מפגשים ראשונים בהתערבות טיפולית

מפגשים ראשונים מכילים ציפיות וחששות, והן חלק בלתי נמנע מהם. יש בכוחם לעכב את המטרות הטיפוליות ויש בכוחם לתרום להן.

ציפיות הילד

  • כלליות:
  • תפקיד המטפל.
  • ציפיות לפתרונות מיידיים או קונקרטיים- לא תמיד ברור לילדים שמדובר בתהליך שלוקח זמן.
  • ציפייה להצלה.
  • קרבה למטפל, אקסקלוסיבית- רצון ליהיות “הבן המיוחד”: שהמטפל יאהב אותי, שלא ידחה אותי, ניסיון להרגיש כמה המטפל אוהב את יתר המטופלים. מעין רצון שהמטפל יהיה חלק מהמשפחה. הציפיות יכולות הן לתרום להתקשרות והן לעכבה.
  • ציפייה לסטיגמה חברתית.
  • ספציפיות: הכנה להתערבות, מה נאמר לילד. הצפייה גם תלויה בהכנה של הילד- אמרו לו מה תפקיד היועץ או הפסיכולוג? מה יש להגיד לילד? לעיתים מתבצעת הכנה להורים איך להכין את ילדיהם.

איך להכין את הילד? נדבר על קושי מסויים שחווה הילד (לא בעיה) ונגדיר אותו, ושיש מישהו שיכול לעזור לנו ולילד להתמודד עם המצב. אפשר להגדיר את הפסיכולוג כ”מישהו נחמד שהוא פסיכולוג”, כחלק מחשיבות הדיבור בגובה העיניים. ניתן לאמר לילד שגם ההורים נפגשים עם אותה ה”מישהי הנחמדה”.

חששות הילד

כל מפגש של ילד עם אדם חדש יכול לעורר חששות וחשדנות, בייחוד כשהמפגש הוא סביב קושי מסויים. החששות יופיעו כתנודות, ולא בהכרח בהתחלה, אלא כשמתרחש מגע רגשי. הילד נקשר למטפל, והוא מודע לכך שהטיפול לא ימשך לנצח. בדרך כלל נראה במפגש הראשון חרדה בקרב הילד. ככל שעובר הזמן והוא מבין שהכל בסדר ושהמפגש פחות נורא ממה שהוא חשב, הוא ירגע ויגיע למפגש הבא עם ציפייה אחרת. נצפה לקושי עם הילד בהתחלה, וכשילד לא מביע חשש נחשוד שאולי קיימת בעיה בדרך ההתקשרות שלו (ילד תלותי לדוגמא).

  • חשש מחשיפה עצמית.
  • דחייה- אולי המטפל לא ירצה לפגוש אותי? אולי הוא לא יהיה נחמד אלי? אולי הוא ינטוש אותי?
  • אי עמידה בציפיות- המטפל יראה שאני נכשל ולא מצליח להשתפר ולהתקדם, ואני אאכזב אותו.
  • ירידת הערך העצמי שלי.
  • חשש משינוי וחוסר ודאות (קשור לשליטה)- הילד רגיל להתנהג בדרך מסויימת, וגם שינוי שאמור להיטיב עמו הוא מפחיד כי הוא מהווה שינוי. פחד של הילד לגלות שמשהו בו לא בסדר.
  • ערעור רגשי.

איך נתמודד עם הקשיים הנובעים מהחששות ומהציפיות?

דגש על:

  • מודעות לחרדה של הילד ושל היועץ. גם לנו יש ציפיות וחששות, ולפעמים הם מושפעים מאלו של הילד. חשוב ליהיות מודעים לכך, בייחוד כשעולות נקודות רגישות.
  • רגישות סביב נגיעה בנקודות כואבות- יש ליהיות מודעים שסביב עלייה של תכנים נתקל ביותר קושי.
  • יחס של קבלה, חוסר שיפוטיות וזיקת הסיוע. מה שעוזר להתמודד עם הקשיים הוא יחס של קבלה. אי אפשר להתעמת עם רגש סובייקטיבי של אדם, ועלינו לקבל אותו (אך לא לקבל התנהגויות מסויימות, אלא רק רגשות). לסיכום, הקבלה היא של הרגש והשינוי יכול ליהיות התנהגותי או שינוי בדפוסי חשיבה. שינוי החשיבה תוביל לתוצר התנהגותי. זיקת הסיוע- יש מבוגר, איש מקצוע, שבא מנקודת מבט שעליו לסייע.

תהליכים מרכזיים במפגשים הראשוניים

  • יצירת קשר ויצירת אמון: על הרצף בין התמסרות לסגירות, חשדנות ועוינות. האמון הכי בסיסי הוא של הילד האמונה שהמטפל לא יפגע בו רגשית. לפעמים חוסר האמון של הילד משקף את עמדת ההורה. לדוגמא, כשההורה מתנגד לטיפול מאחר והוא מרגיש שהוא מעיד על כשלונו של הורה, הילד יחוש זאת ויבוא לטיפול עם פחות פתיחות ועם התנגדות.
  • באופן לא מאיים, לא שיפוטי ומקבל.
  • עמידה בחוסר וודאות, חרדה ובדיקות במפגש.
  • יצירת מקום בטוח פיזי ורגשי, נתינת כבוד להגנות.
  • דיבור בשפה שאותה הילד יבין.
  • חתירה להבנת קשיי הילד. אנו רוצים להבין את החוויה הסובייקטיבית של הילד, אך עדיין עלינו ליהיות מסוגלים להסתכל מבחוץ על הסיטואציה ולא להטמע בה.
  • זהירות מהזדהות יתר.
  • התמודות עם קשיים ביצירת קשר:
  • ילדים ביישנים, לא וורבליים, חרדתיים.
  • מרקע תרבותי שלא מעודד חשיפת קשיים.
  • ילדים “מתנגדים” להתערבות.
  • ילדים חשדנים במניעי היועץ. הם עלולים לחשוב שלמטפל לא באמת אכפת מהם, ושהוא מבצע את תפקידו רק מאחר והוא מקבל על כך כסף.
  • בעלי צורך מועט או גדול בתלות.
  • חשיבות התמודדות המטפל עם דחייה- המטפל צריך לדעת להכיל את הדחייה ולהמשיך לעבוד עם הילד, לעבוד עם עצמו ולקבל את הילד. אולי היא לא יכולה לסמוך על אף אחד, ובטח שלא על המטפל? אולי היא משליכה? חשוב להבין מדוע הילד מתנהג כך ועליו להיות סבלני ומוכן לתהליך ארוך. שינוי בקשר מסוג זה יכול להעיד על שינוי בסימפטומים.

הגעה להבנה עם הילד

  • בניית חוזה טיפולי– הבהרת הבעיה, הסכמה על מטרה משותפת, הסבר לגבי דרך הטיפול. על המטפל להקשיב עם מה הילד מגיע (ואולי למה ההורה הכין אותו)- “מה הסבירו לך? מה אמא ואבא אמרו לפני שהביאו אותך אלי?”. חשוב לדעת מנקודת המבט של הילד בנוגע לסיבה שלשמה הוא בא, ובכך להתחיל עם תיאום הציפיות. חשוב להסביר לילד מה הדרך שלנו, על מה ננסה לעבוד ואיך נבצע את הטיפול.
  • הגדרת מערך הטיפול (Setting):
  • מרכיב פיסי– מה המסגרת שבה אנו נפגשים, איפה נפגש פיסית, מה נמצא בתוך החדר, אילו חפצים, איפה המפגש מתקיים, סדר ונוחות של החדר, מאפשר פרטיות, חדר מאובזר כראוי. ה-Setting כנגזרת של האוריינטציה הטיפולית (לדוגמא החדר של פרויד היה בנוי כך שאין קשר עין בין המטפל למטופל, באופן שבו המטופל יכול להתחבר יותר לתת המודע שלו).
  • מרכיב הזמן– מתי המפגש מתקיים (איזה יום, איזה שעה), תדירות המפגשים, יציבות ועקביות המפגשים (אנו קובעים תחימה מסויימת של הזמן ואנו מקפידים על כך שהמפגש מתקיים), מדיניות סביב ביטולי מפגשים (במטרה לשמור על יציבות המפגשים ועל הסדר שלהם, להראות שזה חשוב למטפל, וכך ליצור סדר, ביטחון ומחוייבות).
  • שינויים סביב תפיסת הסטינג לאורך החיים– יש חשיבות עבור המטופל שהוא חש שאנו מנסים להתכוונן אליו, גם מבחינת הסטינג. שינוי מצריך מחשבה ולעיתים שיחה עם המטופל עצמו בכדי להבין מה מתרחש. לדוגמא- הילד רוצה לשבת במושב המטופל- יש לדבר על כך עמו. בנוסף, יש פריצה של הטכנולוגיה לטיפול, והיא משפיעה על מהלך הטיפול. יש לבצע את ההתאמות לכך. היבט נוסף הקשור לטכנולוגיה הוא טיפול דרך “סקייפ” שהופך ליותר ויותר מקובל. יש מטפלים שיותר נכונים לגמישות הזאת ויש כאלו שחשים שהקשר הבין-אישי מתפספס. אם מטפל יחליט שכן ירצה לבצע את הטיפול מרחוק, על המטפל לחשוב איך ליצור משהו יציב בפגישה עצמה.

בשיחות טלפון- חשוב להסביר למטופל מההתחלה, כחלק מתיאום הציפיות, שהוא יכול ליצור קשר טלפוני, אך לא תמיד המטפל יהיה זמין ויתכן שהוא יחזור אליו יותר מאוחר. גם אם ניתן מענה חשוב לבדוק מה מידת הקושי של המטופל להחזיק מעמד עד לפגישה הבאה. בנוסף, ננסה שהשיחה בווטסאפ תהווה הכנה למפגש ולא תתיימר לתת מענה לקשיים מהותיים שעולים בין הפגישות.