פסיכולוגיה פסיכודינאמית

הדגש המרכזי בגישה הפסיכודינאמית היא התסביך האדיפלי מנקודת מבטו הקוגניטיבית של הילד. להפוך את התסביך האדיפלי ממושג שנסבך להזוי למושג נגיש פסיכולוגית. בתוך טיפול עם מבוגרים לא רק אנחנו מחזיקים באסוציאציות הבוגרות, אנחנו צריכים לעזור למטופל להפריד בין התוכן הילדי שהוא הכי טבעי בעולם לבין התוכן הבוגר שהופך את התוכן הילדי ללא לגיטימי. אנו נדברים על החלק של דיבור על הפנטזיה האדיפלית באופן לגיטימי- להגיד למטופל שזה לגיטימי להרגיש ככה כי זה לא אומר שאתה רוצה עכשיו לשכב עם אמא שלך- זה לעזור למטופל להוריד את הבהלה. זה דורש מאתנו קודם כל את היכולת לנוע מהמצבים האלה.

כבר שדיברנו בשיעור הקודם, הפתולוגיות האדיפליות באות לידי ביטוי בקשרים אינטימיים לעומת פתולוגיות קודמות שבאות לידי ביטוי בפרברסיה.

הפתרון הפרוידאני הוא פשוט יותר, שהדחף הוא פולימורפי הזרמים התת קרקעיים דוחפים אותנו להפנות את הדחפים לאובייקט יותר מקובל מבחינה חברתית (בן לאמא ולא לאבא, בת לאבא ולא לאמא) למקום הנכון, אם הסביבה יודעת לנהל את זה באופן פשוט. כלומר, האמא יודעת לא להתבלבל- מצד אחד הא לא מבוהלת ומכחידה את המיניות של הילד כלפיה ושלו כלפיה אלא שמה את זה בשפת הרוך ויחד עם זאת הגבול ברור. כשהאמא יודעת שהמיניות שלה כלפי הילד והמיניות של הילד כלפיה היא בקונטקסט ילדי  והיא יודעת לשחק איתו ואין איום של גילוי עריות וזה חלק מהאהבה כלפי הילד אז היא לא מתלבלבת.

הצד השני הוא האבא. שמחזק את הגבול עבור הילד וגם עוזר לאמא לשים את הגבול. הנוכחות שלו, והעובדה שהוא בעצם האובייקט הקטסיס של האמא וכמובן חרדת הסירוס שמתעוררת מתוך הפנטזיה של הילד על מה עלול לקרות אם הוא יגנוב לאבא את אמא. דוגמה למשל כשהילד בא לישון במיטה עם אמא ואבא, זה אפשרי אבל לא בהכרח ביניהם כחיץ. זה מאפשר לשמר את הגבול בין הפנטזיה למציאות, שכן אף ילד לא רוצה לנצח במלחמה הזאת (להרוג את אבא ולשכב עם אמא- המימוש של הפנטזיה הזאת הוא הסיוט של כל ילד). מתוך זה הילד יכול להפנות את הדחף לאובייקט אחר (התקה).

החלק השני של הפתרון הוא ההזדהות עם האבא מתוך הפנטזיה שאם אני אהיה מספיק דומה לאבא אני אשיג את אמא, אחר כך הפנטזיה היא שאשיג משהי שדומה לאמא ואחר כך יש תגובת היפוך- אני לא רוצה להיות כמו אבא (בושה באבא).

השאלה מה רוצה האישה נשארה בלי מענה (בהתאם לכך התסביך האדיפלי של הילדה)… ואולי לא בטוח שהיא צריכה לקבל מענה. זה אמנם כישלון של פרויד אבל זה נובע מאותה תקופה.

הילדה בחלק השני אמנם מוותרת על הפנטזיה האדיפלית ורוצה להיות דומה לאמא מתוך תחושת נחיתות שותפות לאם ולא כי כך תשיג יום אחד את אבא. כלומר ההזדהות הינה קונפלקטואלית ולא באמת מתוך רצון להזדהות עם האמא.

אוגדן

אוגדן בספר הקצה הפרימיטיבי של החוויה כותב שני פרקים על התסביך האדיפלי הנשי והגברי. אנחנו נעשה אינטגרציה. הבדל המהותי בין אוגדן לבין פרויד ובולס זה שאוגדן מנסה לרכך את התהליך ובולס מקשה אותו. עצם הגילוי של הילד את המיניות שלו ושל הוריו כרוך בסערה, קונפליקטים וכדומה. אוגדן בעצם רוצה לטעון שהתהליך לא מתחיל כך. הוא מתייחס לתקופה הפרה-אדיפלית לפני גילוי איבר המין ומנסה לתאר עבור הילד והילדה תהליך מקדים שהופך את הגילוי האדיפלי לנינוח יותר. הוא פותח בכך פתח לתובנות נוספות, אבל הטיעון המרכזי הוא שהתהליך האדיפלי לא מתחיל ביום אחד שבו הילד מגלה את איבר המין שלו אלא שיש תהליך הכנה שהוא לא דרך המשולש אמא-אבא-אני (המשולש האדיפלי) אלא מתחיל דרך היחסים הזוגיים אמא-ילד/ה (בן אם ילד או ילדה). ומכך משתמע שזה לא מתחיל בגילוי המציאות החיצונית (גילוי איבר המין שלי, של האם, של האב) אלא בגילוי שיש עוד חלק בעולם והוא המציאות שאומרת שסיפוק הצרכים כרוכה בתסכול (ניפוץ הפנטזיה שהילד יכול לספק את הצרכים שלו בעצמו). כשאוגדן מתאר את התהליך, הוא מתאר תהליך הכנה של המפגש עם המשולש האדיפלי בעודו בזוגיות הפנטזיונית עם האמא, זאת אומרת שיש תהליכים שהם מתרחשים בתקופה מסוימת ולא מקבלים משמעות בזמן התרחשותם אבל הם מכינים אותנו למשהו שיקרה אחרי זה ואז הם מקבלים משמעות. בניסוח של ויניקוט- כאשר אנו פוגשים במציאות מה שמוכר לנו מהמציאות הפנימית זו הקלה עבורנו ומשמח. אוגדן מתאר שגם האמא וגם האבא  הנורמליים מכילים בתוכם לא רק את האימהות/האבהות אלא גם את הצד השני (האמא מכילה גם את ייצוג האבהות והאב מכיל את ייצוג האימהות). ביחסים הדיאדיים של אמא-ילד הוא פוגש על פני השטח את האימהות (כל מה שקשור למושג ה-CARING) עם זאת פוגש דרכה גם את האבהות, פוגש למשל גבולות. זאת אומרת עוד לפני שהילד פגש את האבא המציאותי הוא פגש את ההפנמה של האבא דרך עולמה של האם דרך כל ציר ההתפתחות שהוא עוד לא עבר. זה הופך את המפגש בהמשך למפגש מוכר (שוב, זה כאשר הייצוגים אצל האם תקינים שהיא “חיה בשלום” עם האימהות והאבהות שלה).

הבעיה היא שלא תמיד העולמות שהזכרנו, הנשיות והגבריות, האימהות והאבהות, והסצנה הראשונה (קיום יחסי מין בין גבר לאישה) חיים בשלום אצל האמא. כאמור קונפליקטים קיימים אצל כולנו השאלה מה מידת החצנת הקונפליקט בפני הילד. אם הילד פוגש ייצוג של קונפליקט אצל האם אז זאת ההפנמה שלו את האבא- כקונפליקט. לדוגמה: אמא שגדלה עם אבא שדרש נאמנות (פטריאכלי) שלא שחרר אותה בחופשיות לא לאמא ובטח לא לבן או בני זוג פוטנציאליים, הוא לא מימש את הפנטזיה אבל “עד הילדה שלי”. זה יוצר בעולם של הילדה נאמנות לאבא ואת התפיסה המעוותת שכשהיא התחתנה עם בעלה היא בגדה באבא שלה- ב”בעל אחר”. זה חלק שהוא לא בלתי שכיח (כנ”ל אימהות כאלה) ואת זה היא תעביר לילד שלה במפגש הדיאדי וכך הילד יחזיק ייצוג של קונפליקט כאשר יפגוש את האבא במשולש האדיפלי- יפנים את תחושת הבגידה מבלי להיות במי הוא בגד, כי זאת הפנמה חלקית כי האמא לא יושבת ומספרת לילד סיפור אלא מעבירה לו תחושה שאם הוא אחר כך יפגוש את אבא במשולש האדיפלי עם תחושת בגידה בלי הקונטקסט.

*** אנחנו רואים שהאמא מפתחת את ייצוג האם אצלה עוד בהיותה ילדה מתוך ייצוג האם שלה והמפגש איתה והתרגול של האימהות שלה בא לידי ביטוי למשל במשחק עם הבובות כאמא שלהם.

***גרין והאמא הדיכאונית– מדבר על ההזדהות עם האמא הדיכאונית, ועל המצב שבו היא כופה על הילד להחזיק עבורה את הדיכאון שלה. הוא מזדהה מתוך כפייה. יש כל מיני רמות של כפייה וברמה הקיצונית ביותר יש סיבה למה היל “מוכן” להזדהות עם הדיכאון של האמא- כיוון שהחוויה שלו שאם  הוא לא יחזיק את החוויה עבורה האמא תמות. לפעמים האמא אומרת לילד את זה באופן גלוי- “בוא נצא לחצר כי אני עייפה ועצובה”- היא בעצם שמה עליו את תפקיד המחייה אותה ומשחר. הילד לא יכול להחיות עם העובדה שמשהו יכול לקרות לאמא שלו. בהמשך הילד מזדהה עם הדיכאון של האמא והופך לילד דכאוני למרות שהדיכאון לא שלו בכלל  אלא הוא נאמן לדיכאון של האמא מגיל ילדות ועד שלא ישחררו אותו מכך הוא יחיה עם החרדה שאסור לו לשחרר אותה כי היא תמות. דכאון הוא המדבק ביותר כי הוא שאלה של חיים ומוות.

דווקא ברגע שבו המטפל מרגיש שהמטופל מוכן להשתחרר ממנו, בדיוק אז הוא בורח כי אז מתעוררת החרדה שהזיכרון הזה שאם אני עכשיו אוותר על הדיכאון של אמא אני הורג את אמא.

הדרך לזהות דיכאון שלא שייך למטופל במהות (לא ילד דכאוני) זה שהדיכאון עובר ישר למטפל בהעברה.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן