מוטיבציה – רעב \ הילגרד

אמנם, השמנת יתר היא הפרעת האכילה הנפוצה ביותר, אך ישנן שתי הפרעות המנוגדות לה בצורת אנורקסיה נרבוזה ובולמיה, שתי ההפרעות כוללות תשוקה פתולוגית לא להעלות במשקל, והן פוגעות בנשים לעיתים תכופות הרבה יותר. 

אנורקסיה נרבוזה מאופיינת בכפייה עצמית להורדה קיצונית במשקל, לפחות 15% ממשקל המינימום הנורמלי של הבן-אדם. אדם אנורקסי טיפוסי מסרב להכיר בבעיה ולהעלות במשקל, ואפילו חושב שהוא שמן מדי. נשים מאובחנות כאנורקטיות רק לאחר הפסקת הוסת. לאנורקסיה תופעות לוואי מסוכנות שבמקרים מסוימים מגיעות למוות. האנורקסיה נדירה יחסית (0.3 אחוזים בארה”ב ומערב אירופה) אך נמצאת במגמת עלייה (הכפלה משנות החמישים, אך נראה שיש התייצבות החל משנות ה-70). לנשים הסתברות גדולה פי 20 מאשר לגברים להפוך לאנורקטיות. רב האנורקטיות הן בין גיל ההתבגרות לשנות ה- 30 שלהן. הן ממוקדות באוכל ובצריכת הקלוריות שלהן, לפעמים ברמה אובססיבית. האובססיה לגבי אוכל ועלייה אפשרית במשקל מביאות אנורקטיות מסוימות להתעמלות כפייתית. 

בולמיה מאופיינת ע”י מקרים חוזרים ונשנים של בולמוסי אכילה (כמויות גדולות בפרקי זמן נפרדים), שאחריהם ישנם ניסיונות להיטהר מהעודף בעזרת הקאה או חומרים משלשלים. רב הנשים הבולימיות נתקפות בבולמוס אכילה לפחות פעם ביום (לרב בערב) שכולל כ-4800 קלוריות. השילוב של ה”היטהרות” ובולמוס האכילה גורם לכך שמשקלם של בולמים הוא לרב נורמאלי, דבר המאפשר להם לשמור את ההפרעה בסוד. ההקאות והמשלשלים גורמים לתופעות לוואי חמורות, שנגרמות לרב מחוסר איזון ברמת האשלגן שיכול לגרום להתייבשות, הפרעות בקצב הלב, וזיהומים בדרכי השתן. גם בולימיה מופיעה בד”כ אצל נשים צעירות, אך היא נפוצה יותר מאנוקרסיה (בערך 1.1 אחוזים של אבחנה מלאה בארה”ב ומערב אירופה, וכ-5.4% של אבחנה חלקית, כלומר חלק מהתסמינים) ומקיפה את כל שכבות החברה. 

ישנם מגוון גורמים לאנורקסיה ובולימיה: חברתיים, ביולוגיים, אישיותיים ומשפחתיים. לרב שילוב של כמה גורמים מביא להתפתחות הפרעת אכילה.  

גורמים סוציולוגיים-תרבותיים 

פסיכולוגים רבים חושבים שגורמים סוציולוגיים מביאים לאנורקסיה ובולמיה, במיוחד הדגש בחברה על רזונה של האישה. הדגש התרחב במשך 40 השנים האחרונות, בהתאם לעלייה בדיווח על הפרעות אכילה שהתרחשה באותה תקופה. ניתן להשוות ע”י הסתכלות בתמונות שממחישות מהו הדימוי של גוף אישה מושלם בשנות ה50 (דימוי עגלגל, בעיקר באזור המותניים והירכיים) וכיום דימוי רזה הרבה יותר, אפילו ניתן לומר שדוף (בעיקר באזורים שהוזכרו – האזורים שנשים חשות הכי פחות נוח איתם). תיאוריית ה-objectification נותנת הסבר כיצד דימויים כאלו יכולים להיות הגורם להתפרצות הפרעות אכילה. היא טוענת כי תהליך ההתבגרות בחברה שמתייחסת לגוף האישה כחפץ, גם בתקשורת ההמונים וגם במפגשים הבין-אישיים, יכול לשנות בצורה משמעותית את הדימוי העצמי והרווחה של ילדות ונשים. Sexual objectification  מתקיימת בכל פעם שאדם מקבל יחס, בראש ובראשונה כגוף אשר מוערך באשר לשימוש המיני שבו. Sexual objectification,  מוריד את ערכו של ה”נבחן” מרמה של בן אנוש לרמה של חפץ, לנוחיותו של המתבונן. אחת ההשלכות הראשונות של החשיפה לSexual objectification בתרבות, היא לראות ולהעריך את עצמך מבחוץ – כלומר, במקום להתמקד בתכונות או באיך אני מרגיש תוך כדי הערכה העצמית, יש התמקדות במה שאדם נוסף יכול לראות מבחוץ (כיצד אני נראה?). מצב כזה נקרא – Self objectification, זו תכונה יציבה – חלק מהבנות נוטות לעשות זאת יותר מאחרות, וזהו גם מצב שיכול להיות תלוי סיטואציה (יקרה יותר תחת תנאים מסוימים), התופעה מתרחשת אצל נשים מרקעים אתניים שונים, וכמו כן אצל הומואים. תיאוריית ה-objectification גורסת כי ה-Self objectification גורם למגוון רב של תחושות ותגובות פסיכולוגיות. ראשית כל זה גורם לדריכות והקפדה מתמדת בנוגע למראה החיצוני, דבר שהראו כי הוא גורם להסטת התפיסה כלפיו, ומונע ומגביל את המשאבים המנטליים, שיכולים להיות מופנים לפעילויות אחרות. כמו כן האובייקטיפיקציה העצמית יוצרת סט של תגובות רגשיות צפויות מראש, ביניהן בושה מוגברת ואף חרדה, ומורידה רגשות חיוביים והנאה מסקס. עם הזמן, הרגשות הללו מצטברים ויוצרים תרכובת, שיכולה להסביר מדוע הפרעות רגשיות ומנטליות מסוימות פוגעות בנשים ובילדות בצורה לא פרופורציונית (בין ההפרעות: הפרעות אכילה, כולל דיאטה מחמירה, דיכאון, ואף חוסר תפקוד מיני). ההפרעות הללו קשורות לא רק למגדר, אלא גם לגיל – ההפרעות פורצות לראשונה בגיל הנעורים המוקדם, ומתמעטות בגיל העמידה המאוחר, התיאוריה גורסת כי נשים הופכות להיות מטרת האובייקטיפיקציה בעיקר במהלך שנות הפריון שלהן, ובכך מסבירה את ההבדלים בשיעור ההתפרצות בין הגילאים השונים. 

מחקר שנערך על סטודנטיות הוכיח כי קיים קשר הדוק בין אובייקטיפיקציה עצמית, תחושת בושה בנוגע למראה החיצוני והפרעות אכילה. אולם עדיין לא היה ברור מה קודם למה במערכת הקשרים הזו. במחקר נוסף (בו נבדקו סטודנטיות וסטודנטים) הנבדקים חשבו שמדובר במחקר על צרכנות, והתבקשו לומר מהי תחושתם בנוגע לשורה של מוצרים שונים. לאחר זמן מה, הוכנסו לחדר הלבשה ונתבקשו למדוד בגד ים או חליפת טרנינג (שנבחרו רנדומלית). לאחר מכן נבחנו בשאלון מתמטי קשה, ההצלחה של הגברים בשאלון לא הייתה תלויה במה שהם לבשו, אולם הנשים הצליחו פחות ככל שלבשו פחות. מכאן ניתן להסיק שהאובייקטיפיקציה העצמית יוצרת הפרעה במשאבים המנטליים. לאחר שחזרו לבגדיהם הרגילים נתבקשו הנבדקים לטעום חטיף מתוק. הגברים – סיימו לרוב את החטיף, ללא קשר למה שהם לבשו קודם. הנשים לעומתם הושפעו ממה שלבשו קודם לכן, ומי שלבשה פחות לא סיימה את החטיף. תגובת הבושה (שנובעת מחוסר ההתאמה בין המראה החיצוני של אדם לאידיאל המוכר) יוצרת ניסיון לתיקון ע”י אכילה מועטת. המחקר הנ”ל סיפק הוכחות לתיאוריית האובייקטיפיקציה. 

גורמים ביולוגיים 

גורמים סביבתיים לבדם לא יכולים לגרום להפרעת אכילה, רגישות ביולוגית מעלה את הנטייה לפתח הפרעות אכילה. ישנה סברה שאנורקסיה נגרמת מבעיות בתפקוד ההיפותלמוס, שמווסת אכילה, ושבולמיה נובעת ממחסור בסרטונין, השולט בתאבון ובמצב הרוח.  

גורמים אישיותיים ומשפחתיים 

גם גורמים אישיותיים ומשפחתיים משחקים תפקיד. נשים צעירות רבות עם בעיות אכילה מגיעות ממשפחות שדורשות שלמות ושליטה עצמית קיצונית. לעיתים בחורות צעירות שמנסות למרוד בדאגה ובשליטה של הוריהם על כל תחומי החיים כולל הרגלי האכילה, מפתחות אנורקסיה (במקרים אחרים יפתחו הנערות הרגל של אכילה מרובה ברגעי משבר). תראפיות שנועדו לעזור לאנשים עם הפרעות אכילה, עוסקות בהשבת הרגלי אכילה בריאים והתמודדות עם הנושאים הרגשיים והוכחו כיעילות. תרופות שמווסתות את הסרטונין הוכחו כיעילים לטיפול בבולמיה. 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן