טיפול זוגי – נישואין

במוקדם או במאוחר, יתבקש המטפל לעזור לבני זוג שנדמה כי הם מתקיפים את נישואיהם בכל מרחב אפשרי. ברמה התיאורטית, אנו יודעים שזוהי השתוקקות תחת ההתקפה השומרת את בני הזוג ביחד, אולם בניסיון פסיכולוגי לעזור להם, הם פונים מהתקפה אחד כלפי השני, למתקפה על יכולת ההכלה של הקשר הטיפולי. במצב זה בסופו של דבר, היכולת לשרוד היא המציעה שינוי תרפויטי. העבודה היא לרוב מכאיבה, אך מציעה למידה קוגניטיבי חשובה העוזרת לזוגות הרסניים, לצד הדהוד של העברות. הניסיון בתחושת תקיעות וקושי בהעברות הנגדיות המתוארות בפרק זה, היא מרכז העבודה עם זוגות אלה.

הארווי ואן חיפשו מענה עבור סיטואציה בלתי אפשרית. הוא סופר בן 58 שגדל באנגליה והיא מדענית בת 42 בעלת שם. הם היו נשואים 18 חודשים בלבד, כאשר הנישואיהם אופיינו בסערה כבר מתחילתם. הם החלו ברומן לאחר שהארווי הוזמן לכתוב ביוגרפיה על אן. בזמנו שניהם היו נשואים, אך נישואיהם היו מאופיינים בבגידות הדדיות. לדבריו של הארווי, אשתו הראשונה הייתה מדוכאת והגיבה רק לילדם המשותף. אן תיארה את בעלה ככזה שלא התעניין במשפחה ועזב אותה לבדה עם בנה וביתה, לגדלם כפי רצונה. הנישואים הראשונים של שניהם היו רגועים. הארווי עזב, מספר שנים קודם לכן, את אשתו וגר בסמוך אליה. אן טיפלה במשפחתה, ומצאה מענה לצורכיה הרגשיים, במקום אחר. הרומן שניהלו השניים, היה מלא תשוקה מההתחלה. שניהם אמרו שהם הרגישו חיים, כפי שלא הרגישו מעולם. תחילת הקשר התאפיינה בחיי מין מספקים, אך כאשר החלו להיפגש בחופשיות, הארווי החל לחוות קשיים באונות. ההסבר של שניהם לכך היה המתח בהסתרת היחסים, אך בעיות האונות נמשכו גם לאחר שיכלו להיפגש באופן חופשי. לאחר שנישאו, בעיות האונות אף  החמירו.

אן טענה כי זהו מקור כעסה. היא לא יכלה לשאת חיי נישואין ללא אינטימיות. קשייה נבעו גם מבעיות שחזרו ונשנו בבית הספר עם ילדיה. היא חשה שאין לה סימפטיה מהארווי בנושא, אך יכלה לסבול זאת מאחר ותמיד גידלה את ילדיה לבדה. הקושי של אן היה הבדידות בהתמודדותיה עם הכל לבד, בייחוד כאשר גם הפן האינטימי לא מומש. אן חשה דחייה, כפי שחוותה אותה בילדותה. כאשר אן הייתה בת 5 היא נכוותה באופן חמור ברגליה ובחלק התחתון של גופה, היא חשה מכוערת ודחוייה. אומנם אינה זוכרת את השריפה, אך זיכרון הדחייה וחוסר העיניין עדיין חיים בזכרונה. דחייתו המינית של הארווי שוב הציפו את אותן תחושות “גועל”. היא חשה שלא אכפת לו ממנה ומהתמודדותה עם חיי היומיום. היא הרגישה שהוא אינו מעורב רגשית בהתמודדתה עם ילדיה, כאשר האחת אנורקטית והשני בעל נטייה לפגוע בעצמו. הילדים לא קיבלו את הארווי. הוא היה מרוכז בעצמו, לא דאג להם וכשפנה אליהם היה פרובוקטיבי, עד שהיו פורצים בדמעות. היה אף מקרה בו הבן תקף את הארווי באופן פיזי לאחר שמתח בו ביקורת חריפה. כאשר אן הייתה סמוקה מכעס, הארווי היה חיוור וחסר תנועה. הוא ישב בשקט בכורסא עד אשר סיימה ורק אז מגיב ומגן על עצמו. הוא נראה במצוקה כשהעלתה את חוסר האונות שלו. הארווי מצידו, לא חש כי הוא אינו אמפטי לבעיותיה של אן, או שאינו תומך בה. הוא היה רגוע, רציונאלי, דיבר ברהיטות. דבר מהתנהגותו לא הסגיר את התכונות אותן איפינה אן. הוא ביטא את תקוותו, למציאת פתרון מהיר בנוגע להיעדר האונות. היה לו חשוב לשמח את אן.

הטיפול

המטפל מתאר כי העבודה עם הארווי ואן בין הקשות ביותר בהם טיפל. בחלק הראשון של הפגישה, אן סירבה לדבר ובכך הכריחה את הארווי לשיח. היא ניסתה לשלוט בכעסה. הארווי, בתורו דיבר אודות פעילויותיו במשך השבוע. לרוב, לאחר זמן מה, אן נהגה להתפרץ בחוסר הסכמה עם דבריו של הארווי, בטענה כי לא ייצג את צידה באופן הנכון או לחילופין לא הבין אותה, כפי שנהג לעשות תמיד. דיבורו של הארווי היה רציונאלי ונעדר רגש.

המטפל מתאר את תחושותיו הקשות מול בני הזוג, מול מבטאו המתנשא של הארווי ומול חוסר ההתחשבותה של אן. המטפל הרגיש קושי להיות ניטראלי, וכך לצודד בהארווי ולהיפטר מאן. תסכולו היה כה רב שהוא אף חש כי היה רוצה להיפטר משניהם.

המשימה הראשונה בטיפול הייתה מחד, לעזור להם להירגע על מנת למנוע התפרקות, ומאידך להכיל את המריבות הפיזיות שהיו חלק ממערכת היחסים שלהם. אף אחד מהם לא היה מעורב באלימות פיזית בנישואיהם הקודמים. המטפל מתאר את התפרצויותיה של אן בטיפול, כהחמורות ביותר מאלו שחווה בחייו המקצועיים. האיום של ההתפרצויות ריחף בכל פגישה, למרות שהתרחשו כל כמה שבועות. הפגישות נערכו פעמיים-שלוש בשבוע, לפי בקשותיהם. עוצמות הכעס גברו, אך היו מוחזקות בגבולות הטיפול.

תחילה, התקבל הרושם כי דפוס ההתעללות הינו מילולי בלבד, אך עם הזמן וככל שבטחו במטפל שיתפו כי האלימות היא גם פיזית. זאת ועוד, התברר שלהארווי יש בעיית שתייה. הוא הסכים שהשתייה מהווה חלק מההסלמה. המטפל המליץ להארווי להפסיק הרגל זה, וכך גם כנראה יגיע הפתרון לבעיית האונות. בנוסף ביקש מבני הזוג להפסיק כליל עם האלימות הפיזית, וזאת כתנאי להמשך הטיפול. הם הצליחו להימנע מאלימות פיזית, מלבד מספר מקרים לאורך כמה חודשים. כשלא רבו, הם נהגו להשתמש בסרקזם והקנטות הדדיות.

התפתח דפוס חדש, כשהמטפל או הארווי דיברו, לפתע אן הצהירה שהיא לא יכולה יותר. הייתה מתחילה לבכות, עוזבת את החדר בטריקת דלת. בפעם הראשונה שהדבר התרחש, הארווי נשאר והוא והמטפל ניסו להבין מה מדבריו עורר את כעסה של אן והוביל לנסיגתה. אן אמרה שהישארותו בחדר הובילה להגברת הכעס כלפי הארווי ולחוסר אמונה במטפל. היא דמיינה שהמטפל והארווי כורתים ברית נגדה ואיימה שאם הדבר יקרה שוב, היא לא תחזור יותר לטיפול.

הצהרתה באופן פרדוקסאלי נטעה תקווה אצל המטפל, מאחר ותחילה פירש את עזיבתה הפתאומית כפרישה מהטיפול. אך עזבה מאחר וחשה כי אין לה מילים, ולמעשה כלל לא התכוונה לסיים את העבודה הטיפולית.

בפעמים אחרות, הארווי נהג לצאת אחריה, לעיתים היו חוזרים לחדר ולעיתים לא. היו פעמים בהם התפרצותה של אן התרחשה כשהביעה ספקות בנוגע להמשך התהליך הטיפולי. הצהרות אלו, הכריחו את הארווי לעזוב, שמא אן תחוש שהוא כורת ברית נגדה עם המטפל. לרוב כאשר היו מגיעים לפגישה העוקבת, נדמה כאילו לא התרחש דבר בפגישה הקודמת.

המטפל תיאר כי כאשר בני הזוג היו יוצאים, לא היה יכול לדעת מתי והאם יחזרו, דבר שהותיר אותו מטולטל בכל פעם מחדש. הוא חש כאילו לא היה מספיק חכם עבור הארווי ואינו יציב מספיק עבור אן. הוא החל לשנוא אותם על שגרמו לו להרגיש כך ועל כך שחש הקלה בכל פעם שעזבו את החדר. המטפל יכול היה לעבוד על העברה הנגדית הזו לבדו, מאחר והניסיונות לדון בכך גרמו לו תסכול רב.

המטפל בחר לדבר עם בני הזוג על האופן בו השאירו אותו מטולטל וחסר הידיעה האם יהיה המשך, רק כדי לחזור כאילו כלום לא היה. אן הייתה נוהגת לדבר על כישלונותיו וחוסר האמון שלה בהארווי. היא טענה שהוא אדם נורא, מלא אגרסיות ואויב מר לכל מי שניסה להתקרב אליו, כולל בנו ואשתו הראשונה. אן הזדהתה עם גרושתו וטענה כי הוא אדם נורא. המטפל הרגיש שהוא אינו רחוק מכישלונו של הארווי, מאחר וגם הוא נמדד על ידי חוסר יכולתו לעזור להם. הוא יכול היה לחוש את אכזבתה ממנו. המטפל שיתף שלא הצליח להבין את עומק התחושה הבלתי מוצדקת של סבלו.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן