מודלים ותאוריות המתמקדים בתהליכי זכרון

תאוריית רמות העיבוד

התאוריה טוענת שיש רמות עיבוד שונות, החל מרמה שטחית ועד רמות מורכבות יותר.

הכי בסיסי זה למשל צורות פיזיקליות כגון קווים והכי מורכב זה זיהוי דפוסים ומשמעויות.

בניסוי מסוים, נבדקים קיבלו רשימת מילים ולאחר מכן נתנו להם מטלה אינסידנטלית בה הם היו צריכים לענות על שאלה, כל קבוצה קיבלה שאלה ברמת מורכבות אחרת.

השאלה הכי פשוטה היתה “באיזה צבע המילה כתובה”. שאלה יותר מורכבת היתה “האם המילה היא זכר או נקבה” והשאלה הכי עמוקה היתה “כתבו משפט בן שתי מילים המורכב מהמילה + שם תואר (למשל קפה+חזק)”.

השאלה הראשונה היא שטחית כיוון שהיא מתייחסת רק למימד הפיזיקלי של הגירוי. עיבוד של זכר/נקבה הוא עדיין יחסית שטחי אבל כשצריך לחבר משפט זה כבר מורכב.

 

תאוריית רמות העיבוד Levels of Processing, Craik & Lockheart, 1972

לפי התאוריה, יש קשר בין תהליכי התפיסה והקשב הפועלים בזמן הלמידה וקובעים באיזו רמה מעובד המידע, לבין סוג המידע שיישמר בזכרון לטווח ארוך.

הזכרון לפי גישה זו אינו נפרד מהחיים שלנו ולכן אנו זוכרים בהתאם לרמת העיבוד של המידע.

יש רמות שונות של עיבוד וככל שהעיבוד עמוק יותר כך המידע יישמר טוב יותר ויהיה יותר נגיש.

ניתן לעבד מידע ברמות שונות של עיבוד:

  • ניתוח פיזיקלי של הגירוי (צבע, אורך)
  • ניתוח תוכני שטחי (זיהוי אותיות מסוימות בתוך המילה, זכר ונקבה)
  • ניתוח סמנטי או עמוק (שילוב המילה במשפט, אסוציאציות)

 

לעומת מודל 3 המחסנים, תאוריית רמות העיבוד היא תאוריה תהליכית שמתייחסת לטיב הזכירה ולא לגישה המבנית של הזכרון. מה שקובע את טיב הזכירה זה לא היכן המידע אוחסן אלא איזה תהליך עיבוד עבר המידע.

התאוריה מציעה 2 סיבות בגללן רמת העיבוד משפיעה על הזכירה:

  1. אלבורציה: קישור של המידע למידע נוסף מרחיב.

למשל אם אני אנסה לזכור משפט מורכב עם טקסט מורכב, יהיה לי יותר קל לזכור אותו לעומת משפט פשוט כי במשפט מורכב העיבוד הוא יותר עמוק לעומת המשפט הפשוט שם העיבוד יכול להיות עיבוד פיזיקלי של המילה בלבד.

קידוד מרחיב: בעת הקידוד נוסף מידע שניתן להתשתמש בו אחר כך כרמזי זכירה וזה עוזר לשליפה.

  1. מובחנות: עיבוד שהוא מובחן, כלומר שונה מבד”כ, עוזר לזכירה. לרוב עיבוד עמוק יותר הוא גם מובחן.

תהליך עיבוד מובחן משאיר אחריו עקבות זכרון ייחודיים שיתרמו לשליפה קלה יותר (לעומת עקבי זכרון רגילים שהם מאד דומים אחד לשני ולכן לא מקלים על השליפה).

למשל: כתיבה בצבע שונה, להקריא תפריט עם מבטא צרפתי.

 

אז אם אין מגבלה של מקום וזמן, מה מפריע לנו לזכור?

אפשרות אחת היא קשב.

כאשר אין לנו מספיק קשב להקצות באותו רגע אז העיבוד מתבצע ברמה שטחית בלבד.

גם כאשר אנו לא מייחסים למידע מסוים מספיק חשיבות אזי הוא יעובד ברמה שטחית בלבד.

מודל רמות העיבוד מדגיש את התהליכים (ולא את המבנים):

  • הקידוד, האחסון, והשמירה/שכחה נקבעים עפ”י רמת העיבוד של המידע.
  • רמת העיבוד מ הווה גורם יותר קריטי לזכירה מאשר הזמן.
  • ככל שהעיבוד הוא יותר משמעותי (עיבוד סמנטי), כך זוכרים טוב יותר בזמן המבחן.

הגרף מראה תוצאות של שני ניסויים שונים.

מצד שמאל ניסוי שנעשה ב 1969 ושם ניתנו 4 משימות על רשימת מילים: למצוא את האות e, לספור את האותיות, לאמר כמה זה נעים, וללמוד את המילים.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                          נמצא שככל שרמת העיבוד היה גבוהה יותר כך מספר המילים שנזכרו היתה גבוהה יותר.

מצד ימין ניסוי שנעשה ב 1975 שם שאלו:

האם האות היא גדולה או קטנה, האם זה מתחרז, והם זה מתאים בתוך המשפט.

גם שם נמצא שהזכרון היה טוב יותר כאשר בזמן הקידוד היה עיבוד ארוך יותר.

 

תאוריית רמות העיבוד – הערכה ושיקולים תאורטיים

חדשנות

  • בניגוד למודלים קודמים אשר התייחסו בעיקר למבנים בזכרון, החידוש כאן הוא בהתייחסות לתהליכים קונסטרוקטיבים (תהליכים בונים כמו תהליכי Top-Down, בהם יש מקום מרכזי למשמעות התהליך).
  • למידה אינסידנטלית incidental learning היוותה חידוש מתודולוגי: במקום למידה מכוונת למבחן, למידה תוך כדי ביצוע מטלות אחרות. מעלה את התוקף האקולוגי כיוון שזה מדמה את הלמידה במציאות).
  • המודלים שעסקו בתחום הזה נתנו הדגמות יפות, אך לא הגדירו היטב והתקשו בתרגום המשתנים למדדים אמפירים:
  • מהי בעצם רמת עיבוד עמוקה יותר?
  • מהי אלבורציה טובה יותר?
  • מה בעצם קובע את המובחנות?
  • ממצאים לא עקביים: לא תמיד עומק העיבוד הוא הקובע. לעיתים נמצא שמידת ההתאמה בין סוג העיבוד בקידוד לסוג הגירוי ולסוג המבחן היה הגורם החשוב.

השאלה האם המידע יישמר ויהיה נגיש לשליפה בשעת המבחן תלויה במידה רבה ברלוונטיות של סוג העיבוד לסוג המבחן. למשל:

  • איך כדאי ללמוד למבחן אמריקאי? לא ללמוד בע”פ אלא להבין ולהכין רמזי זכירה.
  • להכתבה כדאי ללמוד בע”פ.

 

 

הקשר בין קידוד לשליפה

 

Transfer  of Appropriate Processing

מודל חשוב לפיו הזכירה אופטימלית כאשר יש קשר בים העיבוד הנדרש בקידוד לבין העיבוד הנדרש בשליפה.

האם עיבוד סמנטי עמוק תמיד יוביל לזכרון טוב יותר? לפי מודל TAP התשובה היא לא.

בניסוי הנבדקים למדו תחת אחת משתי המשימות המכוונות הבאות:

  • משימה פונמית (האם המילה מתחרזת עם מילה אחרת)
  • משימה סמנטית (האם המילה מתאימה להשתלב במשפט)

ואז הם נבחנו באחד משני מבחנים:

  • מבחן היכר סטנדרטי (האם המילה הופיעה בלמידה, כן/לא)
  • מבחן היכר של חרוז (האם מילת המבחן מתחרזת עם מילה שנלמדה)

 

לפי תאורית רמות העיבוד, לא משנה איזה מבחן הנבדק קיבל, הוא אמור לתת תוצאות טובות יותר כאשר הוא עבר את הלמידה תחת הכוונה של משימה סמנטית כי שם העיבוד עמוק יותר.

אבל התוצאות מראות שבמבחן ההיכר התוצאות היו יותר טובות כאשר המשימה היתה סמנטית ובמבחן החרוז התוצאות היו יותר טובות כאשר המשימה היתה פונמית (האם מתחרז).

אוריינצטיה פונמית  (חרוז) יותר טובה למשימת היכר של חרוז ואוריינטציה סמנטית (משפט) טובה יותר למבחן היכר סטנדרטי.

כלומר התוצאות מתאימות יותר למודל ה TAP: מבחן ההיכר הסטנדרטי דורש עיבוד סמנטי ואכן יש יתרון ללמידה הסמנטית. במבחן ההיכר של חריזה יש יתרון ללמידה הפונמית של חריזה.

מסקנה: עיבוד סמנטי עמוק לא בהכרח יוביל לזכרון טוב יותר אם העיבוד הנדרש במבחן הוא עיבוד שונה.

 

 עיקרון ספציפיות הקידוד Encoding Specificity

העיקרון אומר שהזכרון הוא אופטימלי כאשר רמזים שהיו קיימים בשלב הקידוד קיימים גם בשלב השליפה.

דוגמא מהחיים: כשנתקלים באדם מוכר מחוץ להקשר (“butcher on the bus” – לפגוש את הקצב שלי באוטובוס).

 

Thompson & Tulving, 1970:

הנבדקים למדו צמדי מילים לא קשורות (למשל דבק-כסא), כאשר מילת המטרה היא למשל כיסא הוצג לנבדק רמז חלש שהוא המילה השניה הלא קשורה (דבק), או רמז חזק שהיא מילה שמרמזת למילת המטרה (שולחן).

לפי עקרון ספציפיות הקידוד, הרמז החלש צריך להיות יותר מועיל לזכירה כי הוא היה בשלב הקידוד.

ואכן התוצאות הראו שהזכירה היתה טובה יותר כאשר בזמן השליפה ניתן הרמז החלש (בערך 75%) לעומת הרמז החזק (בערך 33%).  למעשה, הרמז החזק לא עזר כלל בשליפה כי גם ללא רמז בכלל היה 33%.

כלומר הניסוי הזה מהווה תמיכה בעקרון ספציפיות הקידוד.

 

 שחזור ההקשר Context Reinstatement

אומר שיש חשיבות רבה לגורמי ההקשר.

המידע שנשמר בזכרון הוא שילוב בין המידע עצמו למידע לגבי ההקשר, כך שהשליפה מושפעת מ:

  • הקשר פנימי (ידע, מצב גופני כגון רעב, כאב)
  • הקשר חיצוני (חזרה למקום, רעשים וקולות דומים, ריח)

 

הסיכוי לשלוף מידע בהצלחה עולה ככל שיש יותר חפיפה בין המידע שמאוחסן בזכרון לבין המידע שמוצג בזמן השליפה.

לכן אם ניבחן באותה כיתה בה נלמד הקורס יותר נצליח במבחן ואם נחזיר עד לזירת הפשע הוא ייזכר טוב יותר.

ניסוי:

לימדו צוללנים רשימת מילים מחוץ למים או בתוך המים.

נמצא שאלו שלמדו את המילים מחוץ למים בצליחו יותר טוב במבחן מחוץ למים ולהיפך.

תופעלה הסביבה החיצונית.

גם בניסוי על הסביבה הפנימית נמצא דבר דומה: לימדו נבדקים מטלה כשהם היו

שיכורים ורק כשהם נבחנו בזמן שיכרות הם הצליחו לזכור.

 

 אבל מחקרים מאוחרים יותר הראו שהקשר חיצוני (כמו למידה מחוץ למים או בתוך המים) משפיע רק על זכירה חופשית recall אבל לא על זיהוי/היכר (כן/לא או מבחן אמריקאי) למרות שהוא פשוט יותר מזכירה חופשית.

איך אפשר להסביר את זה?

ההסבר השכיח ביותר נקרא Outshining Hypothesis (outshining – מתעלה על משהו אחר): כאשר יש רמז ספציפי הוא יעיל יותר מאשר רמז הקשרי שהוא כללי יותר. לכן אם קיימים רמזים ספציפים הם outshine על הרמז הסביבתי ולכן הוא לא בא לידי ביטוי.

אם יש לנו רמזי שליפה טובים זה לא משנה באיזה כיתה ניבחן. הכיתה תשפיע כאשר אין לנו רמזי שליפה. כלומה רמזים סביבתיים הם רמזים חלשים שלא ישפיעו כאשר יש לי רמזים טובים יותר. או אם המבחן פתוח ואז קשה לי כי זה לא היכר אלא זכירה חופשית, אז סימנים חלשים כאלה כמו הסביבה  יכולים לעזור כי כל דבר יכול לעזור כשאין משהו אחר.

נצפה לתוקף חזק של “שחזור הקשר” כאשר אנחנו נמצאים במצב של זכירה נמוך, למשל אם עבר הרבה זמן מאז למדנו את החומר.

 

אבחנה בין זמינות ונגישות Availability Vs. Accessibility

העובדה שאנחנו לא מצליחים לשלוף פיסת מידע מהזכרון ברגע מסוים (כלומר, היא אינה נגישה לנו), לא אומרת שהמידע הזה כבר לא קיים או ששכחנו אותו. סביר להניח שזה בגלל שכרגע אין לי רמזי שליפה יעילים.

 

דוגמאות מהחיים:

  • הסטודנטי המתוסכל

לא מצליח להיזכר בחומר תוך כדי הבחינה, אבל ברגע שיצא מהבחינה הוא נזכר בחומר.

  • tip-of-the-tongue

 

אפקטים מחקריים:

  • שיפור הביצוע בעקבות שיפור רמזי השליפה
  • reminiscence and hypermnesia

 

Reminiscence – העלאת זכרונות בתרגום מילולי. זה כאשר אני מצליחה להיזכר במשהו שלא הצלחתי להיזכר קודם.

למשל נבדק שלמד ולא הצליח להיזכר בפריט במבחן הראשון אבל כן נזכר בו בבמחן השני.

Hypermnesia – בתרגום מילולי זכירת יתר. זה כאשר הביצוע במבחן השני הדחוי הוא טוב יותר מאשר הביצוע במבחן הראשון. כלומר כאשר הרמיניסנס חזק יותר משכחה.במבחן השני יש הרבה מקרים של רמיניסנס (על הרבה פריטים) עד כדי כך שהביצוע טוב יותר מהמבחן הראשון. הזמן שעבר בין המבחנים לא גרם למספיק שכחה כדי שהביצוע יהיה נמוך יותר, אלא יש יותר רמיניסנס מאשר שכחה.

שני האפקטים המחקרים האלה מראים שלפעמים הבעיה היא לא בעיה של זמינות (שהמידע לא קיים) אלא הבעיה היא חוסר נגישות.

 

שכחה

אבל כשל שליפתי לא יכול להסביר לגמרי שכחה:

  • מחקרים מראים כי ישנה דעיכה של זכרונות עם הזמן (ולמרות זאת יש זכרונות שהם מאד עמידים).
  • בנוסף, חלק מהמקרים של קושי לשלוף מידע נובעים מהפרעה interference:

Baddeley & Hitch ביקשו משחקני רוגבי להיזכר בשמות הקבוצות ששיחקו נגדם במהלך העונה.

נמצא ש:

  • כששמרו קבוע על מספר המשחקים בין לבין, הזמן כשלעצמו כמעט לא השפיע על טיב הזכירה.
  • הגורם העיקרי שכן השפיע היה מספר המשחקים בין לבין (כשהזמן נשמר קבוע).

 

 

 

לא משנה כמה זמן עבר בין תחילת העונה, אלא כמה משחקים היו:

לא כל השחקנים משחקים בכל המשחקים, ולכן יש שחקן שמבחינתו שני משחקים אחורה היה לפני חודש ויש שחקן שבשבילו זה היה שבוע קודם.

אבל מצאו שהזמן זה לא מה שהפריע להם לזכור מה היתה הקבוצה היריבה ומה היה התאריך של המשחק. טיב הזכירה לגבי משחקים שהיו לפני שבועיים לעומת משחקים שהיו חודש או חודשיים אחורה היה כמעט זהה.

אבל אם היו הרבה משחקים זה כן הפריע להם לזכור.

הגרף מראה את ה interference שככל שיש יותר משחקים ככה יותר קשה לזכור אותם.

כלומר: הזמן לא מהווה הפרעה אבל יש בעיה של רמזי שליפה דומים. בגלל שהיו הרבה משחקים אז קשה להגיד איזו קבוצה זו היתה בכל משחק ומתי זה היה.

 

 

הבחנות בין סוגים שונים של זכרון ארוך טווח

  • זכרון דקלרטיבי
  • סמנטי
  • אפיזודי
  • זכרון אימפליציטי
  • אימפליציטי
  • פרוצדורלי

 

 

 

מתי נדבר על מערכות זכרון שונות?

  • כאשר שתי המערכות מטפלות בחומרים מסוגים שונים
  • ידע כללי לעומת זכרונות ילדות (זכרונות אוטוביוגרפים מערבים הקשרים שאין בהכרח בידע כללי: זמן, רגשות)
  • זכירת מידע לעומת זכירה של פעולות מוטוריות (מה לעומת איך)
  • כאשר מערכות הזיכרון הן בעלות תכונות שונות
  • חוקי ארגון מידע שונים (למשל ארגון כרונולוגי לעומת ארגון סמנטי)
  • אופן ייצוג המידע שונה (למשל ייצוג המשמעות לעומת ייצוג תפיסתי/מוטורי)
  • כאשר יש עדויות מתכנסות לדיסוציאציה בין מערכות שונות
  • דיסוציאציה תפקודית: מערכת זכרון אחת אינה מתפקדת אך האחרת תקינה
  • דיסוציאציה נוירולוגית: מחקרי הדמיה מצביעים על מערכות מוחיות שונות התומכות בתפקודים השונים.

 

 

 

מה ההבדל בין זכרון דקלרטיבי (אקספליציטי) וזכרון אימפליציטי?

הגורם המבחין הוא המודעות, החוויה הפסיכולוגית של האדם בזמן השליפה.

האם הוא מודע לכך שהוא זוכר את המידע?

זכרון אקספליציטי explicit – כאשר לצורך ביצוע המטלה אני צריך להיזכר בהתנסות קודמת (למשל שלמדתי רשימת מילים). למשל זכרון סמנטי במבחן ידע כללי שם אנחנו מחפשים את המידע בזכרון ומנסים לשלוף את התשובה בצורה מודעת.

זכרון אימפליציטיimplicit – כאשר הביצוע במטלה מושפע מהתנסות קודמת, למרות שאין לי זכירה מודעת של ההתנסות עצמה (למשל לקשור שרוכים).

  • לעיתים זכרון אימפליציטי הוא תוצאה של למידה אינסידנטלית.
  • רואים זכרון אימפליציטי (בהיעדר זכרון אקספליציטי) אצל אנשים הסובלים מסוגים מסוימים של אמנזיה.

זו תמיכה לכך שמדובר בשתי מערכות זכרון שונות, וזו דוגמא גם לדיסוציאציה: הם מראים זכרון אימפליציטי תקין אבל לא מפגינים זכרון אקספליציטי.

  • מדגימים זכרון אימפליציטי בניסויים אשר בודקים זכרון באופן לא ישיר, למשל באמצעות:
  • למידה מחדש (אבינגהאוס)
  • השלמת מילים

 

 

אנגרמות/השלמת מילים/משפטים

הנבדק מתבקש לקרוא טקסט ולאחר מכן נותנים לו את אותו טקסט והוא צריך להשלים מילים חסרות.

א _ _ ר

חולה אמנסטי לא יזכור שקרא את המילה הזו קודם אבל הוא כן יידע להשלים אותה לאסתר. זה אומר שהזכרון האימפליציטי שלו תקין אבל לא האקספליציטי. אין לו היזכרות מודעת.

 

ניסוי: למדו רשימת מילים ואז נבחנו עליהם בשתי דרכים שונות:

קב’ א עשתה מבחן היכר אמריקאי

קב’ ב השלמת מילים

המבחן נעשה פעמיים: פעם אחת מיד לאחר הלמידה ופעם שניה לאחר שבוע.

קבוצת ההיכר (אקספליציטי) הראתה ירידה בביצוע לאחר שבוע. קבוצת השלמת המילים (אימפליציטי) לא הראתה ירידה ב”זכירה”. כלומר מטלת השלמת המילים לא הושפעה מהאם הנבדק זכר או לא זכר את המילה מהרשימה.

 

דיסוציאציה בין זכרון אקספליציטי ואימפליציטי

Jacoby, 1983

3 תנאי למידה:

  • no context (אין הקשר) – קריאת המילה בע”פ (הנבדק קורא בקול את המילה המוצגת, למשל “יום”)
  • generate – מוצגת מילה הופכית במשמעות למילת המטרה והנבדק צריך לייצר אותה בעצמו בע”פ (קורא “לילה” וצריך לאמר בקול “יום”)
  • context – מוצגת קודם המילה ההופכית ואז מילת המטרה לקריאה בע”פ (מוצג “לילה” ואז “יום” והנבדק צריך לאמר בקול “יום)

 

2 סוגי מבחן:

  • היכר סטנדרטי (כן/לא) מבחן אקספליטיצי
  • זיהוי/קריאת מילת המבחן כאשר היא מוצגת לזמן קצרצר באמצעות טכיסטוסקופ tachistoscope (מכשיר המציג גירויים לפרקי זמן קצרים ביותר).

מטלה יותר תפיסתית מאשר של זכרון, כלומר מבחן זכרון אימפליציטי. אני אזהה אותה בקלות אם נחשפתי אליה בעבר, גם אם בצורה לא מודעת כי זה מאד מהיר.

התוצאות מראות דיסוציאציה בה:

במבחן אקספליציטי של היכר הביצוע הכי גרוע היה ללא הקשר,

והוא השתפר כאשר היה הקשר, אבל הביצוע המיטבי היה

בתנאי הייצור כאשר הנבדק ייצר לעצמו את המילה.

כנראה כי אז רמת העיבוד היתה הגבוהה ביותר.

במבחן אימפליציטי עם ה tachistoscope הביצוע הכי גרוע היה

בתנאי הייצור כי אז לא היתה חשיפה לא מודעת למית המטרה, הוא לא ראה אותה מול העיניים.

 

 

Jacoby הראה שמבחן אקספליציטי מושפע מכמות ההקשר ומבחן אקספליציטי לא מושפע  מהקשר אלא מקלט תפיסתי.

 

זיכרון אימפליציטי לעומת אקספליציטי – האם האדם מודע לכך שהוא זוכר את המידע?

זכרון אקספליציטי

לצורך ביצוע המטלה אני צריך להיזכר בהתנסות קודמת.

  • אפיזודי
  • סמנטי

זכרון אימפליציטי

הביצוע במטלה מושפע מהתנסות קודמת, למרות שאין זכירה מודעת של התנסות זו.

  • פרוצדורלי

מיומנויות מוטוריות. הידע מיוצג כפרוצדורה מוטורית לביצוע

אלו פעולות שע”י אימון הפכו לאוטומטיות והן כבר לא דורשות קשב

  • רכיבה על אופניים
  • סריגה
  • כתיבה
  • תפיסתי

זיהוי דפוסים

  • זיהוי אותיות
  • זיהוי מילים שכיחות
  • קריאה בכתב ראי (פעם שניה יותר טוב)
  • קונספטואלי

ידע שיש לי ואני משתמש בו אבל אני לא יודע שיש לי אותו

  • מילים בשפה זרה (מבוגרים לעומת ילדים: מבוגרים לומדים מילים בשפה זרה בצורה אקספליציטית אבל ילדים עושים זאת אימפליציטית למשל דרך צפיה בדורה בטלויזיה)
  • ניווט בנתיב מוכר (מפה קוגנטיבית)

 

 

מזיכרון אפיזודי לזכרון סמנטי

  • מה עשית בסוף שבוע אחרון? זוכר איפה היית ועם מי?
  • מה עשית ביום שלישי שעבר? זוכר איפה היית ועם מי?
  • מה עשית ביום שלישי בדיוק לפני חמישה שבועות? זוכר איפה היית ועם מי?
  • מה עשית ביום שלישי של ספטמבר 2001? זוכר איפה היית ועם מי?

 

הגורם המבחין בין אפיזודי לסמנטי הוא: אופן ארגון המידע (וכתוצאה מכך אופיים של תהליכי השליפה)

סמנטי: ארגון מושגי, עפ”י אסוציאציות בין מושגים ותכונותיהם (האם ללוייתן יש כנפיים? ארגון היררכי של בעח>יונקים)

אפיזודי: ארגון כרונולוגי-מרחבי ותלוי הקשר (איפה ועם מי הייתי בזמן פיגוע 11/9, בזמן החתונה שלי, אתמול בערב)

 

זכרון אפיזודי הוא מאד תלוי בהקשר ובנקודות עוגן, כמו 11/9.

 

זכרון סמנטי – שם נמצא רוב הידע שלנו.

מידע כללי על העולם, אוסף עובדות כלליות המקודוות לפי התוכן שלהם.

הארגון הוא מושגי והקשרים הם אסוציאטיבים, לפי נושאים וקטגוריות.

זכרון אפיזודי –

מאורגן על רצף הזמן סביב אפיזודות בחיים שלנו.

לאפיזודות בולטות יש סיכויי זכירה טובים יותר.

בד”כ עובדות ואירועים אישיים הקשורים לזמן ולמקום (חתונה, מפגש משפחתי) ייזכרו טוב יותר כזכרון אפיזודי (עשיר במידע לגבי ההקשר).

 

לא הבחנה דיכוטומית אלא רצף תהליכי:

  • בקצה אחד (אפיזודי) מידע הקשור אסוציאטיבית להקשר בו הוא נקלט, ובקצה השני (סמנטי) מידע שאינו תלוי בהקשר כלשהו.
  • מבחינה כרונולוגית כשאנו מעבדים מידע, הזכרון בהתחלה הוא בעיקר אפיזודי, אך עם הזמן דרך ארגון המידע, פרטים רבים נשכחים ונשארות בעיקר העובדות (סמנטי).