טיפול זוגי פסיכולוגי – פגישה טיפולית

פגישה טיפולית

לבסוף, לאחר שנתיים המבנה ההגנתי קוגניטיבי של בני הזוג החל לזוז. היום אותו אני (המטפל) מתאר, ישבו בני הזוג זה לצד זו על אותה הספה, באופן אותו לא ראיתי כבר שנה. מופרדים עדיין על ידי המושב האמצעי, הארווי באופן מתריס שלח יד לאורך הספה והכניס אצבעות בצלעותיה מפעם לפעם. אן ציינה כי הפעולה מפריעה לה. הארווי חייך ואמר שהוא חשב שהיא דווקא נהנית מזה לפי המבט המתוק שלה. הארווי החל את השיח ודווח על המצב, היה להם שבוע טוב, למעט לחץ יוצא דופן. הבן של אן נעצר בטעות על ידי המשטרה וביתה הייתה מעורבת בתאונת דרכים ונלקחה לביה”ח. הבית התמלא במבקרים כולל בן הזוג של הבת שחי עימם. יחד עם כל המאורעות, אן הצליחה להתמודד בתמיכתו של הארווי. אן אמרה שהיא לא ידעה בדיוק מה גרם לשיפור.

המטפל: הרגשתי שאני הולך כנגד קרח, ניסיתי כל כך הרבה פעמים לדבר על הכוח ההרסני שהוליך אותם לקלקל תקופות של הרגשה טובה. יחד עם זאת, הרגשתי מוחמא בשל מעט הצלחה מאוחרת. לכן, בחרתי, כנגד השיפוט הטוב שלי, להתקדם עם הפרספקטיבה החיובית, שמח על כך שהיום יתאפשר סוג חדש של עבודה.

לראשונה מזה שנתיים של עבודה, נראה שהארווי יכול להגיב. אן לקחה את ההובלה, וסיפרה על   בקשת בנו של הארויי לעזרה כלכלית שתתמוך בטיפול נפשי. הארווי הביעה נכונות לעזור אך לדבריו גם חש מנוצל מכך שעליו לעזור לאדם בן 30. הנושא גרר את אן לדבר על יחסיו הנוראים עם בנו. הארווי הסכים עם תיאורה את יחסיהם, אך הגיב באופן אינטלקטואלי. המטפל מדווח כי הארויי תמיד מנותק מרגשותיו. יחד עם זאת, הוא נוטה להתפרצויות לא רציונאליות בבית סביב מאבקים עם אן, שלא באו לידי ביטוי בחדר הטיפולים גם כשהעלה את הדברים הקשים ביותר.

אולם היום, משהו השתנה. לדברי של הארווי, הוא חשב כי כעס על בנו, משום שעלו בו שני רגשות סותרים. כשבנו צלצל, הארווי הרגיש בתפקיד האב, אותו אדם, שהוא עצמו כמהה לחזרתו כשחש מבודד ודחוי. לכן, מחד, הבקשה של בנו עוררה את הדחף לתת לו, כפי שהוא כמהה שיתנו לו, ומאידך תחושת הדחייה עלתה כשהרגיש שהבקשה הייתה לא סבירה. לצד אלו, סוגיה נוספת עלתה. הארוי ציין כי הוא מרגיש שאימו עמדה בינו לבין אביו. כיצד היא נכנסה כחיץ ביניהם? כאן, אן שאלה אם הדבר היה האלכוהוליזם של אמו. הארווי לא חשב שהסיבה הייתה האלכוהוליזם, מאחר והרגל זה צף רק בתקופה  מאוחרת יותר, אך הוא חש שהיה משהו עם אביו אותו לא יכל לזהות.

אמרתי (המטפל) שלמרות שהוא לא יכל למצוא את המידע בזיכרון, אולי הוא יוכל ללמוד עליו מהאינטראקציות עם אן, אותן הוא מתרגל ויוזם דרך המאבקים ששניהם נאחזים בהם. נזכרתי במה ששמתי אליו לב כל כך הרבה פעמים: גם אם הדברים היו רגועים, נדמה היה שהם שרויים בויכוח כדי שיהיה קצת רעש, וכך להרגיע את החרדה מהשלווה והשקט באופן המהיר ביותר, כאשר הדרך היעילה ביותר הייתה להתחיל בריב. הדרך שלהם לבטא אינטימיות הייתה לרוב להציק זה לזו, כמו שהארווי תחב את אצבעותיו לצלעותיה של אן. הארווי נראה שקוע במחשבותיו, נראה כאילו הוא עוקב אחריי במבטו. חשבתי שהוא ימצא משהו שיקשור אותו חזרה ליחסיו עם הוריו ולקושי שלו להגיע לאביו. המשכתי להדגיש שהארווי בד”כ מציק לאן באופן מילולי. אן הגיבה שהיא אכן לא אוהבת את זה, למרות שהיא פרטנרית לחילופי ההצקות. קיבלתי את ההצהרה שלה והתכוננתי לסקור את יחסיהם. יחד עם זאת, אן הצהירה כי אומנם יש לה חלק בשיח מסוג זה, אך היא לא מתקשרת כך עם אף אחד. היא יכלה לראות שזה ביטוי לכעס שלה. הכעס היה ישן יותר, בו דנו קודם לכן, הנובע מתקופת ילדותה. אן ניסתה להגיע בייחוד לאביה, אפילו כשכעסה עליו. אן, שמה לב, שבשעה הטיפולית שוב המיקוד עובר אליה. הדבר הכעיס אותה. היא כעסה שהארווי יכול היה לסגת בגלל שהיא הייתה כל כך מוכנה לקחת את העבודה ולמקד אותה בעצמה. אבל נמאס לה מזה.

(המטפל) הסכמתי. חשבתי שזו הייתה דוגמא לכך ששני בני הזוג לוקחים את הפוקוס הרגשי מהארווי, דווקא בנקודה שבה התחיל להיכנס פנימה. הרגשתי שהסיכוי הקלוש ביכולתם לעבוד יחד מבלי שאן תתפרץ פנימה או החוצה, תשבור את אחיזתי או לחילופין ייתכן כי כלל איני אוחז בדבר. היום בו שניהם החלו לעבוד, שוב עוררה את תחושת חוסר האונים הטיפולית על כך ששוב אנחנו נמצאים מרחק קטן מהסערה המוכרת. יחד עם זאת, היה ניתן לראות כי אן הייתה על סף החיבור שבין מערכת היחסים לבעיה בחיפושה אחר הורה, במקרה שלה, דמות אב, ובהעברה , אני.

תהיתי (המטפל) כיצד הארווי ואן ייתאחדו כדי לשמור על הארווי מלהמשיך בחקירת ילדותו המקודמת עם הוריו. ייתכן והיה משהו מכאיב מידי לשניהם שאיים להגיח בנקודה בה עברו מהמיקוד בשיחה על הארווי. האם הוא יוכל לחזור לשם? הארווי אמר שינסה. פעמים רבות ניסה למשוך את תשומת ליבו של אביו. תהיתי אם הדברים לא היו קשים יותר בתחילת היחסים עם אימו ממה שהוא חשב. העדות לכך ממערכת היחסים עם אן, שהוא היה זהיר באופן יוצא מן הכלל ועדיין היה ‘תוקע’ בה אצבעות. התנהגות זו, כה הרסנית, הייתה דפוס חוזר ונשנה. אן הייתה עסוקה בתנועה בכיסא, כאילו היא עומדת לפתוח בדיבור וכך אתגרה את הארווי. תיארתי לעצמי שהיא תעשה כך באופן אגרסיבי ביותר, לכן ציינתי זאת לעצמי והמשכתי לעבוד עם הארווי באופן ישיר לקראת תקיפתה של אן.

במובן של העברה נגדית, חוויתי את ההתקפה ההדדית שהייתה מאפיין באחיזת החרדה שלהם ביחסים. תפיסתם של שלווה ורוגע הייתה שווה להיעדר ודחייה. לכן, דפוס התנהגותם איפשר לשדר סימן חיים זה לזו באופן בלתי מאיים. פעלתי ללא מודעת, אולי בכדי שאוכל להחליף את השאלות האמפתיות שלי עבור היחסים הפולשניים. הדבר איפשר לי להציע להארווי שאמו הייתה בדיכאון כשהיה בן 4-5 ולכן היה לו קשה לשחרר אותה. בניסיונו להחיותה, תוך התמקדות בו, היה עליו להציק לאן גם במחיר שבכך ירגיז אותה.  “אני חושב שזה נכון” הארווי אמר. “אני יכול לזכור שהייתי מדוכא. בטח היא נהגה גם אז לשתות, יותר מכפי שאני יכול לזכור, אולי כמו שנהגתי לשתות יותר משחשבתי. כשאנחנו מדברים על זה, יש לי הרגשה רחוקה של בדידות, שקט ללא קירות, הנמתח ממני ומסביבי. זה מסתורי. וזה מתקשר לאבא שלי איכשהו. לתחושה שאם רק יכולתי להגיע אליו, יכולתי להשיג קצת נחמה. אז אפילו עכשיו, יש לי תחושה שאני מאוד מתגעגע אליו. אבל איפה הוא? ואז, יש תחושה שהוא כישלון. והדרך בה אני יכול להיות איתו, היא לסכן את זה שאני בעצמי כישלון. אבל אני חושב שהכישלון כאן הוא לא רק הכישלון שהוא הרגיש בהמשך השנים, שהיו רבות, כן!” כשהוא אמר זאת, עיניו התמלאו לפתע דמעות. “כאן, אני חושב שהכישלון הוא בעיקר בעזרה לאימי והתחושה שגם מחר הוא לא יוכל להשיב חיים לתוכה”.

החדר היה שקט באופן עצוב ובלתי רגיל. הרגשתי שילדנו משהו. מאחר שכבר היה סמוך לסיום השעה, פניתי לאן וביקשתי את תגובתה. אן אמרה שהיא הייתה נרגשת. היה משהו טנטטיבי, אולי נוטר טינה באופן התגובה שלה, אך היא לא התפרצה לדבריו ומבטה הביע דאגה להארווי. זה הגיוני, היא אמרה, ההצקות שלו כלפיה, היו כאילו היא הייתה האמא המדוכאת והדוחה עימה הארווי צריך לצעוד אל החיים. ואם כבר, אז עדיף להיכנס למאבק כדי לשרוד אותה. היא יכלה לראות את הבדידות מאחורי זה. עד היום, הוא האשים אותה כמעט בכל דבר. ובאופן מאתגר, היא הוסיפה שהיא מקווה שהוא ימשיך בכך.

התערבות זאת נבחרה, בגלל שהיא מדגימה את מאבקו של המטפל כאשר הוא מתמודד עם התקיפה של בני הזוג על תפקידו של המטפל לספק קונטקסט טיפולי, שנובע באופן ישיר מההחזקה ההרסנית והפגומה של הזוג. הם מנסים לפצות על הפחדים של עצמם וכך אחד של השני. עבור אן, קיים פחד שהיא תיבלע בלהבות השריפה המקורית שלה ותינטש לכאוב ללא תמיכה. בעקבות כך היא שולטת באופן קיצוני בהארווי ובמטפל. חוויותיו של הארווי עם אם דיכאונית ובהמשך אלימה ואב נעדר, הובילו אותו להקיף את עצמו בחומה של נוקשות. אישיותו הניתנת לשליטה הרגישה כמו הדחייה החוזרת והקשה של אן והם באו לביטוי יחד בייחוד בהתפרצויות אגרסיביות, בהם חשו קרובים.

בתיאור המקרה ניתן לראות את הדרך שבה העברה הנגדית שיקפה את הפגמים ביכולת ההחזקה, אשר מתבטאת בהעברה הקונטקסטואלית המפוקפקת שלהם. שניהם, במידה מסויימת, הפנימו את החוויה ההורית שיש לקנא בה אבל לדחות אותה. להארווי ואנה היה מכלול מעט שונה של ריגוש ודחיית ההורים, שניהם היו מכווננים על הוריהם כדמויות מרגשות. עבור אן, אביה היה דמות אשר דחתה אותה. היו לה מעט מחשבות על אימה: פונקציונאלית, אמא שלא קיימת, עוזבת אותה עם מודל מצומצם של אמא שלמה. עבור הארווי, טוב ורע התפצלו בין האב לאם, אבל המחיר של ההזדהות עם אביו היה ההפנמה של האב הכושל שחוזק על ידי האשמות האם. למרות זאת, עבור שניהם היחידה ההורית הייתה מאכזבת אך בכל זאת מעוררת קינאה.

בהעברה הנגדית, המטפל שקע ברגשותיו ומחשבותיו על כישלונו כמטפל. זאת הייתה חוויה יומיומית של דחייה וסילוק, מופרד מעקרונותיו ומהערכתו העצמית, הוא הצטרף אליהם בסגנון אשר  נמשך אליו, אך במקביל בעקבות כך הוא חש תיעוב עצמי.

דרך המוכנות של המטפל לספוג את ההרסנות של בני הזוג, את ההשחתה, הקנאה ההדדית, ההתנשאות והזלזול, ודרך הפיכתו למשהו שאינו מוצא חן בעיניו במינונים קטנים, כך שיוכל להבין את החוויה הפנימית בניסיון לגעת אחד בשני באינסוף דרכים מתסכלות. איתם הוא חש שהוא נוכח כהורה מתנכל אך מעורר קינאה, אלא שהוא אינו נותן להם להיכנס. מה שהידהד בתוכו היה הדחייה הפנימית שלו את בני הזוג, כאילו הוא היה שותף בהזדהות ההשלכתית של דחייתו הפנימית של זוגות שבהם הזוג מתעלל אחד בשני באופן קשה.

יותר מהכל, תיאור מקרה זה מדגים את הישרדות המטפל. ההחזקה והניסיון לספק את ההחזקה בדוגמא זו, הדגישה את היעדר הרכות וההדדיות של האם והתינוק. זאת הייתה התמודדות בלתי אמצעית עם תקיפה בנשק אוטומטי שיורה שוב ושוב לנקודה שחורה במרחב. זוהי חובתו של המטפל לשרוד את המתקפה האגרסיבית כמו שהורים מחויבים לכך. הניצחון של ההישרדות היא טיפולית בגלל שזה מה שמערכת היחסים של הזוג לא יכולה לעשות עד שההורים חווים זאת איתנו.

בנתיים, אין זו חוויה מהנה. ההשחתה של ההחזקה בין הזוג צריכה להיות במלואה, ריגשית, מושוות למטפל, ונחווית כאילו היא כולה בתוך המטפל, לפני שהיא נלקחת לבסוף לתוך הזוג. בלי עבודה כזו, זוגות כמו אלו, עומדים מול חיים של התנגחות הדדית מתמשכת. חלק מהם יבחרו להיפרד, אחרים יבחרו להישאר יחד. ללא ספק, באמצע הטיפול נראה כי עדיף להם להיפרד. המטפל עלול להתפתות ולייעץ לזוג להיפרד באמצע הסערה, אבל זה לא תפקידנו להחליט בין האפשרויות שלהם. מטפלים רבים זקוקים לייסד את תחושת הזוגיות לפני נקודות המפנה כמו אלא המתוארות כאן אבל הם מכוונים לסוגים אחרים של מערכות יחסים. בתוך כך ניתן להחליט שלא להתקדם בנישואים שמוצגים לנו, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את ההחלטה. למעט מקרים של התעללות פיזית ממושכת או טיפול במוות, אנחנו לא אלו שצרכים להחליט אילו נישואים הסתיימו או אילו לא. החלטות אלו משמעותיות מידי כדי שהמטפל יקבלה עבור הזוג, אשר למעשה הוא לא זה שצריך להמשיך לחיות עם תוצאות ההחלטה.

לזוגות רבים, החוויה של השינוי בטיפול היא איטית. חוויה זו לעיתים נחווית מעבר לגבולות האפשר, כאשר המטפל חש במקביל מוצף בחוסר תיקווה. אבל זוגות אלו, שמציינים את נקודת המפנה של “העבודה” עם קשיים כאלו, ניתן עימם לייצר שינוי. אם אחד מוכן לספוג ולסבול את האובייקט הפנימי, את ההזדהות ההשלכתית ההדדית ואז לעבוד לאט על דרכו של היחיד מחוץ לכך. זה תהליך מאוד לא נוח עבור זוגות אגרסיביים ושונאים כמו אלו שהוצגו במאמר, אשר כמעט ויתרו על להיות נאהבים בזכות עצמם.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן