פסיכולוגיה קוגניטיבית: תפיסה ויזואלית

הבעיה של התפיסה- לא מבחינת תהליך הראייה עצמו, אלא מבחינת התהליך הקוגניטיבי הכולל של התפיסה. אין זהות אחד על אחד בין הגירוי אותו אנו רוצים לייצג במערכת הקונספטואלית לבין הייצוגים הקיימים לאותו גירוי. הייצוגים הינם רב משמעים ויש להתבסס על פרשנות מסוימת.

מבחינה סובייקטיבית אנו סומכים על החושים- אנו מניחים שיש זהות בין מה שמגיע לחושים, לבין מה שהחושים מוסרים לנו. ניתן לראות משחר ההיסטוריה שיש באדם אמון מלא בחושיו. האדם סומך על חוש הראייה, השמיעה, המישוש וכו’.
כל מה שאנו יודעים על העולם ברגע נתון, וכל מה שאנו זוכרים בא מאיזושהי חוויה בהווה או בעבר. כל מה שאנו יודעים בעולם נובע ממעבר  דרך החושים. החושים מעצבים את החוויה שלנו ואת הידע שלנו, אך הם מוגבלים. כך לדוגמא חוויותיו של אדם עיוור שונות מחוויותיהם של אנשים שרואים.
כלבים חווים גירויים בעולם שאנו לא רואים- לדוגמא שומעים צלילים שאנו לא שומעים.

בגלל המידיות של התפיסה, אנו נוטים לחשוב שמדובר בתהליך פשוט. למעשה, לא מדובר בתהליך פשוט כלל. אנו יכולים להיות עם עיניים תקינות, אך אם יהיו אזורים לא תקינים במוח, אנו לא בהכרח נוכל באמת לראות.

בלינד סייט– כשאזור הראייה הראשוני V1 פגוע, מבחינה סובייקטיבית האדם לא רואה.

תהליך ההביטואציה– הסתגלות, התרגלות. אם אין שינוי במערכת התפיסתית, אין תפיסה. אם מקבעים את התמונה שמגיעה לרשתית, התפיסה תתמוסס ותעלם. אנו צריכים שהעיניים שלנו כל הזמן יזוזו.
העץ פולט איזושהי אנרגיה. אנרגיה זו מגיעה למערכת התפיסתית שלנו, והתאים בנויים כדי לקלוט אותה. כך בעין יש לנו תאים על הרשתית שנועדו לקלוט גלים אלקטרו- מגנטיים, אשר לא קולטים גלים שנועדו לאוזניים (הקול). לכל איבר יש גירוי ייחודי לו.
הגירוי על הרשתית הוא בעצם כל מה שקיים בעולם- ומה שלא מיוצג שם פשוט הולך לאיבוד.

עד כמה יש קשר בין הגירוי של העץ לבין הגירוי הנתפס?
שתי בעיות:

  1. הגירוי על הרשתית כל הזמן משתנה- גם כי האובייקט עצמו זז.
  2. הגירוי עלול להיות רב משמעי. תלוי בין היתר בקונטקסט בו הוא מוצג. אותו גירוי על הרשתית עשוי לייצג מספר דברים שונים בעולם.
  3. בנוסף, הגירוי על הרשתית הוא דו ממדי, בעוד במציאות האובייקט הוא תלת ממדי.

אז איך אנו חשים שהאובייקטים נשארים אותם האובייקטים, למרות שעל הרשתית הם משתנים כל הזמן? איך אותו האדם בפרופיל ובחזית נתפס כאותו האדם, למרות השוני בצורתו על הרשתית?
אם כן, יש משהו שעוזר לנו להבין שהאובייקטים נשארים קבועים.
כך, לדוגמא, אנו מבינם שמדובר בכדור שמוסתר על ידי מקל, ולא כדור שחצוי לשניים…
פתרון: אנו נמשכים רק לאובייקטים חדשים- אובייקטים שהשתנו באמת בעולם, ולא רק ברשתית.

מנגנון הקביעות– מסייע לנו לדעת שדברים לא באמת השתנו בעולם. אנו יודעים זאת דרך הסתמכות על רמזים מסביב.
באמצעות הרמזים אנו מבינים שהסביבה הפסיכולוגית משפיעה על התפיסה של האובייקט עצמו.
אנו שומרים את תכונות האובייקט כקבועות, בכך שאנו מתעלמים ומחסירים כל מיני שינויים מהתפיסה. תהליך זה הוא אוטומטי.
הקביעות קשורה גם לתפיסת עומק: כל המידע שיש לנו על העולם הוא היטל דו ממדי של אובייקט תלת ממדי- אנו מפסידים ממד. גודל האובייקט על הרשתית (היטל הרשתית) מושפע משני דברים: גודל האובייקט והמרחק שלו ממני. יכולים להיות היטלים שונים על הרשתית עבור אותו האובייקט.

זווית הראייה– אם יש לנו שני גירויים באותו גודל אך במרחקים שונים, יש לנו היטלים שונים על הרשתית. (הקרוב מטיל היטל גדול, בעוד הרחוק היטל קטן).
זווית הראייה משפיעה על גודל הגירויים- אם יש לנו אובייקט גדול, בינוני וקטן במרחקים שונים, הם עלולים להיראות באותו הגודל על הרשתית.
אם אנו לא יודעים מהו הגודל האמתי של האובייקטים נצטרך להשתמש בסביבה, וייתכן שיהיו לנו אילוזיות חזקות. יש רמזים בסביבה, שעלולים לגרום לנו לעשות אינטרפרטציה שונה. (לדוגמא: כיוון שיוצר תחושת מרחק, צל..)
המערכת התפיסתית שלנו מתקנת דברים שאנו לא יכולים לייצג בציור:

רמזי עומק

הסתרה– האובייקטים לא שקופים. כך אנו יודעים שהאובייקט המסתיר הוא יותר קרוב.

פרספקטיבה לינארית– כאשר יש קווים מקבילים בפועל והם מתרחקים מאתנו, הם מתכנסים לנקודת ההיעלמות. אנו באופן אינטואיטיבי מפרשים את רמזי העומק, וכך לדוגמא המפלצות על אף היותן באותו הגודל נראות לנו לא שוות, הן מושפעות מהמרחב של הפרספקטיבה הלינארית. אם אובייקט מסוים נראה יותר רחוק ברשתית, אבל הוא באותו הגודל, כנראה שהוא יותר גדול… במציאות הם אכן באותו הגודל.

אובייקטים יותר רחוקים נראים יותר גבוהים– יש רמזים שמחייבים אותנו לפרש את התמונה בצורה הזו.
המערכת מבינה שמדובר בצל, וברגע שאנו רואים שהצל ישר ולא גם הוא מתרחק, אז הם לא יותר רחוקים, אלא פשוט יותר גבוהים באמת.
כך המערכת לוקחת כל מיני רמזים ובסופו של דבר מחליטה מה אנו באמת רואים.
בן אדם בחדר- אנו רואים אותו הולך וגדל או קטן כאשר הוא זז מצד לצד.
אנו יודעים שאנשים לא משתנים בגודלם. החדר לעומת זאת יכול להיות בכל מיני צורות.. ולמרות זאת, המערכת שלנו בוחרת אינטרפרטציה שהיא לא אפשרית לחלוטין- האיש משנה את גודלו! מדוע? יש פה רמזים שדוחפים אותנו לפרשנות הזו, ובשילוב שלהם אנו מוכנים לספוג את התפיסה הלא נכונה של האדם.
למעשה, מדובר בחדר לחלוטין מעוות- עם פינה אחת שהיא יותר רחוקה, ואחת שהיא יותר קרובה- ואז ההיטל על הרשתית יותר גדול והאדם נראה יותר גדול. מכיוון שאנו מניחים שהחדר מרובע, הדבר משפיע על האופן בו אנו תופסים את האדם. גם המשבצות משפיעות על התפיסה הזו…
הרמזים יכולים להיות כל כך חזקים שהם יגרמו לנו לעשות פרשנות לא הגיונית. מדובר בתהליך לא מודע של הסקת מסקנות- תהליך אוטומטי..

הבדל בתנועה (motion parallax) כאשר אנו רואים תנועה מהחלון של הרכבת, הדברים הקרובים זזים כנגד התנועה, ואלו מעבר לנקודת המבט שלנו זזים עם כיוון התנועה. הקרובים זזים מהר יותר.
מהירות היא כמה שטח אני עוברת ברגע נתון. למרות שאני עוברת אותם באותו הזמן, הקרוב תופס יותר שטח, וכך נראה שהוא זז יותר מהר…

הבדל מרחק בין העיניים (binocular disparity) ככל שהמרחק יותר גדול, כך התמונה שמגיעה לעיניים היא יותר שונה. מיזוג השטח המשותף בין שתי התמונות, יוצר אצלנו את התמונה התלת ממדית.
יש טווח שבו אנו ממזגים את התמונות, וזה תורם ב 20% לתחושת העומק ולתחושה התלת ממדית.

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן