טיפול זוגי באוריינטצית תאורית יחסי-אובייקט

טיפול זוגי באוריינטצית תאוריית יחסי-אובייקט משלב בתוכו את החקירה הדינמית המעמיקה של היחיד לצד הבנה מערכתית של זוגות והמשפחה המורחבת. טיפול זה מדגיש את המקורות הבין-דוריים של ההתפתחות ואת מרכזיותם של מערכות יחסים. לבני הזוג יש “מבנה על” של אישיות התורמת מצידה גם להתפתחותו האינדיבידואלית של היחיד בתוכה. מערכת יחסים זו היא חלק מהמשפחה המורחבת הכוללת ילדים, הורים מבוגרים כמו גם מערכות חברתיות ותרבותיות מהן מגיע כל אחד מבני הזוג. תפיסה זו מספקת את הדרך להבין ולהתערב בצורה המעמיקה ביותר בטיפול בזוגות, תוך התייחסות לסביבה האקולוגית בה הם חיים ולבעיות האישיות עימם מתמודד כל אחד מבני הזוג.
תיאורית יחסי האובייקט מתמקדת ביחסים בין בני הזוג ובדפוסי היחסים הבינאישיים של כל אחד מהם. בעזרה לזוגות מתמקדים להשיג רמת תפקוד המתאימה לשלב בו הם נמצאים בחייהם ולאינטימיות לה הם שואפים, ולא רק הקלת הסימפטום בלבד.
תיאורית יחסי האובייקט נבנתה על בסיס עבודתו של רונלד פיירבן בשנת 1952. פייברן הציע, כי עבור ילדים ומבוגרים הצורך ביחסים הוא חשוב יותר מסיפוק הצרכים על פי פרויד. הילד, אשר מרוכז באימו (או במטפל העיקרי) חווה באופן בלתי נמנע חוסר סיפוק ממנה מכיוון שאין כל אפשרות שהיא תוכל להתאים את עצמה אליו באופן מלא. התינוק מפנים את דמותה של אימו במטרה לשלוט בכאב הדחייה, אך כעת הוא חווה את הכאב הזה מתוכו (מכיוון שהפנים אותו אליו). לאחר מכן הילד נוקט במנגנון הגנה אחר של פיצול – בו הוא מנתק את החלקים הכואבים שבדמות האם שהופכים להיות חלקים בדמותו (כמיהה, אהבה, שנאה או אינטרס). לאחר פיצול החלקים הכואבים הם מודחקים והופכים ללא מודעים, מכיוון שמודעות להם הינה קשה מדי. אולם, אין זה אפשרי לדחות רק את האובייקט, כי גם חלק מהאגו שלך שקשור לחלק הכואב גם הוא מנותק ומודחק. היחסים בין חלקי האגו לבין חלקי האובייקט המופנמים נצבעים בצבעי הרגש הרלוונטי – כאב, כעס, צער ותסכול.
בקצה השני של הרצף נמצא מה שפיירבן קרא לו “הצורך הקיומי ביחסי אובייקט”. האם שמאכילה יתר על המידה, שמייצרת גירויים רבים מדי, החרדתית או הפתיינית, מעוררת בתינוק תחושת חוסר סיפוק והזדקקות. התינוק מפנים, מנתק ומדחיק את דמות האם ואת החלק שמשתוקק לה. תהליך זה מוביל לבניית מערכת יחסים מופנמת שמבוססת בעיקר עם כמיהה בלתי ניתנת להשגה, תשוקה שלא באה על סיפוקה ותסכול.
שתי הרמות הללו של יחסי אובייקט לא מודעים (ריגוש ודחייה) מייצרים תחושה לא טובה אצל הילד. ככל שרמת המודעות ליחסים בין האגו לבין האידיאל (אובייקט טוב-דיו) גבוהה יותר, היחסים יותר מאופיינים בתחושות קבלה שנובעים מסיפוק הצרכים על ידי חוויות מספקות קודמות והיכולת לווסת את התחושות הללו באה לידי ביטוי בקבלה של גבולות ביחסים.

6 החלקים הפנימיים של מבנה האגו מבנים את אישיות האדם. האובייקט הלא יצרי (antilibidinal) “תוקף” ומדחיק את החלקים היצריים, תוך כדי שהוא שואף להתחבר מחדש לאגו. המשמעות היא שזה קל יותר לשנוא מישהו מאשר להשתוקק לו, במקרה שבו אין אפשרות להשיג זאת (להגיע לכדי מימוש צורך זה).

התיאוריה של תקשורת לא מודעת

במטרה ליצור את תיאורית יחסי האובייקט עלה הצורך בדרך טיפול משותפת – לשם כך נדרשת התיאוריה של תקשורת לא מודעת.

מלאני קליין טבעה את המושג “הזדהות השלכתית” (Projective Identification) שמדבר על ייחוס של דחפי מאיימים לאנשים אחרים, ומתאר העברה של דימויי אני שליליים שהאדם לא יכול להכיל אותם, אל אדם אחר. האחר מזדהה עם הדימויים השליליים שהושלכו עליו, ומתנהג בהתאם. אנחנו מאמינים היום שכל בכל מערכת יחסים אינטימית מתבצעת הזדהות השלכתית, לא רק על מנת להגן על בני הזוג, אלא גם כדי ליצור תקשורת עמוקה. תינוקות מביעים את רגשותיהם, צרכיהם ופחדיהם דרך מחוות גוף, אינטונציה והבעות פנים. האם מקבלת את הרגשות האלו דרך הזדהות עם תחושות דומות שקיימות במבנה האישיות שלה. ניסיון העבר של האם מסייע לה להבין את חוויותיו של התינוק. התהליכים של הזדהות השלכתית והפנמת ההשלכות (introjective identification) פועלים בשני הכיוונים: האם שמה את החרדות שלה על היותה אם על תינוקה, שמזדהה עם זאת, ואם הכל הולך קשורה, מביע חזרה הרגעה. בינקות האיכות של התהליכים הללו קובעת את ההתקשרות של התינוק להורה. בבגרות, התהליכים הללו חשובים באותה המידה, אך יותר הדדיים. זוגות נעים כל הזמן בין הזדהות השלכתית והפנמת ההשלכות, אשר הם תהליכים שבחלקם הגדול הינם לא מודעים. בטיפול עם זוגות העבודה מתמקדת בהפיכת התהליכים הללו למודעים יותר ובכך נשלטים יותר על ידם.

התהליך של ההזדהות ההשלכתית והפנמת ההשלכות שקורית בין תינוק להורה, מתחרש באופן קוגניטיבי זהה גם בין בני זוג.

החזקה והכלה

יחסי אם-ילד ניתנים לאיפיון בתהליכים שקשורים גם לטיפול הזוגי; “החזקה פסיכולוגית” – זוהי אנלוגיה לדרך בה ההורה מחזיק את הילד כשזרועותיו עוטפות אותו, לשם סיפוק הגנה וביטחון, גדילה והתפתחות  – ניתן לקרוא לזה “מערכת היחסים הקונטקסטואלית”. בדרך זו ישנה תקשורת ישירה “עין-לעין”. זו גם תקשורת ישירה בה בני זוג מבטאים מילים ורגשות פנימיים.
ככל שהתינוק נמצא פחות זמן בזרועות אימו, כך נוצר מרחב ביניהם (“transitional space”) שמתווך בין העולם הפנימי לחיצוני של הילד וההורה ובין מאפייני היחסים הרחבים והממוקדים.

ביון מתאר תהליך לא מודע שאותו מגדיר כחלום בהקיץ של ההורה. בתהליך זה מתרחשת הכלה, מונח הקרוב למונח החזקה. בתהליך ההכלה, האמא מקבלת את ההזדהות ההשלכתית הלא מודעת של ילדה ומאפשרת לה להדהד לתוך יחסי האובייקט הפנימיים שלה, כל זה באופן אינטואיטיבי ומתוך סבלנות והבנה. לאחר מכן, מזינה את התוכן בחזרה אל ילדה דרך ההזדהות ההשלכתית שלה. כך ילדה חווה צמיחה נפשית. באופן דומה מטפלים מכילים את פחדי מטופליהם, לעיתים בצורה מודעת אך לרוב דרך הדהוד והבנה.
צמיחת האינדיבידואל מתרחשת דרך מודעות למחזוריות הדדית של הזדהות השלכתית והפנמת ההשלכות, אשר מהווים את הבסיס לצמיחה הנפשית של הילד והתבגרותו של ההורה. מחוות גוף, קול והבעות פנים מפוענחות באופן מהיר ומתמשך, כאשר ההורה והילד קוראים את המצב הרגשי אחד של השני.

זוגות מכילים אחד את השני בצורה לא מודעת. בטיפול אנחנו כל הזמן מקבלים תכנים, בעיקר תכנים לא מודעים. העבודה נעשית כאשר אנחנו מבינים את הלא מודע, קודם המטפלים ולאחר מכן הזוגות, בעבודה עם המטפל. אנחנו מעניקים משמעות מילולית ורגשית לניסיון. ותפקידנו להרהר על תכנים שלפני זה היו לא מודעים בגלל היותם מפחידים מידיי או שהוכוונו לפי ניסיון עבר.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן