טיפול פסיכולוגי זוגי

אן עבדה בטיפול פסיכולוגי בקיבולת שהארווי לא יכל לעמוד בה. היא שטחה את הפסיכואנליזה הקוגניטיבית שעשתה בעבר כדי ליצור זיקה בין הקושי בנישואין לבין התפקיד שלה הן בילדות המוקדמת והן לדאגותיה כאמא לשני מתבגרים. היא נצמדה לילדיה מתוך הבדידות שחשה. כפי שבנישואיה הריקים הקודמים, כשטיפלה בילדים בעלה שמח שהיא “ירדה ממנו”.

הארווי נהג לדבר על נושאי ההיסטוריה המשפחתית שלו ללא רגשות. למרות הצלחתו, אביו תמיד גרם לו להרגיש ככישלון ואכזבה. אימו נעשתה אלכוהוליסטית לאחר מות אביו, כשהארווי היה בן 18. להארווי היו שני אחים, האחד גדול ממנו והמועדף על אביו, ואחות קטנה ממנו עימה יחסיו היו בעייתיים. אחותו הייתה חולה פעמים רבות, והאריי קינט בתשומת לב שקיבלה מהוריו. הארווי היה יכול לעשות את ההקשר האינטלקטואלי. הוא יכל להגיד שאן מייצגת את האם הלא מספקת והלא זמינה שגרמה לו להרגיש כמו אביו המסויג והכושל. הוא יכל להסכים שניסה לגרום לה להעריך אותו יותר. למרות הכל, המצב השתפר באיטיות. מפעם לפעם בני הזוג יכלו לדווח על פרקי זמן טובים, כאשר החיים ביחד היו נסבלים.

אן החלה שוב לדרוש שיעשה משהו בקשר לחיי המין שלהם, מאחר ועבורה הדבר בלתי נסבל בנישואין. מהערכה, עלה כי חוסר האונות של הארווי אינו יושב על בסיס אורגני. הארווי אמר שהוא מוכן לעבוד על יחסי המין שלהם והמטפל החל בטיפול מיני. הם עשו את שיעורי הבית והארווי החל לחוות אונות. המשמעות להיעדר האונות היה כעסו המודחק של הארווי כלפי אן כ’אם שתלטנית’, תוך שמירה עליה מפני הזעם הממוקם באיבר המין הכובש. לאחר שלושה חודשי עבודה, הם “סירבו לשחק על פי הכללים” ועברו למשגל מלא לפני שהמטפל חשב שהדבר מתאים. בני הזוג חשבו שהמטפל הציב כללים כך שיצליחו לנצח אותו על ידי כך שישברו אותם.

המטפל התבונן מעבר לתחושת הניצול שחווה, וראה כי ייתכן וישנו אלמנט תרפויטי בכך שבני הזוג חברו יחדיו על מנת לגבור עליו. הוא שיתף אותם בקו מחשבה זה, אך דבר לא השתנה. הם הצליחו מידי פעם לקיים משגל בהצלחה “על גופתו המתה של המטפל” ואז חיי המין נסוגו שוב, כשהזעם ההדדי עלה על פני השטח.

כעת, משבר חדש צץ ועלה. אן סיפרה כי חשה נבגדת כשהארווי יצא לשתות בחוץ עם חברה מן העבר, עליה, אן אינה סומכת. הארווי הצליח לא שתות למשך חצי שנה, ועל כך דיווח שחש הקלה. אולם, עם חברתו לשעבר, לא הצליח להתגבר על הדחף. הוא הודה שחלק מהמוטיבציה הייתה לעצבן את אן, הוא חקר את משאלתו להתנקם בה, אך שום דבר לא סיפק אותה. אן זזה ממנו באופן מתמיד ונזפה בו בכל פגישה. שתיקתה תבעה שיתחיל בדיבור בפגישה וגברה בכל פעם. התערבויות המטפל היו חסרות משמעות מאחר שחשה שכל התמקדות בה היא שימוש בנשק כלפיה. כל התמקדות בהארווי, נתפסה ע”י המטפל כשקרית וחסרת משמעות מאחר והיא נעשיתה על מנת לפייס את אן.

בסיטואציה זו, כל מה שיכל המטפל לעשות, הוא לדבר בפתיחות על עמדת ההעברה הנגדית. היה נראה כאילו הזוג נראה ‘בלתי אפשרי’ וכך גם הטיפול. המטפל דיבר על תחושת החוסר אונים ביצירת שינוי, ושיקף את מטרתה של אן לסיים את הנישואים. המטפל מתאר שהעביר שעות רבות בתחושה שאין לו דבר שיכול להציע. בפעמים אלו אן הייתה פונה למטפל ושואלת “מדוע אינך מדבר? מה דעתך עלינו?”. המטפל היה עונה “אין לי מחשבות חדשות עליכם, אני לא בטוח שיש לי משהו להציע עבורכם מאחר ואיני יכול להגיד מה אני חושב”. לאחר שהמטפל אמר זאת הוא הבין שאן היא בעלת השליטה האוסרת כל מחשבה או רגש. המטפל חש מנוצח בייחוד על ידה, על אף העובדה שאן אמרה כי היא לא יכולה לסבול לשמוע זאת.

לאחר זמן, אן הופתעה מהעימות עם המטפל. בפעם הראשונה שהדבר נאמר, אן עזבה את החדר. המטפל חש הקלה מאחר והייסורים של עבודתו עם הזוג, עשויים להיגמר בקרוב. יחד עם זאת, אן חזרה עם הארווי לפגישה הבאה והתנהגה כאילו הכל השתפר. המטפל אמר שחשב שהארווי תרם באופן מלא לבעיה כפי שטענה אן. אך ככעת, המטפל מבין מניסיונו האישי כי כפי שאן שמה מעצורים במחשבותיו, כך גם הארווי לא יהיה פנוי לעבודה טיפולית עד אשר היא תאפשר לו מרחב. כמו כן, המטפל שם לב שלמרות שאמרה שהארווי הוא בלתי אפשרי ולא ניתן להציל את הנישואין, היא נשארה. המטפל הסיק שאם היא החליטה להישאר, עליה יהיה להפסיק לתכנן תחבולות כדי לחסום את העבודה הטיפולית, אחרת, לא ניתן יהיה להגיע להבנה ולתרומה כלשהי.

הבהלה של אן על כל שלל סיבותיה המובנות והלא מובנות, חסמו מבעדה לאפשר להארווי לבטא את עצמו, למרות הפעמים בהם נדרש למלא את השתיקות בחדר. ההחלטיות שלה שהדבר לא היה בטוח, היה למעשה אלמנט השליטה שלה. בהחלט הייתה לה הזכות לסיים את הנישואין. אולם, אם היא לא רצתה לסיימם, או אם היא רצתה להשקיע בטיפול, עליה יהיה לשחרר ולקבל החלטה.

בני הזוג נשארו בטיפול 4 חודשים נוספים. אן התרככה והחלה להודות שהארווי אכן מצליח לתמוך בה באירועים שונים. לאחר פעמים נוספות בהם אן עומתה מול דבריו של המטפל, היא עזבה את החדר רק לעיתים נדירות, וכך המטפל יכל להצהיר כי ישנו שיפור. לאורך חודשים אלה, ניתן היה לדון בגורמים ש”הוציאו אותם מכילהם”, אשר לא הגבילו אותם מנפילות חוזרות, אך הפעם נוספה היכולת להבין ולהכיל. לבסוף, אן החלה לעורר אמפתיה בקרה המטפל. היא החלה לשתף בתחושות הנטישה שחוותה מצד הוריה, בזמן ההחלמה כתוצאה מטראומת ילדותה. השריפה פרצה בלילה כשהיא ישנה. היא התעוררה בצרחות כשמיטתה בוערת. היא הייתה ברת מזל שרק פלג גופה התחתון נשרף. יחד עם זאת, דווקא תקופת השיקום בבית החולים היא הזכורה עליה. הכוויות היו מאמללות אותה ודרשו טיפול מכאיב. היא עברה מספר ניתוחים ונותרו בה צלקות. היא תופסת את גופה העירום כמגעיל באופן שמכאיב לה, למרות שצלקות שנשארו הינן מינוריות. הדבר המכאיב ביותר עבורה היא ההרגשה שהוריה נטשו אותה לטיפול ע”י צוות ביה”ח. בהמשך בתהליך ההחלמה, אביה סיפר לה כי לעולם לא תחלים לחלוטין. משמעות הדבר עבורה שהיא לעולם לא תזכה בחיבתם. היא חשה שהטיפול של הרופאים והאחיות נעשה בהיעדרות הוריה. תחושה זו, גרמה לה לחוות את הטיפול עצמו כטראומטי ומכאיב. ככל שהטיפול הזוגי צרב יותר, כך הוא הזכיר לה יותר את הפחד מהכאב של הטיפול בכוויות.

המטפל סבור שדיבורו על חוסר האונים שחווה בטיפול, הציף את תחושתה של אן כילדה והעימות שלו על כך שעזבה את הטיפולים וטרקה את הדלת בפניו ובפני הארווי נגעו למשאלותיה כילדה לצעוק ולהתרעם על הוריה שהשאירו אותה לבדה. המטפל יכל כעת להבין את תחושות הטלטול כשעזבה את השעה הטיפולית כמייצגת כיצד היא הרגישה כשהוריה השאירו אותה לבדה בביה”ח להתמודד עם “המתקפה” המכאיבה של הרופאים והאחיות.

הארווי חשב על הדאגה שלו כילד, לאחותו שבאופן דומה חוותה בעיה פיזית כואבת, אשר גרמה לו לרצות לטפל באן. אותה אמביוולנטיות שחש הארווי בטיפול באחותו, עולה כעת בטיפולו באן: מחד, הוא רצה לטפל בה, ומאידך קינא בהיעדר מילים בטיפול שקיבלה, אפילו מעצמו.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן