זיכרון

המודל המוביל של זכרון: מודל שלושת הקופסאות: שלושה סוגים של זיכרון:

  • זכרון סנסורי(של החושים) – החלק הראשון של האינפורמציה שנכנסת לקופסאות הזיכרון. כמויות גדולות של אינפורמציה סנסורית בלבד. הוא מאד קצר מבחינת הזמן שבו האינפורמציה מוחזקת בזכרון. כל מה שנקלט בחושים שלנו נשפך פנימה. הוא מחזיק את האינפורמציה הויזואלית מקסימום שנייה אחת והמוחשית מקסימום 3 שניות. לדוגמה שיש הבזק של אור וחושך אנחנו עדיין רואים את זה אחרי שזה נפסק. אנחנו קוראים לתמונות האלה אייקון והגירויים האודיטוריים נקראים אקואיק אימאג’. בגלל שהמע’ האלה שונות בפרקי הזמן אז אם אנחנו עושים ניסוי כדי לבדוק את הסנסורי סטור, נותנים אינפורמציה לזמנים מאד קצרים, אם זה ויזואלי, עושים פלאשים של תמונות. מה מעביר את האינפורמציה מסנסורי סטור לזכרון לטווח קצר? זהו תהליך שנקרא ” תהליך שליטה” זהו תהליך קוגנטיבי של בקרה- אם האינפורמציה שעוברת מתוך העומס הענק של האינפורמציה הסנסורית שמגיעה לסנסורי סטור, מה שאנו רוצים שיעבור הלאה, המערכת הקוגנטיבית מפנה קשב לגירויים האלה. וכשמפנים את הקשב הזה אלו הגירויים שבטוח עוברים הלאה וכל שאר האינפורמציה שנותרת נעלמת תוך שניה עד 3.
  • זכרון לטווח קצר(or working memory) – קיבולת מוגבלת. האיזור היחידי של הזיכרון שלנו שהוא מודע, ז”א, כל מה שאנחנו מודעים לו, מדברים, חושבים, זוכרים, זה הזיכרון הזה- בניגוד לזיכרון סנסורי לדוגמה.מקום זמני בזיכרון בין האינפורמציה שנקלטת לבין האינפורמציה שבסוף עוברת. זהו מחסן שמחזיק אינפורמציה לתק’ קצרה, עד 30 שניות, אם אנחנו לא עושים שום דבר כדי להאריך את זה, ויכול להחזיק עד 7 פריטים בכל זמן נתון. מכאן, האינפורמציה יכולה או ללכת לאיבוד או לעבור לשלב הבא שזה זכרון לטווח ארוך(בעזרת תהליכים נוספים שנצטרך לעשות, לדוגמה: שינון ועוד)
  • זכרון לטווח ארוך –לא מודעים לזה, אין לנו מושג בכל רגע נתון מה יש שם. אין לנו מגבלה על האינפורמציה, מכאן ניתן לשלוף את האינפורמציה וזה בעצם רוב הבעייתיות במחסן הזה, איך להוציא את האינפורמציה.

בין הזכרון לטווח קצר לבין הזכרון לטווח ארוך יש כל הזמן שיתוף פעולה.

שלושה שלבים של זיכרון (בכל אחד מהמחסנים יש שלושה שלבים)

  • קידוד – האינפורמציה מקודדת, כשהקוד שבו האינפורמציה מקודדת יכול להיות ויזואלית, שמיעתית, צורתית, ורבלית ועוד הרבה קודים שאנו משתמשים בהם כדי לקודד את האינפורמציה וגם הקוים האלה שונים בין מחסן למחסן
  • אחסון – כמה זמן האינפורמציה נמצאת בתוך המחסן וכמה אינפורמציה(זמן וקיבולת)
  • שליפה – איך אנו מוציאים את האינפורמציה מתוך המחסן.

בכל אחד משלושת הקופסאות האלה זה מתנהג אחרת.

קידוד וקיבולת – זיכרון איקוני

בסנסורי ממורי- קידוד  – או ויזואלי או שמיעתי. זמן מינימאלי. שליפה – כדי להעביר לטווח קצר צריך להסב קשב. כאן האינפורמציה הסנסורית נשמרת עם דיוק מדהים.   אנו ממש רואים ושומעים כפי שהגירוי הגיע אלינו. איך אנחנו יודעים שמשהו חשוב לנו? יש 2 דרכים או דברים פיזיים שגורמים לנו להפנות את הקשב ולהפעיל את הזכרון הסנסורי או בכל שאר המקרים, הזכרון הקצר לוקח מידע מהזכרון הארוך ואז מחליט אם להפנות אליו את הקשב.

ניסוי של ג’ורג’ ספרלינג (1960) הבזק של מספרים – מצא שהקיבולת יותר גדולה אם אנו עוזרים לזיכרון: הראה הבזק של אותיות ואנשים זכרו רק 4 וכשהוסיף צליל שונה לכל שורה אנשים זכרו יותר. אם יש מרחק בין השמעת הצליל לאותיות הזיכרון יורד.

זכרון לזמן קצר – 

המע’ הזאת אמורה לעשות 2 דברים: להכניס אינפורמציה מהסנסורי סטור ולהחזיק אותה לפרק זמן קצר. ואמורה לעשות גם דבר הפולך, לשלוף אינפורמציה מהלונג טרם ולהחזיק את זה לזמן קצר ואז להחליט מה המע’ רוצה לעשות את זה. מה שמבדיל בין זכרון קצר לבין הזכרון העובד זה איך שהם עובדים: זכרון עובד הוא יותר אקטיבי: זה הזכרון לזמן קצר(האינפורמציה שמוחזקת בתוך המחסן) ולכל התהליכים שאני עושה על האינפורמציה, כל העיבודים שאני עושה על האינפורמציה, שזה מה שהופך את האינפורמציה הזאת לשמישה לצרכים שלי. זה שאני מחזיקה את האינפורמציה הזו באופן פסיבי לאו דווקא עוזר לי. לכן הקופסא הזו מעידה על כך שיש 2 צורות החזקה של האינפורמציה: פסיבית ואקטיבית.

איזה סוג קידוד זכרון עובד עושה – יכול לעשות קידוד ויזואלי וגם שמיעתי אך מעדיף קידוד שמיעתי. דוגמה טובה לזיכרון עובד היא כשאנחנו רוצים להתקשר למקום כלשהו, מסתכלים על מס’ טלפון והולכים לטלפון לצלצל, אנחנו חוזרים על המס’. הזיכרון הקצר מעדיף לעשות קידוד אקוסטי. כל הטעויות של הזיכרון הקצר הן אקוסטיות וכך אנו יודעים שהזכרון האקוסטי הוא המועדף: לדוגמה שאומרים לאנשים לזכור אותיות, האנשים לא נותנים אות שדומה בצורה לאות אחרת אלה טועים ונותנים אות שדומה בצליל שלה לאות שהייתה כתובה. מתי הוא עושה קידוד בתמונות? כשאין לו ברירה, כשאין שום דבר אודיטורי שניתן לקדד אז הזיכרון הקצר מקדד תמונה.

אחסון בזכרון לטווח קצר: האם קיבולת זכרון העבודה מוגבלת? זכרון  העבודה מוגבלת ל7(+-2) פריטים. יש לנו אופציות לשפר את המצב, והאופציה הראשונה זה כמובן שינון. כל זמן שאנו משנני םאת האינפורמציה היא כמובן נשארת בזיכרון הקצר. חלק ממה שאנו משננים יש לו סיכוי לעבור לזכרון לזמן ארוך. הבעיה פה הייא בזמן שאנו משננים אינפורמציה שום דבר אחר לא נכנס לזכרון הקצר. לכן אנחנו צריכים למצוא פטנטים להחזיק כמויות גדולות של אינפורמציה ללא שינון. והשיטה הכי טובה שהזכרון הקצר משתמש בה כדי להגדיל את הקיבולת היא chunking – חלוקה לגושים. זה החלק האקטיבי בזיכרון קצר. הזיכרון הקצר מחזיק אינפורמציה פסיבית וchunking זה תהליך שאנו עושים על האינפורמציה ולכן זה זיכרון עובד.chunking  הוא כל כך חזק שכשמישהו אומר לי את אותו מס’ לדוגמה בצורה אחרת קשה לי לזהות אותו.

שכחה- למה אנו שוכחים בזכרון הקצר? סיבות אפשריות לשכחה:

–  פריטים נעלמים עם הזמן (decay)

– אם לא עושים איתם משהו אקטיבי הם נעלמים.

– החלפת פריטים ישנים בחדשים. אין מספיק מקום. הזיכרון לזמן קצר מאד פגיע להפרעות.

First comes first goes-

איך מתבצע תהליך השליפה? האם מהירות השליפה תלויה במספר הפריטים השמורים בזיכרון? לא. זמן השליפה לא תלוי במס’ הפריטים שבזיכרון לטווח קצר. ז”א, אם נותנים רשימה של ארבעה פריטים או שבעה פריטים ומבקשים לשלוף או את הפריט הראשון, האחרון, האמצעי, לא משנה, מסתבר שזמן השליפה הוא זהה. זה אומר על תהליך השליפה שאכן הדבר היעיל ביותר לעשות מבחינת זמן שליפה זה לעבור על כל האינפורמציה, שהמעבר הוא מאד מהיר. זיכרון לזמן קצר הוא סוקר.

העברה לזכרון לטווח ארוך – שינון בפני עצמו לא תמיד עוזר לנו להעביר את האינפורמציה לזיכרון לטווח ארוך. האם זמן שינון זה מה שקובע את העברת האינפורמציה לטווח ארוך? שינון בפני עצמו הוא לא תמיד מספיק, אנחנו צריכים להוסיף לו משהו. יש שינון משמר – לחזור על אותה אינפורמציה. ויש מה שנקרא שינון אינקודי – לעשות מיפולציה על המילה- לדוגמה לרשום אותה . ככל שאנו דורשים מאנשים לעשות משהו על האינפורמציה בטווח הקצר כך זה נכנס יותר טוב לזכרון לטווח ארוך.

יש לנו שינון רגיל( שימור), שינון elaborative/encoding ו- chunking

ניסוי:

  1. רשימה של כ40 מילים, מוצגות בזו אחר זו.
  2. מטלת free recall: נסה/י להיזכר בכמה שיותר מילים, אין חשיבות לסדר המילים.

נמצא כי זוכרים את המילים הראשונות של הרשימה(primacy effect) ואת האחרונות(recency effect). מה הסיבה לכך? המילים הראשונות עוברות לזיכרון לטווח ארוך, הוא עושה שינון , הקיבולת לא מפוצצת.ככל שיש לו יותר מילים הוא כושל בתהליך הזה . את המילים האחרונות הוא זוכר כי הן נמצאות בזיכרון לטווח קצר. אם רוצים לסלק את אפקט הראשוניות נותנים לאנשים הוראה לשנן את המספרים כמה פעמים . איך אפשר לסלק את אפקט האחרוניות? לעשות הפרעה.

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן