פסיכופתולוגיה

Prevalence – שכיחות  

בDSM מצוינת השכיחות של כל הפרעה.  

Life time prevalence-לאיזה אחוז מהאנשים הייתה את ההפרעה פעם אחת בחיים. למשל 18% מהאנשים סבלו מאיזשהי הפרעת חרדה במהלך חייהם נכון ל-2005.  

DSM – a multi-axial system 

הציר הראשון: כל ההפרעות הקליניות חוץ מהפרעות אישיות 

הציר השני: הפרעות אישיות כרוניות  

מה ההבדל בין הפרעה להפרעת אישיות? 

לדוגמא: obsessive-compulsive personality disorder נמצאת בaxis 2  ו- obsessive compulsive disorder נמצאת בaxis 1 . 

אנשים עם הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית, הם בעלי אישיות מאוד נוקשה. הם יקבלו ציון גבוה בconsciousness ב-Big five. הפרעה משפיעה על החיים שלהם אך הם לא חרדים. אנשים שסובלים מobsessive compulsive disorder סובלים מהפרעת חרדה. ההתנהגות הקומפולסיבית באה להקטין את החרדה שהם חווים. 

בaxis 2 ההפרעות הן יותר כרוניות ומאפיינות את האישיות של האדם.  

הציר השלישי: בעיות רפואיות פיזיולוגיות  

הציר הרביעי: בעיות ברמה הפסיכו-חברתית סביבתית  

הציר החמישי: Global assessment of functioning: ציון כללי בנוגע לתפקוד שלו. 

כאשר מאבחנים אדם, כותבים ממה האדם סובל בכל ציר ולבסוף ניתן הציון הכולל. לDMS אופי מאוד רפואי. פסיכולוגים משתמשים בDSM בעיקר כשצריך לקבל החלטה האם לטפל.  

הDSM עבר הרבה שינויים. בהתחלה הDSM דיבר על הסיבה לתופעות ובהמשך הוא התמקד בעיקר בסימפטומים ומנסה להיות בלתי תלוי תיאוריה. הוא מבוסס על מחקרים, והוא מעודכן בהתאם למחקרים ע”י ועדה שממונה מתוך ה- APA
(American psychiatric association).  

הומוסקסואליות: עד שנת 1973 הומוסקסואליות נחשבה מחלת נפש והייתה בDSM. בתוך 10-15 שנה, ממצב שבו 90% מהפסיכיאטרים חשבו שהומוסקסואליות זו הפרעה נפשית, כיום אנו במצב ש90% מהפסיכיאטרים חושבים שזו אינה הפרעה נפש. לכן הDSM הוא לא נוקשה, והוא מסתמך על מדע ומשתנה כל הזמן.  

ביקורות על הDSM 

  • בעיית הlabelling: לפעמים המחלה הופכת למאפיין הראשי של האדם. יכול לגרום לתחושה לא טובה אצל האדם ויוצר יחס כלשהו של החברה כלפיו. לכן מעדיפים לומר כי “האדם סובל מסכיזופרניה” ולא “הוא סכיזופרני” 
  • האם באמת יש כל כך הרבה הפרעות? Comorbidity- הרבה אנשים שסובלים מהפרעה אחת סובלים גם מהפרעה נוספת ולכן קשה לשים אותם תחת הפרעה אחת ספציפית.  

אבחון: 

קיימות דרכים נוספות לאבחן אנשים. אבחון חייב להיות reliable ו-valid- מהימן ותקף. כלומר, האבחון יהיה נכון ושהמבחן יבדוק באמת את מה שרצו לבדוק. 

Biological marker– ניסיון ללמוד לאבחן אנשים על פי ממצא פיזי, באמצעות בדיקת דם או fMRI- לא קיים עדיין.  

אבחונים פסיכולוגיים: 

  • ראיון:  
  • ראיון לא מובנה–  ראיון מאוד סובייקטיבי ובעל מהימנות נמוכה. הפציינט והפסיכולוג מושכים את השיחה למקומות שונים. 
  • ראיון מובנה– ראיון מבוסס DSM, מפורט מאוד, בעל מבנה קבוע מאוד והוראות ברורות. עובד על פי שאלון. ראיון יותר מהימן, ומאבחנים שונים יגיעו לאבחון דומה. ראיונות ארוכים בדר”כ.  
  • שאלונים: 
  • BDI– שאלון שבודק דיכאון. עונים על 21 שאלות, ומסמנים תשובות מ1-3. ומקבלים ציון דאומר האם האדם סובל מדיכאון קל, בינוני או חמור. 
  • מבחני השלכה: 
  • מבחן Rorschach– מבחן כתמי דיו. מראים לנבדק כתם דיו והוא אומר מה האסוציאציה שהוא מעלה אצלו. קיים ויכוח סוער לגביו, במיוחד לגבי המהימנות והתקפות שלהם. עדיין מלמדים את המבחן בפסיכולוגיה קלינית. בדרך כלל משתמשים במבחן הזה יחד עם עוד כלים אבחוניים ולא באופן בלעדי.  
  • Thematic apperception test– מציגים לאדם תמונות והוא מספר סיפור מה קורה בתמונות. גם לגבי המבחן הזה יש ויכוח גדול לגבי המהימנות והתקפות שלו.  

טיפול: 

גישות שונות לטיפול: 

  1. פסיכודינמיקה: 

פרויד היה הראשון שהציע שאפשר לטפל באנשים באמצעות דיבור. טען שהמקור של ההפרעה היא בלא-מודע והתפקיד של הטיפול הוא להוציא את האינפורמציה מהלא-מודע, ורק ברגע שנעלה אותם לרמת המודע נצליח להתמודד איתם ולהכיר בהם. הטיפול שלו כלל מספר שיטות להגיע לקונפליקטים הלא מודעים: השתמש בfree associations. הגה את הרעיון שהמטפל צריך להיות בניתוק כלשהו מהנבדק ולא לשבת בשדה הראייה שלו כדי לתת למטופל להתמודד עם הקונפליקטים שלו. המציא שיטת ניתוח חלומות: לכל חלום יש שני רבדים- הרובד שהאדם מספר והרובד של המשמעות של החלום. השתמש בהתנגדות של המטופל ככלי להגיע לתכנים מהם הוא מנסה להימנע. Transference- הרגשות של המטופל מושלכות למטפל. המטפל הוא דמות שסופגת את התחושות של המטופל וגם זו דרך להגיע לתת-מודע. טיפול אינטנסיבי וארוך- 5 פעמים בשבוע, 50 דקות במשך שנים.  

הטיפול הפרוידיאני המקורי עבר הרבה טרנספורמציות. הוא נקרא בהתחלה טיפול פסיכואנליטי וכיום משתמשים בטיפול פסיכו דינמי. זו צורת טיפול שבה נותנים למטופל להוציא בעצמו את הדברים, ומחפשים את המקורות מהילדות שיצרו את הבעיות.  

  1. Cognitive behavioral therapy: 

טיפול שהחל להתפתח בשנות ה-40 וה-50. טיפולים קצרי טווח בניגוד לטיפול הפסיכו-דינמי. עקרונות השיטה: 

  • Psycho-education– המטפל מלמד את המטופל על ההפרעה ממנה הוא סובל ועל הרציונל של הטיפול שהוא הולך לעבור. המטפל רוצה ללמד את המטופל להיות “מטפל של עצמו”.  
  • שלב ראשון: הגדרת מטרות: הטיפול הוא מאוד ממוקד. הרעיון הוא לא לפתור את כל הבעיות שיש לאדם בחיים, אלא להתמקד בבעיה הכי אקוטית, והפתרון של הבעיה האקוטית תגרום ל”אפקט דומינו” ושאר הבעיות יפתרו מעצמן.  
  • אתיולוגיה: מתמקד בסיבות “עכשוויות” ולא במניעים מהעבר. הטענה היא שהמניעים ההיסטוריים לא רלוונטיים לטיפול (לעומת הטיפול הפסיכו דינמי שמובסס היסטוריה). הסיפור ההיסטורי לא קשור להצלחה של הטיפול. מטפלים בCBT אומרים שלא ניתן לדעת מה הסיבה המדויקת שהביאה לבעיה (לא בטוח שזאת אמא).  
  • המטפל אקטיבי ומכוון– אין שתיקות.  
  • לא מוגבל לקליניקה– במקרה הצורך אפשר לצאת גם מחוץ לקליניקה, למקומות בהם המטופל חווה exposure.  

Exposure : CBT מאוד יעיל בהפרעות חרדה. הרעיון של exposure הוא לשבור את הקשר בין החרדה לבין מה שגורם לחווית החרדה. משתמשים ב PTSDׁׁׁ (ניתוק הקשר בין הטראומה לבין החרדה), פוביה ספציפית, OCD והפרעת פאניקה. יש גירוי יחסית ניטרלי בין משהו ספציפי לתחושת חרדה שנרכש ע”י התניה אצל המטופל, וצריך לחשוף את המטופל לגירוי הניטרלי. אנשים לא מצליחים להגיע בעצמם למצב של exposure כי הם נמנעים מהגירוי הניטרלי שגורם להם לפחד/למחשבות האובססיביות. הם מצמצמים את החיים שלהם כך שמה שעלול ליצור את הגירוי שיוצר את הפחד לא יהיה קיים.

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן