגיל, כמו אנשים בריאים. בנוסף, כולם ניהלו יומן שמתאר את מה שקורה להם. כל האנשים הללו נשארו בבתי-החולים 3 שבועות. בתום 3 השבועות היה מאוד קשה לשחרר אותם (למרות שבאו אנשי מדע מכובדים שהעידו על זהותם).

המחקר הזה עשה שמות בתחום המקצועי, עם מסקנה שהדיאגנוזה הפסיכיאטרית היא “על-הפנים”. המסקנות:

  • זה שאשפזו את האנשים זה דבר שנכון שיקרה – היות ואנו מסתמכים לחלוטין על הדיווח של האדם, כיוון שהוא היחידי שיודע מה קורה לו. בנוסף, אנו לא מצפים מאנשים בריאים שהם יאשפזו את עצמם בבית-חולים פסיכיאטרי. עצם הדיאגנוזה לא הייתה בעייתית.
  • הבעיה הגדולה שהתגלתה היא העובדה שברגע שאדם מקבל דיאגנוזה, לא משנה מה הוא עושה לאחר קבלת הדיאגנוזה, מצבו אבוד. ברגע שאדם נכנס לקטגוריה כלשהי, כל מעשיו נראים כתואמים לקטגוריה של הדיאגנוזה שהוא קיבל. יש להיזהר הן בנתינת הדיאגנוזה, והן בהמשך הטיפול בפציינט – תמיד יש לבדוק האם הדיאגנוזה שניתנה היא נכונה, או לא?

בעקבות הניסוי הנ”ל, של רוזנמן, דיאגנוזה הפסיכיאטרית השתפרה עם דגש על תשומת לב מרבית לשינויים. חשוב לזכור שהדיאגנוזה אינה מסבירה את המחלה, תמיד נשאר מקום לגלות את הסיבות למחלה, להבין את הבעיות של הפציינט. כתוצאה מזה, הדיאגנוזה הפסיכיאטרית כל הזמן משתנה, הכלים של הדיאגנוסטיקה עוברים שינוי מסיבי עם הזזת סימפטומים ממחלה אחת לאחרת – זאת, מכיוון שאנו לומדים ומשנים את תפיסתנו בהתאם למחקר המתפתח.

הדיאגנוזה הפסיכיאטרית מסתמכת על שני כלים עיקריים:

  1. DSM – הכלי בו משתמשים בארה”ב ובארץ. מגרסה לגרסה ההבחנות משתנות מעט. במשך שנים רבות הייתה חלוקה של מחלות לנוירוזות ולפסיכוזות. חלוקה זו נעלמה בגרסה ה- 3 או ה-4. כיום לכל מחלה יש רשימה של הסימפטומים שמאפיינים אותה. מספר המחלות הולך וגדל. חלק מהאנשים רואים בכך בעיה, מכיוון שזה נובע מהבחנות דקות יותר. כדי למנוע בעייתיות של דיאגנוזה רחבה מדי, נעשות דיאגנוזות יותר ממוקדות – התוצאה של מיקוד זה היא הרחבה של המחלות המוכרות בפסיכיאטריה. בעיה נוספת, שנובעת מהחלוקה להרבה דיאגנוזות: מצד אחד אנו אומרים שאנו רוצים להיות מדויקים וספציפיים עד כמה שניתן, אך מצד שני יש לזכור את הסיבה העיקרית שבשבילה אנו צריכים דיאגנוזות – טיפול. החלוקה המאוד ספציפית לא עומדת בקריטריון של טיפולים ספציפיים. בהרבה מקרים אין טיפול ספציפי לתופעות בתוך קטגוריה ספציפית, יתרה מזו, ישנן תרופות שמשמשות לטיפול בקשת רחבה של קטגוריות שונות.
  2. ICB – כלי בו משתמשים באירופה. יש דמיון גדול בין שני הכלים.

בנוסף לשינויים שהכלים הפסיכיאטרים עוברים כתוצאה ממחקר פסיכיאטרי, הם גם עוברים שינויים בתגובה לשינויים הכללים שהתרבות המערבית עוברת – נהיים פתוחים, רבגוניים, מתחשבים יותר בתרבות. בגרסות האחרונות מופיעות גם מחלות שהינן אופייניות לתרבויות מסוימות.

הדיאגנוזה מתבססת העיקר על התרשמות הפסיכיאטר. בחלקה, אך לא תמיד, היא נעזרת בכלים שהם שאלונים או מבחנים פסיכולוגיים כאלה ואחרים (חלקם בעלי תוקף המוטל בספק). על בסיס מבחנים אלה, נו יכולים להגיע למסקנות כביכול אובייקטיביות. שאלונים מתוקפים (שעברו בדיקות ושימוש נרחב) נחשבים אובייקטיביים יותר. לדוגמא: MMPI – מבחן אישיות הנמצא בשימוש נרחב. יש לקחת בחשבון שכאשר אדם מגיע לאשפוז, אין הוא יכול לענות על שאלונים.

לסיכום, כאשר אנשי המקצוע עושים את עבודתם נכונה, הדיאגנוסטיקה הפסיכיאטרית עומדת בסטנדרטים מאוד גבוהים. זו בסה”כ דיאגנוסטיקה מאוד טובה – יש הסכמה בדר”כ בין אנשי מקצוע בלתי-תלויים.

ישנם כמה מודלים בהתבוננות על מחלות פסיכיאטריות:

  • המודל הרפואי/הביולוגי – מודלים שמדגישים את ה מעורבות הביולוגית. כל מחלת נפש היא למעשה מחלה של המוח. יש כיום דגש רב על הצד הגנטי, “נטייה גנטית/תורשתית” בכל המחלות. משתמשות בטיפול תרופתי.
  • המודל הפסיכולוגי/קוגניטיבי: משתמשות בטיפול פסיכולוגי, טיפולי.
  1. המודל האישיותי – מחלות כהפרעות של תפקוד אישיות – הסבר המחלות שהפרעות שנובעות מהתפתחות לקויה של האישיות.
  2. מודל התנייתי – בעיות של התנייה, כל מני למידות שחלקן היו טראומטיות, כך שאנו סוחבים איתנו בעיות של למידה שגורמות לנו להתנהגויות לא-אדפטיביות
  3. המודל קוגניטיבי – הפרעות נובעות מתהליכים קוגניטיביים שהם הם עצמם לא-אדפטיביים.
  4. המודל התרבותי/סוציולוגי – הבעיה אינה במוח או באישיות האדם, אלא בצורה שבה החברה תופשת אותו.
  • מודל רגישות ולחץ (vulnerability-stress syndrome)- לכל אחד מאיתנו יש איזושהי פרה-דיספוזיציה לפתח מחלות מסוימות, אשר בעיקרה תורשתית. צריך לבוא, על רקע הפרה-דיספוזיציה, צריכות לבוא כל מני התנסויות מלחיצות אשר יביאו בסופו של דבר להתפרצות הסימפטומים. מנסה להסביר למה אנשים אשר נמצאים באותם מצבים אינם כולם מפתחים הפרעות נפשיות. מנסה לשלב בין nature ו- nurture, כאשר הלחץ מהווה את הגורמים הסביבתיים, והפרה-דיספוזיציה מהווה את הגורמים התורשתיים.

    ניתן לגלות את היחס בין ה- nature ל-nurture באמצעות ניסויי תאומים זהים. אנו בוחנים כמה מחלה “רצה במשפחות”. המחקר המדויק של נושא זה בודק את הסיכוי למחלה כפונקציה של דרגות קרבה שונות במשפחה. מה שנמצא, הוא שאחוז ההתאמה מגיע מקסימום ל 50%. מה שאומר ש- 50% נוספים צריכים להיות מוסברים ע”י גורמים סביבתיים.

כל גישה מהנ”ל מובילה לטיפול שונה, שמאפיין אותה, לכל מחלה. ההסבר של כל הפרעה הוא איזשהו צירוף שלן כל הגישות הנ”ל. יש צירוף של כל הגישות ביחד.

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן