המודלים המבניים

שני המודלים הראשונים מדברים על סינון מוקדם (סלקטיבי/מחליש) והמודל השלישי מדבר על סינון מאוחר.

הבעיה המודלים מבניים אלו היא שהם לא יכולים להסביר את הגמישות שקיימת בקשב, למשל שאימון יכול לשפר יכולות קשב (משפר את היכולת לקלוט מידע שלא הופנה אליו קשב).

כדי לעבור לדבר על מודלים שאינם מבניים ננסה להבין מה קורה בתהליך האימון. דוגמאות מהחיים:

  • נהיגה – בהתחלה נורא קשה לנהוג אבל עם הזמן זה נהפך לפעולה אוטומטית שאפשר לשלב איתה פעולות אחרות.
  • כתיבה – כשלומדים לכתוב צריך להתרכז בכל אות שכותבים, אבל עם האימון אנחנו מפתחים יכולת לשלב את הכתיבה עם דברים נוספים. כלומר הכתיבה (ו/או הקלדה) נהיית אוטומטית.

כלומר עם האימון: יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק, יותר מדויק > יותר אוטומטי > דורש פחות קשב

עד עכשיו דיברנו על סינון קשב, עכשיו נדבר על עיבוד אוטומטי.

עיבוד אוטומטי, Stroop effect, 1935

מטלת סטרופ היא דוגמא למטלת קריאה שמראה שקריאה הפכה לאוטוממטית באמצעות תרגול רב.

במטלת סטרופ אני צריכה להגיד מה הצבע בו כתובה המילה, אבל המילה מפריעה לי כי אני קוראת

אותה אוטומטית.

קשה להגדיר במדויק מה ההבדל בין עיבוד מבוקר לעיבוד אוטומטי, אך מחקרים מעידים על ההבדלים

הבאים:

 

עיבוד מבוקר controlled עיבוד אוטומטי
דורש קשב דורש מעט קשב אם בכלל
מתבצע באופן מודע מתבצע באופן לא מודע
מפריע לתהליכים אחרים כמעט ולא מפריע לתהליכים אחרים
מתרחש לאט ובאופן סדרתי מתרחש לאט ובאופן מקבילי
דורש מאמץ לא מרגיש כדורש מאמץ
ניתן לעצירה או לשינוי מרגע שהתהליך התחיל אי אפשר לעצור או לשנות (בליסטי)

 

*בליסטי = אוטומטי ומרגע שהתחיל הוא תופס תאוצה ואי אפשר להפסיק.

למשל נגינה בפסנתר, מי שמיומן מנגן יצירה מההתחלה עד סופה ואם יפסיקו אותו באמצע הוא יתקשה להמשיך מאותה נקודה.

עיבוד אוטומטי מפריע לעיבוד מבוקר

אחת הדרכים לחקור עיבוד אוטומטי היא לבחון את הביצוע במצבים של קשב מפוצל divided attention בין מטלות שונות או קלטים שונים.

דוגמא למטלה של קשב מפוצל: שמיעה דיכוטית. אבל זה לא מספיק, לרוב רוצים להשוות בין מטלות וקלטים שונים (2 אוזניים שונות זה לא מספיק שונה מבחינה איכותית) ולכן בודקים למשל איך טייס מפצל את הקשב בצורה אוטומטית בין מצגות שונות עם מידע שונה, ואיך טוב לתכנן את המצגות כך שניצול הקשב יהיה אופטימלי.

דוגמא נוספת טובה היא נהיגה ששם אנחנו נוטים לעשות פעולות שונות בנוסף (פלאפון, רדיו).

מודל הקשב כמשאב

לפי Kahneman, 1973, הקשב הוא משאב יחיד, מוגבל ובר חלוקה:

  • הקשב מבטא את כמות המאמץ המנטלי שהושקע בביצוע המטלה
  • קיבולת הקשב במצב נתון היא מוגבלת
  • יש יחסי גומלין trade off בין קיבולת הקשב המוקצה לכל מטלה כאשר עושים כמה מטלות בו זמנית
  • אם המטלה דורשת יותר קשב ממה שיש לי – הביצוע של המטלה ייפגע
  • יש לנו שליטה ובקרה על הקצאת הקשב למטלות שונות
  • קיבולת הקשב מושפעת מרמת העוררות arousal
  • נטייה קבועה
  • כוונה רגעית

במודלים האלה מתייחסים לקשב כאל משאב, ולא מסנן.

האם הקשב הוא באמת משאב אחד שמתחלק בין המטלות?

האם בכל מצב בו יש מטלות מתחרות יהיו יחסי גומלין בהקצאת הקשב, או זה קורה רק כאשר המטלות מתחרות על אותו סוג של משאב?

למשל:

א’ – מטלות מתחרות על משאב שונה (גירוי שונה ותגובה שונה)

ב’ – מטלות מתחרות על אותו סוג משאב

רוצים לבדוק האם יהיה מצב של trade off בשני המקרים או רק

במקרה השני (תחרות על אותו משאב)?

האם דמיון דמיון בצורת התגובה משפיע על חלוקת הקשב?

מודל הקשב כאוסף של משאבים

לפי המודל הזה הקשב אינו משאב יחיד בר חלוקה, אלא אוסף של משאבים ייחודיים.

יש סוגים של של קשב ולכן ריבוי מטלות יפגע בביצוע המטלות רק כאשר המטלות מתחרות על אותו סוג קשב. וזה לעומת המודל הקודם, שאם הוא נכון אז לא משנה מה סוג המטלה, גם במקרה א’ וגם במקרה ב’ נראה trade off.

המודל המשולב

יש גם משאב אחד כללי וגם משאבים ייחודיים. לכן ריבוי מטלות תמיד יפגע בביצוע במידה מסוימת, אבל הפגיעה תהיה קשה יותר כאשר המטלות מתחרות על אותו משאב.

מחקר מודל הקשב כמשאב Alport, Antonis & Reynolds (1972)

הנבדקים שומעים באוזן אחת (הדומיננטית) רשימה של מילים וצריכים לעשות לה הצללה תוך

כדי שהם מקבלים רשימה שניה של מילים בדרכים שונות:

קב’ 1: אודיטורית באוזן השניה.

קב’ 2: ויזואלית בכתב.

קב’ 3: ויזואלית בתמונות, כאשר התמונה היא אותה מילה שהם שומעים באוזן.

לאחר מכן הנבדקים עוברים מבחן זיכרון אינסידנטלי למילים ברשימה השניה.

אינסידנטלי – מקרי, בהפתעה. לא אומרים לנבדקים שאח”כ יבחנו אותם

על המילים האלה. וזה כדי להגדיל את התוקף האקולוגי ולהתאים את

התנאים כמה שיותר לעולם האמיתי.

תוצאות: ציר y הוא מספר טעויות.

קב’ 1 ששמעה את המילים באוזן השניה טעתה הכי הרבה.

קב’ 3 שקיבלה ויזואלית בתמונות טעתה הכי מעט.

כלומר כאשר התחרות היא על אותו משאב יש פגיעה הכי גדולה בביצוע. לעומת הקבוצה השלישית שם היה מדובר בשני משאבים שונים לגמרי ולכן שם היתה פגיעה הכי קטנה בביצוע.

זה מוכיח את המודל המשולב, שכן יש פגיעה בכל מקרה, אבל כתלות בסוג המשאב.

קשב מפוצל בחיי היומיום, 2001, 2008

מחקר על סימולטור נהיגה.

ללא דיבור בטלפון לעומת דיבור בטלפון: אלו שדיברו בטלפון עברו ביותר רמזורים אדומים (7% לעומת 2.5%).

כנ”ל: זמן תגובה מהיר יותר אצל אלו שלא דיברו בטלפון.

נהגים שדיברו עם נוסע שיושב לידם לעומת דיבור בטלפון: אלו שדיברו בטלפון הצליחו פחות לנווט ולהתנג נכון בכביש. אולי כי כאשר יש נוסע ליד הוא עוזר לנהג להיות מודע לתנאי הכביש לעומת דיבור בטלפון.

מסקנת החוקרים היתה כי דיבור בטלפון (גם בדיבורית) מפריע לנהיגה.

נשאלת השאלה מהו המשאב המנטלי עליו יש תחרות כאשר נוהגים ומדברים בטלפון?

  • אספקת אנרגיה
  • כלים מנטלים
  • בורר תגובות: מנגנון מנטלי שדרוש לבחירה ואתחול של תגובות (פיזיות ומנטליות) ומשמש כ”שוטר תנועה” המתאם ומתזמן את התהליכים השונים. בעיקר תגובות (לא בהכרח פיזיות, גם במחשבה).
  • מנגנון בקרה ניהולית executive control שכנראה מתבצע באונה הפרונטלית:
  • קובע יעדים ועדיפויות
  • בוחר אסטרטגיות
  • מכוון את התפקוד של תהליכים קוגנטיבים רבים
  • מונע הפרעה מהרגלים כאשר היעד הנוכחי דורש תגובה או אסטרטגיה שונה.

ככלל, מטלות תפרענה זו לזו אם הדרישה המשותפת שלהן למשאב היא גדולה מהכמות הזמינה של אותו משאב.

המחקר מראה שהקשב הוא סוג של בקרה ניהולית.

סוגים שונים של קשב:

  • סינון קשב
  • עיבוד אוטומטי
  • מאפורת הזרקור

מטאפורת הזרקור

הקשב כזרקור שמאיר אזור מסוים (קטן או גדול).

כיצד פועל הזרקור?

האם הוא מאיר אזורים מסוימים בחלל space-based אן האם הוא מאיר אובייקט ומלווה אותו כאשר הוא זז

object-based?

כנראה ששניהם נכונים.

לפי מטאפורת הזרקור, הקשב הוא זרקור שמאיר אזור מסוים. כאשר הוא מאיר על אזור קטן אזי הקשב יותר ממוקד, וכאשר הוא מאיר על אזור גדול אזי הקשב יותר מפוזר.

נשאלת השאלה האם הזרקור מאיר על אזורים מסוימים בחלל, או על אובייקט מסוים ואיתו הוא זז?

(אם מבוסס אוסייקט אזי יש לנו תהליכים פרה-קשביים כי כדי למקד את הקשב לאובייקט מסוים אני צריכה לתפוס אותו ולהיות מודעת אליו. זה לעומת תהליכים פוסט-קשביים).

התשובה היא שיש גם קשב מבוסס מרחב וגם קשב מבוסס אובייקט.

ניתוב קשב אנדוגני: הקשב מכוון Top-Down באופן אקטיבי. הקשב מגיע ממקור פנימי, למשל כשאני מנסה להקשיב למרצה. אני יודעת שבסיטואציה הזו אני צריכה להפנות קשב למרצה.

ניתוב קשר אקסוגני: הקשב מכוון Bottom-Up באופן פסיבי ע”י גירוי חיצוני. הקשב מגיע ממקור חיצוני, יש גירוי חיצוני שמושך את תשומת הלב שלי מבלי שתכננתי לשים אליו קשב.

תמיכה לתאוריית space-based attention

הנבדק מתמקד בנקודת פיקסציה וברגע שמופיע הגירוי

עליו ללחוץ כמה שיותר מהר על מקש. מודדים RT.

הגירוי היא אות שמופיעה באחד מצידי המסך, והגירוי המקדים יכול להיות:

א – נייטרלי, כך שהאות מופיעה במקום לא צפוי.

ב – יש חץ מכוון שמצביע לכיוון בו תופיע האות (80%).

ג – יש חץ מטעה שמכוון לכיוון לא נכון, בדר”כ לכיוון ההפוך (20%).

ממצאים: זמן תגובה הכי קצר היה של קב’ ב.

זמו תגובה הכי ארוך היה של קב’ ג.

כלומר ביחס לתנאי א’ כ- baseline, חץ מכוון מקטין את זמן הזיהוי של הגירוי, וחץ מטעה מאריך אותו.

זה אומר שאנחנו מפנים קשב למיקום במרחב (הפניית קשב אנדוגנית כי אני מכוונת את הקשב שלי לפני שהגירוי החיצוני מגיע).

כלומר במצב ב’ הנבדק יכול להתמקד באזור מסוים במרחב בציפייה לגירוי שיופיע, וזוהי הוכחה לקשב מבוסס מרחב.

תמיכה לתאוריית object-based attention

הנבדק ממקד את הקשב לצלב שבמרכז, ואז צריך ללחוץ על מקש כמה שיותר מהר ברגע שמופיע סימן מודגש מעל או מתחת לאחד המלבנים. נבדקת תנועת עיניים.

3 סוגים של גירוי מקדים:

א – במיקום הצפוי (המטרה תהיה 1)

ב – במיקום מטעה, אבל במלבן הנכון (המטרה תהיה 2)

ג – במיקום נכון, אבל מלבן לא נכון (המטרה תהיה 3)

(המרחק זהה בין 1-2 לבין 1-3)

ממצאים: זמן התגובה יותר מהיר כאשר המלבן הנכון היה

מסומן בגירוי המקדים (תנאי א’ ותנאי ב’) לעומת כאשר

הגירוי המקדים הצביע על המלבן הלא נכון (תנאי ג’).

מסקנה: יש הפניית קשב לאובייקט. המחיר הגדול יותר ב RT היה כאשר הקשב היה ממוקד למבלן האחר. אם כן הקשב מופנה לא רק למיקום אלא גם לאובייקט שנמצא באותו מיקום.

(מלבן שמאלי: הפרש זמנים בין תנאי ב לתנאי א. מלבן ימני הפרש זמנים בין תנאי ג לתנאי א).

בעיות קשב

  1. הזנחה NEGLECT
  2. פגיעות מח פרונטליות
  3. הפרעות קשב וריכוז

NEGLECT

נגרם עקב פגיעה מוחית בהמיספרה ימין.

הסימפטום המרכזי: ממבט ראשון נראה שהבעיה היא בתפיסה של LVF,

אבל בבדיקה יותר יסודית רואים שהבעיה אינה חושית-תפיסתית.

ניסויי הדמייה מוחית הראו שהפעילות באזורי ראיה במח היא תקינה,

כל השלבים הראשוניים של תהליכים ויזואלים במח הם תקינים.

המסקנה היא שהבעיה היא קשבית: החולים מתקשים להפנות קשב

לשדה ראיה שמאלי והקשב מופנה לרוב לשדה ראיה ימני בלבד.

יש ניסוי בספר שמראה כי באופן בסיסי חולי ניגלקט מתעלמים משדה הראייה השמאלי אבל כשמסמנים משהו בעיגול כחול וכשמעבירים אותו בתנועה משדה ראייה ימני לשמאלי אז הם כן שמים לב מה קורה כאן.

מסקנה: אפשר לגרום להם לראות מה קורה בשדה שמאל אם מבצעים מניפולציות.

פגיעות מח פרונטליות

הסינדרום הדיסאקסקוטיבי Dysexecutive Syndrom

זוהי בעיית קשב שנובעת מפגיעה באונה הפרונטלית.

  • קושי בהתמקדות בגירוי אחד וקושי בהתעלמות ממסיחים
  • קושי בשמירה על ריכוז לאורך זמן
  • קושי בעצירת תגובה (אינהיביציה), אימפולסיביות
  • קושי בארגון ובתכנון
  • אין פגיעה בתפקודים בעלי רמה גבוהה של אוטומטיות

(לדוגמא פיניאס גייג’)

הפגיעה היא בעיקר בתהליכים מבוקרים כלומר אנשים אלו מתקשים לעבוד בצורה מבוקרת ולרוב עובדים על אוטומט. לכן אין פגיעה בתפקודים בהם משתמשים בתהליכים אוטומטים.

לפעמים רואים תסמינים כאלה אצל קשישים, מה שמעלה את ההשערה שבזקנה נורמטיבית יש תהליכים של ירידה בפעילות דיסאקסקוטיבית.

Sustained Attention to Response Task (Robertson et al., 1997)

רוברטסון ושות’ המציאו מטלה שנועדה לאבחן כשל דיסאקסקוטיבי:

מציגים לנבדקים רצף של ספרות והם צריכים להגיב לכל הספרות חוץ מהספרה 3.

מה שמיוחד במטלה זה שהנבדק צריך להגיב לרוב הגירויים ורק למעט לא להגיב, כלומר להגיב זה השכיח ולא להגיב זה הנדיר.

גם בקרב נבדקים רגילים וגם בקרב פגועי ראש מוצאים זה קורלציה בין שיעור הטעויות במטלה הזו לבין שכיחות של תופעות יומיומיות של כשלים קשביים (מדיווחים עצמיים ודיווחי קרובים), כך שמי שיש אצלו הרבה כשלי קשב ביומיום יותר יתקשה במטלה הזו.

אצל פגועי אונה פרונטלית שמבצעים מטלה זו רואים יותר טעויות של FALSE ALARM כלומר מגיבים כשלא צריך וגם רואים ירידה מהירה בזמני תגובה עם הזמן, מה שאומר שהם עוברים מאד מהר למצב של תגובות אוטומטיות ולא מקדישים למשימה חשיבה מבוקרת. לא עושים אינהבציה וכן לוחצים כשרואים את הספרה 3.

בגלל שהם עובדים על אוטומט הם לא מקדישים קשב לחכות לספרה 3 ואז לא להגיב, אלא תמיד מגיבים.

יש גם התאמה גבוהה בין שיעור הטעויות לחומרת הפגיעה המוחית.