זיכרון

הרבה פעמים נרצה בעצמנו לבחור צד או להחליט מהי האמת האמיתית, אך לאו דווקא הדבר אפשרי. הזיכרון יוצר תופעה של פיקציות או זכרונות מדומים, אך כמו שהוא מתעוות, כך הוא גם “משתפר”- המסקנה שלנו היא שהזיכרון דינמי- לטוב ולרע. 

ברטלט, חלוץ המחקר הקוגנטיבי בעינייני זיכרון, ראה מאמץ למצוא משמעות.  ברוח הפסיכואנליזה הקלאסית נכון להגיד שאולי למשמעויות הנסתרות יש תפקיד מפתח להבנה שלנו את הדברים, מנסים להבין דברים דרך ההסתכלות של אותו אינדיבידואל.
פונס הוא צעיר בדיוני שנחבט בראשו ולא יכול לשכוח כלום, הצליח לעשות כביכול דברים מופלאים ולזכור פרטים הזויים ולהשוות ביניהם. 

בניסויים נוירולוגים באונה הטמפורלית (פנפילד) על ידי גירוי כאילו העלו זכרונות מהאוב, אותם חוקרים אומרים כי המוח זוכר ה-כל, ותוך התערבות והשפעה כימית \ חשמלית על המוח אפשר להעיר. כביכול אין דבר כזה שכחה, לא מדובר בשיכחה,אלא בבעיה בגישה למידע. 

האם כולנו בפוטנציאל מעין פונס? הזכרון שלנו מוחלט? תחת תנאים מסויימים אנחנו יכולים להזכר בכל דבר שחייונו אי פעם?
השאלות האלו מעניינות, אבל מה שיותר מעניין זה –למה? הרי גם ביומיום אנחנו נזכרים בדברים, ריחות קולות פרצופים וכו’. עלייתם של זכרונות על ידי גירוי חשמלי במוח לא אומר שהמוח שומר אותם בצורה נכונה, או מושלמת, או את כולם. 

משנות השמונים נעשים מחקרים רבים בנוגע לטבעו הדינמי של הזכרון, עוד מפרויד התחילו ויכוחים. האם יש דבר שנקרא שיכחון?! או שאין שיכחה, וזה עיניין של הנפש.
מחקר נוסף בדק אמונות בנוגע לדברים והשווה את התשובות של העונים עם אנשים שעוסקים בזיכרון ולמומחים: האם אפשר להסתמך על עדות ראייה? שליש מהציבור אומר שכן, ואילו המומחים אומרים לא. המסקנה היא שיש פער גדול בין דעות המומחים לבין דעת הקהל. יש שיקוף של חוסר הבנה יסודית של האוכלוסייה את האופן בו עובד הזיכרון, יש סכנה בהסתמכות על אינטואיציה וזיכרון.  

היחס בין אמינות מיוחסת לאמינות בפועל:
נעשה מחקר בו שתלו תמונות מאירועים משפחתיים בתמונה מפוברקת של כדור פורח, ושאלו את הסטודנטים לגבי התרחשות האירוע- האירוע הוכחש על ידי המשפחה וביקשו מהם לספר על אירועים משפחתיים, הנבדקים נזכרו בדברים שלא היו מעולם. 
עצם הבקשה להיזכר בדבר מה מעלה את הסיכוי ליצירת זיכרון מדומה. התמונות גם אם האירוע כלול בהם או לא גורם לעליה בהזכרות שינוי של קונטקסט בתהליך ההזכרות גורם לנו להיזכר יותר. הקונטקסט קובע, אם יבקשו מאיתנו מעט פריטים נרגיש כאילו אנחנו זוכרים טוב ולהיפך.
אפשר גם ללכת שולל על ידי חדות\מהירות\רגש וכביכול להאמין שזכרון זה הוא יותר אמיתי מאחרים, מה שלאו דווקא נכון. 

בראון וקוליק ב-1986 אומרים כי אירוע טראומתי ומזעזע, (כמעט כל אירוע ציבורי בעל משמעות אישית), מפעיל מכניסם מיוחד במוח ש”מקפיא” את הזכרון של ההתרחשות וסיבותיה. תאוריה זאת הופרכה: מהשוואה בין דיווחים של 24 שעות לאחר אירוע ודיווחים של שנתיים וחצי לאחריו – אמינות זכרונות “נורת מבזק” מוטלת בספק בכ-40% מהנבדקים. הבדלים אלו לא פגעו ברמת הביטחון של המדווח. מסקנה: זכרונות “נורת מבזק” אולי נזכרים טוב יותר, אך הם חשופים לשיבושים וטעויות לא פחות מזכרונות אחרים. טענה נוספת אף העלתה כי זכרונות מבזק אינם מדויקים במיוחד אלא משכנעים במיוחד בתחושה כי הם מדויקים (הדיוק הנתפס שלהם). כלומר, אין קשר בין אמינות הזיכרון לבין האמינות שאנו מייחסים לו, (אנחנו יכולים להיות בטוחים במאה אחוז למרות שהדבר לא התרחש כלל כמו שאנו זוכרים). 

סיכום: 

קיים פער בין האמינות המיוחסת לזיכרון ובין האמינות שלו בפועל. הדיווח על מהימנות הזיכרון יחסי ומושפע מהקונטקסט, מהחדות, מהקלות או הקושי בה הוא עולה, ומהתחושות, הרגשות והחושים המלווים את הזכרון. 

  • המאמץ למצוא משמעות בשברירי הזכרון המשתנה שלנו הוא אחד הגורמים היוצרים את אמונות השווא לגבי הזיכרון.  
  • למרות עשרות שנים של מחקר מדעי המוכיח ההיפך, מרבית האוכלוסייה עדיין מחזיקים באמונות שגויות לגבי מידת הודאות והדיוק של הזכרון האנושי. כלומר – ישנה סכנה בהסתמכות על אינטואיציה והגיון “בריא” בבואנו לבחון טיעונים על פסיכולוגיה ועל המיינד. 
  • הוכח כי סוגסטיה עשויה להשפיע על זכרונותינו ואף לשתול בנו את התחושה (לעתים ודאית) כי עברנו חוויה גם אם לא התרחשה במציאות. תמונות הן כלי מאוד יעיל לסוגסטיה. 
  • הזכרון אינו פועל כמו מצלמת וידאו שניתן לשלוף ממנו הקלטות מדוייקות של מה שראינו ושמענו.  
  • זכרונות “נורת מבזק” (מאירוע בעל משמעות רגשית עזה לאדם הזוכר) אולי נזכרים טוב יותר, אך הם חשופים לשיבושים וטעויות לא פחות מזכרונות אחרים. טענה נוספת אף העלתה כי זכרונות מבזק אינם מדויקים במיוחד אלא משכנעים במיוחד בתחושה כי הם מדויקים (הדיוק הנתפס שלהם).  

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן