השלבים ההתפתחותיים ומאפיינם

כאשר המוקד הוא מה מאפיין את הקשיים בגילאים השונים ומה הדרך להתמודד עמם.

גיל הינקות (0-2)

  • פרויד: השלב האוראלי.
  • אריקסון: אמון בסיסי לעומת חוסר אמון בסיסי. העולם הוא מקום בטוח ואני יכול לסמוך על מי שנמצא סביבי.
  • פיאז’ה: תקופה סנסורית-מוטורית. הילד מגלה עניין בסביבתו.
  • מאהלר: מעבר מסימביוזה להפרדות.
  • נקודות נוספות בשלב זה: קביעות האובייקט והתקשרות (בולבי, אינסוורת’). כחלק משני אלו מתרחשות חרדות נוספות כמו חרדה מזרים.

התערבות בגיל הינקות

  • במקרה של פעוט בעל קושי באכילה או בהתקשרות לדוגמא, ההתערבות היא דרך הדרכת ההורים או דרך טיפול דיאדי, כלומר מפגש של המורה עם הילד. דרך מפגש זה מתקבל מידע רב, ומעבר לכך, ההתערבות היא מיידית ויכולה להתבצע דרך מודלינג שמתבצע דרך עבודה משותפת במשחק.

יש הורים שנתקלים בקושי בדיבור עם התינוק, מגלים כעסים וחוסר סבלנות, ויש מקרים שבהם ההורה מתקשה ליישם את מה שהוא יודע, או לחילופין מקרים של חוסר ביטחון שתפקיד המטפל הוא להרגיעו ולחזקו.

 

גיל הילדות המוקדמת (2-6)

  • פרויד: שלב אנאלי (2.5-3.5/4) ושלב פאלי (3.5/4-6).
  • אריקסון: שלב האוטונומיה מול בושה וספק (2-4)- הילד מגלה עניין בסביבתו, תחושת מסוגלות ובטחון עצמי אל מול תחושת חוסר מסוגלות.

שלב היוזמה מול אשמה (4-6)- הילד עלול לקבל תחושה שמה שהוא עושה הוא לא מספיק טוב, ותחושה זו מעוררת אשמה.

  • פיאז’ה– השלב הפרה-אופרציונאלי (גיל 1.5-7)- חשיבה קונקרטית ואגוצנטרית. ריאליזם נאיבי- חוסר יכולת להתמודד עם שינוי במציאות המוכרת לי. נושא הסיבה והתוצאה טרם התפתח במלואו. יש להבחין בין ילדים בעייתיים לבין ילדים המצויים בשלב זה. בנוסף, היכולת להתבונן על האחר ולהבינו טרם התפתחה.
  • משחק: המשחק הוא משמעותי בשלב זה. מעבר ממשחק עם עצמי למשחק מקביל, ולאחר מכן משחק משותף ללא כללים וחסר גבולות.
  • דימוי עצמי: מוגדר דרך דברים חיצוניים. האושר ותחושת הערך העצמי נקבעת דרך דברים חיצוניים ולא דרך מאפיינים אישיותיים (“מה יש לי מול מה אין לי”, “איך אני מתלבשת”).

קשיים רגשיים אפשריים

  • משמעת וגבולות ביחסי הורים-ילד: קשר בין סגנון הצבת גבולות ובעיות התנהגות. קושי בדחיית סיפוקים (הורה משחרר ומאפשר אל מול הורה מגביל שמרבה בכללים, לא נותן אפשרויות בחירה ולא מאפשר מרחב שניתן לפעול בו).
  • תוקפנות אינסטרומנטלית. הכוונה לצורך להשיג איזשהו חפץ. לדוגמא, ילד שיבכה בסופר בשביל להשיג סוכרייה. אם נראה תוקפנות ללא הקשר בעוצמה לא פרופורציונלית נבין כי מדובר בהתנהגות חריגה.
  • קשיים חברתיים- תגובה למעברים, הימנעות מסיטואציות חברתיות, ביישנות כתוצאה מבעיות בדימויו העצמי. הילד נכנס למסגרת וחווה פרידה מההורים.
  • פחדים- מחושך ומפלצות לדוגמא. הדמיון יכול להוות כלי לקושי עם ההתמודדות מה שמעורר את פחד הילד. כך נעצים את הילד.

התערבות בגיל הילדות המוקדמת

  • הילדים נותנים אמון, מתמסרים, סקרנים ופתוחים.
  • התערבות חשובה למניעת “כדור שלג”.
  • התערבות דרך משחק ודמיון: דרך עקיפה, מאפשרת התנסות בסיטואציות, למידה חדשה באופן לא מאיים. אלו מאפשרים לנו להתחבר ומאפשרת התנסות בסיטואציית למידה חדשה הטבעית לו באופן לא מאיים. לדוגמא, חדר צבעוני יכול ליהיות מזמין יותר עבור ילד. משחקי ה”נדמה לי”, משחקי תפקידים הם שכיחים ונשלב אותם בהתערבות הטיפולית באופן טבעי. נעבוד באמצעות המשחק והמסרים שנרצה שיעברו לילד יתרחשו דרך המשחק עצמו.
  • הדרכת הורים סביב משמעת וגבולות, חיזוק הערכה עצמית ותחושת מסוגלות של ההורה. בניגוד לגיל הפעוט, יש התערבויות שהן אינדיבידואלית, פרטניות, נוסף להדרכת ההורים. נרצה לשלב מידי פעם מפגשים משותפים של הילד וההורה בכדי ליצור מודלינג ובכדי שלא יהיה נתק בין המתרחש בטיפול לבין מציאות היום-יום שלו. מאפשר אינטגרציה בין החוץ לפנים הילד. בנוסף, אין דרישה מהילד לסודיות- להיפך, הילדים ירצו שהוריהם ידעו איך הם מרגישים.

 

גיל הילדות המאוחרת (6-12)

  • פרויד: תקופת חביון- יש רגישה ביצריות ובדחפים. הסערה הנרגעת מאפשרת לילד להכנס לביה”ס, לפתח סופר אגו, חיזוק כישורים חברתיים, חברויות של אותו המין.
  • אריקסון: יצרנות לעומת נחיתות- לימודים, הישגים, חווית הצלחה לעומת נחיתות, השוואה לאחר. תחושת הנחיתות נמדדת ביחס לאחרים בכיתה.
  • פיאז’ה– תקופה אופרציונלית (גיל 7-11): חשיבה לא מורכבת אך יחסית יותר מעוגנת בחוקים, חשיבה על האפשרי, מספר היבטים. החשיבה היא פחות קונקרטית בהשוואה לגיל הקודם (מה שמול העיניים), פחות מושפעת מהדימיון ויותר מעוגנת במציאות. ניתן לחשוב לא רק על המצוי אלא גם על האפשרי. עם זאת, קיימות מחשבות לוגיות כמו הסתברות שהילד עדיין יתקשה לבצע.
  • משחק: מאורגן יותר עם כללים, עדיין בעל עולם דימיוני מפותח. יותר יכולת של הילד לעמוד בכללי המשחק. יותר משחקי קופסא.
  • דימוי עצמי: קשור לאיפיונים פנימיים (יכולות), חוויות לימודיות וחברתיות, השוואה חברתית, הופעה פיסית. בניגוד לתקופה הקודמת שבה הוגדר ע”י מאפיינים חיצוניים, כעת מוגדר גם לפי חוויות פנימיות כמו חוויות בלימודים, אישיות, הופעה פיסית.

קשיים רגשיים אפשריים

  • קושי בשליטה עצמית: שליטה בהתנהגות, דחפים, כעס, אינהיביציית יתר מול חוסר שליטה. בנוסף, קושי לבטא את הרגש ולהביע אותו כלפי חוץ.
  • תוקפנות הקשורה להערכה עצמית, קושי בשליטה, פרשנות לא נכונה של מצבים חברתיים. איום על תחושת המסוגלות שמאיימת על הדימוי העצמי שלי, או לחילופין פרשנות לא נכונה של מצבים חברתיים. מקובלות חברתית חשובה מאוד בגילאים אלה וקשיים חברתיים משפיעים עמוקות על הדימוי העצמי.
  • בעיות למידה, קשב וריכוז.
  • קושי בהתנהגות חברתית.

התערבות בגיל הילדות המאוחרת

  • התייחסות לשליטה עצמית, דימוי עצמי, קבלה חברתית. יש להכיר בקשיים, אך להתייחס לכל מכלול הילד. בנוסף, חשוב לחזק את תחושת ההערכה העצמית של הילד דרך התמקדות בצדדים החיוביים שלו. טיפול אינטגרטיבי- להכיר בקושי, אך להכיר גם ביכולות הילד.
  • התערבות שמפחיתה פער בין יכולות לציפיות- תורמת לחוויה של שליטה ובחירה. סביבת הילד משפיעה על הטיפול, ודרך התערבות המורה ויצירת חוויה של מוצלחות דרך קבלת ציון טוב לדוגמא, ההתערבות תיצור לו חוויה חיובית. כמו כן, הכרה בבעיה למול הסביבה מצמצמת את הפער בין הקושי של הילד לבין הסביבה, למשל דרך תיווך ביניהם. בנוסף, חשוב להכיר בקושי הילד, ולעיתים הוא יזדקק רק להזדהות מצד המטפל, לדוגמא במצב של דחייה חברתית. רק לאחר מכן לחשוב ביחד איתו איך ניתן לשנות דינמיקה זו. כך נחזק גם את האקטיביות של הילד וניתן לו כוח לחשוב על האופן שבו ניתן לשנות מצבים.
  • יחס של כבוד למשאלות ולרצונות הילד- כל עוד לא מתאפשר אובדן שליטה על תוקפנות.
  • גיוס עזרת הילד, גיוס משאבים ונקודות חוזק, הכרה במסוגלות וביכולות. עם זאת, הכרה גם בקשיים. התאמה של הציפיות של הילד מעצמו. המטפל מהווה מעין ראי שעליו הילד יכול להתבונן על עצמו, ולקבל השתקפות של מי שהוא. חשוב שיהיה איזון בין המצוי לרצוי, כזה שיאפשר לשאוף וימנע תסכול.
  • כלי טיפולי: בין שיחה למשחק, משחקי לוח. יש להתאים את הטיפול לילד הספציפי, אבל לרוב הטיפול משלב את כלי השיח עם המשחק.
  • חשש מסטיגמה חברתית- קיימת סטיגמה סביב הטיפול והייעוץ שגורמת להם להתנגדות ולתחושת מבוכה. בנוסף, לטיפול יש השלכות- תחושה של הילד שהוא מאחור, “מה אני פסיכי?”. במהלך המפגשים חשוב לשנות את הסתכלותם על הטיפול כך שיבינו שזה לא בושה לבקש עזרה. נראה בעיקר אצל הבנים התנגדות או רתיעה מהטיפול.

 

גיל ההתבגרות (12-18)

מאפייני גיל ההתבגרות:

  • התפתחות פיזית ובשילה מינית. השינוי הגופני מתרחש בזריזות ומאלצים את המתבגר להכיל את השינויים הפיסיולוגית ולהשלים איתם.
  • פרויד: התפתחות רגשית (השלב הג’ניטאלי):

תהליך אינדיבידואציה שני: שינוי בתפיסת ההורה והתרחקות ממנו. ההורים כבני אדם בעלי יתרונות וחסרונות. יש התרחקות וביקורתיות מההורים ומהדמויות הסמכותיות, והפניית האנרגיות כלפי קבוצת השווים.

  • אריקסון: שלב יצירת הזהות אל מול הבלבול. בתקופה זו הסביבה משדרת למתבגר מורטוריום. תקופת המורטוריום- לגיטימציה לחיפוש עצמי ולהתנסות.
  • פיאז’ה: התקופה הפורמאלית:
  • חשיבה מופשטת והגיונית, מעבר לעובדות, מספר אלטרנטיבות. החשיבה מתפתחת. מספר אלטרנטיבות- מה שסביר, מה שאולי, מה שלא- מחשבות מופשטות על המוסר או על העתיד לדוגמא. ריבוי אפשרויות= הצמדות לקיצוניות כדי להרגיע וליצור סדר.
  • עיסוק בעצמי כאובייקט למחשבה וביקורת עצמית (מצוי מול רצוי).
  • אגוצנטריות (קהל דימיוני, ייחודיות המחשבה שלי).
  • חשיבה דיכוטומית.
  • התפתחות חברתית: עלייה בחשיבות ובמשמעות קבוצת השווים. על קבוצת השווים לקחת חלק בחלק מהפונקציות ההוריות- לא במקום, אלא בנוסף.

קשיים בולטים בגיל ההתבגרות

  • לקיחת סיכון או acting out (אלכוהול, מין לא מוגן, סמים): סיכון גובר: העדר פיקוח ונוכחות הורית, היעדר גבולות שהסביבה צריכה לייצר או כאשר הסביבה לא מייצרת מספיק מרחב, חוסר תקשורת והתעניינות, פיקוח נוקשה.
  • דיכאון ואובדנות: סיכון גובר: ניכור משפחתי וחברתי, תסכול וייאוש, אובדן משמעותי, אימפולסיביות (באובדנות).
  • הפרעות אכילה: אנורקסיה ובולימיה.

התערבות טיפולית במתבגרים

  • הכניסה של הטכנולוגיה לחדרי הטיפול היא משמעותית. הפנייה לעזרה של המתבגרים יכולה ליהיות גם דרך הרשתות החברתיות. לכן יש לקחת בחשבון את רגישות הילדים לטכנולוגיה באופי הטיפול.
  • קשר ייעוצי והתייחסות אינדיבידואלית: גישה ישירה, כנה ובגובה העיניים. מתבגרים בעלי אינטרוספקציה ויכולת ביטוי. ניתן להיעזר גם במשחקי קבוצה המתאימים למתבגרים.
  • דגש בהתערבות על אוטונומיה ומאבק עם סמכות, הצגת קשיי המתבגר בפרופוקציות המתאימות, תוך מודעות לסיכון ולסימני האקטינג אאוט. המתבגר מאוד רגיש לזיוף או להזדהות גדולה עם עולם המבוגרים.
  • איזון בין צורך בפרטיות ושיתוף ההורים. ההתערבות עשויה להתמקד במאבקי המתבגר כנגד עולם המבוגרים או נגד הוריו.
  • חשיבות קבוצת בני הגיל: התערבויות קבוצתיות.
  • אם נרצה לראות את נקודת מבטו של המתבגר נזהר מהזדהות כי היא עלולה לגרוע ממקום המטפל. אנו למעשה צריכים להכיל את נקודת מבטו אבל גם לשמור על מקומנו בעולם המבוגרים, המציאות שדורשת אחרת. אנו רוצים לחבר אותו לעולם אבל תוך ההכרה בקושי שלו.
  • פרטיות וסודיות חשובים מאוד בגיל זה.
  • פגישה עם ההורים לצורך התרשמות מקצועית, אך לא לצורך התערבות פעילה בטיפול.