פעולות הזיכרון

הזיכרון דרוש כמעט לכלל הפעולות שאנו עושים בחיי היום יום- דיבור, הבנת דיבור, רכיבה על אופניים ועוד.

  • הגדרת הזיכרון על פי בדלי- הזיכרון הוא תהליך קוגניטיבי-מנטלי של קידוד מידע במאגר המתאים לו ושליפה של אותו המידע מהמאגר.
    הגדרה זו מתייחסת לשני אספקטים- ישנם מאגרים בהם אנו שומרים את הזיכרון וישנם תהליכים שאנו מפעילים על מאגרים אלה (הקידוד של האינפורציה או שליפה שלו).

ישנו וויכוח לגבי מס’ המאגרים שיש לאדם וכיצד ניתן להבחין בין המאגרים השונים. על פי ווילאם ג’ימס- ישנו מאגר בו אנו שומרים את החוויה המיידית, זהו למעשה העתק של המציאות. וישנו גם זיכרון משני אשר שומר את החוויה לטווח ארוך.
בהמשך נוסף הזיכרון החושי, הזיכרון לטווח קצר ולטווח ארוך.

כיצד מבדילים בין המאגרים? ישנם מס’ קריטריונים. לכמה זמן אנו יכולים לשמור את האינפורמציה? מה הקיבולת של המאגר? כיצד אנו מקדדים את האינפורמציה במאגר זה (ויזואלי, אקוסטי וכו’)?

 atkinson and shiffrins model:

  1. המאגר החושי- ישנו מאגר ששומר את האינפורמציה החושית לזמן מסויים (אנו ממשיכים לשמוע צליל מעט זמן לאחר שהוא נגמר לדוגמא).
    משימת השיפוט הבו זמני (synchrony judgment task): אנו מציגים שני גירויים (לדוגמא רעש של קליק ואור) הבאים ישר אחד לאחר השני. אנו טובים בהבחנת הופעת הגירוי אך אנו פחות טובים בהבחנה מתי הגירוי נעלם. אנו מעריכים את משך הגירוי יותר ממה שהוא מופיע במציאות, הוא ממשיך להתקיים במערכת הסנסורית שלנו למרות שבפועל הוא נגמר.
    שימוש במיסוך (masking): אנו מראים גירוי ומיד לאחר מכן אנו מראים גירוי שמכסה אותו, אנו למעשה מוחקים את הזיכרון הסנסורי. אם לא הספקנו לעבד את הגירוי הראשון אין לנו חומר גלם שניתן לעבוד איתו. ככל שאנו מרחיקים את המיסוך מזמן הופעת הגירוי אנו מצליחים לעבד את הגירוי ולשמור אותו במאגר החושי באופן יעיל יותר.
    partial report condition: מטרת הניסוי של ספרלינג היא לבדוק האם המיסוך משפיע על גירוי ויזואלי כמו על גירוי אודיטורי. אם ממסכים מסך בעל 12 אותיות לאחר 50 מילישניות הנבדקים ידעו לדווח על 4 אותיות בלבד אך גם ידעו לדווח שהיו הרבה יותר אותיות מ4.
    ספרלינג מציע שישנם שני תהליכים שונים-
  • ישנו מאגר של זיכרון סנסורי שבו נשמר כל המידע לזמן מסויים, הקיבולת היא בילתי מוגבלת (אך לא על כל האותיות נדע לדווח).
  • לא כל המידע יכול להישמר בזיכרון הסנסורי ולזכרון זה ישנה קיבולת מוגבלת.
    בכדי לבחון זאת ספרלינג שוב מראה את כלל האותיות לנבדק ולאחר מכן הוא מבקש לדווח על שורה מסויימת (הנבדק לא יודע מראש על איזו שורה הוא יתבקש לדווח), אם הנבדק יודע לדווח על כל אחת מהשורות למרות שהוא לא התרכז בה ניתן להבין כי לזיכרון הסנסורי אין קיבולת מוגבלת.
    מתוצאות הניסוי ניתן לראות שלזיכרון הסנסורי ישנה מגבלה קבועה של זמן, הוא מכיל את כלל הגירויים אך רק למשך כ250 מילישניות. כמו כן הגירויים מקודדים על פי החוש שקלט את הגירוי.
  1. זיכרון לטווח קצר- הזיכרון לטווח קצר הוא מאגר שלא קיים בו העתק סנסורי של הגירוי אלא קיימת בו החוויה, מה שאנו קולטים ומבינים מהגירוי. בזיכרון זה אנו שומרים את המידע על ידי כך שאנו משננים אותו, “משמרים אותו חיי”. אם לא נשנן זאת המידע יעלם ויוחלף על ידי תוכן חדש שנקלוט מהעולם.
    מטאפורת הפעלולן- ככל שהוא יותר מיומן הוא יוכל להחזיק יותר כדורים באוויר. ככל שהזיכרון שלנו יותר מיומן נוכל להחזיק יותר גירויים בזיכרון לטווח קצר. הקיבולת היא מס’ הפריטים שאנו מצליחים להחזיק בזיכרון והשאלה היא האם כלל הפריטים לוקחים את “אותו המקום”?
    כמה זמן נוכל להחזיק דברים בזכרון לטווח קצר (brown peterson task)- הנסיין אומר שלוש אותיות ונותן מס’ מסויים, הנבדק צריך לומר את המס’ שהנסיין אמר, לספור בשלישיות אחורה ולומר בסוף את שלושת האותיות שהנסיין אמר.
    הניבוי הוא שהביצוע בזיכרון שלושת האותיות יורד ככל שעובר יותר זמן והנבדק מבצע יותר זמן את המשימה של הספירה לאחור.
    התוצאות- ככל שזמן ביצוע המשימה ארוך יותר הסיכוי לזכור את שלושת האותיות יורד.

ישנם מס’ הסברים שונים לתוצאה זו:

  1. המידע החי נעלם לאט לאט (משום שלא ביצענו שינון ועיבוד של המידע).
  2. הפרעה רטרואקטיבית- מה שבא אחרי מתבלבל לנו עם מה שבא לפני, במקרה של המשימה הנ”ל המספרים מפריעים רטרואקטיבית לזכור את האותיות. הפרעה זו קורת רק כאשר ישנו דמיון בין שני הגירויים.
  3. הפרעה פרואקטיבית- הדבר הישן מתבלבל עם הדבר החדש, במקרה של המשימה הנ”ל אם נבצע רק טרייל אחד של המשימה לא ניתקל בהפרעה מסוג זה, הטריילים הבאים עלולים לבלבל אותנו ולא נדע איזו שלשה עלינו לשלוף.

המסקנה מתוך ניסוי זה ומתוך ניסוי המשך- בזיכרון לטווח קצר ישנה קיבולת יחסית גבוה, מה שמפריע לנו לזכור הוא המידע החדש שכל הזמן נכנס למערכת והוא מפריע לנו לשלוף את המידע הקודם. ישנה דעיכה של המידע ב2-5 שניות ראשונות ולאחר מכן רק הפריטים החדשים הם אלה הפוגעים בזיכרון.

קיבולת הזיכרון לטווח קצר: נבדק בניסוי של digit span, נמצא שהקיבולת היא 7 פלוס מינוס 2. ככל שאנו מקבצים יותר פריטים ליחידה אחת מורכבת אנו יכולים להכניס יותר פריטים לתוך הזיכרון.
השינון שאנו עושים הוא בדר”כ שינון ווקאלי, ככל שהמילים יותר ארוכות מבחינת השמיעה נוכל לאחסן פחות פריטים בזיכרון לטווח קצר. כמו כן אם ננסה לאחסן פריטים אשר דומים אחד לשני הזיכרון יפגע.

זיכרון וויזואלי לטווח קצר- כולל מידע שלא מקודד מבחינה סמנטית (לא נוכל לשנן מבחינה ווקאלית).

כמה פריטים אנו יכולים להחזיק בזיכרון ולהשוות בינהם בצורה מושלמת? נמצא שאנו יכולים לקודד כ-4 פריטים בלבד.

שלושה סוגי קידודים:

  1. אודיטורי- אם נוכל לקודד מידע בצורה שמיעתית נעשה זאת, לקידוד מסוג זה ישנה עדיפות. בדר”כ נשנן את הדברים אודיטורית גם אם הוצגו לנו בצורה ויזואלית.
  2. ויזואלי- בעזרת משימת האותיות נבדק האם ישנו גם קידוד ויזואלי. נמצא שישנו זיכרון ויזואלי אך לטווח מאוד קצר של כ2 שניות.
  3. סמנטי- בניסוי הושמעו שלוש קבוצות של מילים- האחת כוללת רק פירות, השניה כוללת בשר ובסוף פירות והשלישית כוללת מקצועות ובסוף פירות. כאשר הושמעו לקבוצות של הבשר ושל המקצועות הפירות הזיכרון שלהם היה גבוה במיוחד וזאת משום שהזיכרון הסמנטי קידד את הפירות בצורה שונה. מניסוי זה גם ניתן לראות שישנה השפעה רבה להפרעה פרואקטיבית.

    זיכרון עבודה- דרך נוספת להתבונן על זיכרון לטווח קצר. בזיכרון לטווח קצר אנו שמים דגש על המבנה (מבנה בו אנו שומרים גירויים) ואילו בזיכרון עבודה אנו שמים דגש על כך שזהו זיכרון שמאפשר לנו לפעול (אינפורמציה שאנו יכולים לבצע עליה מניפולציות).

זיכרון לטווח ארוך- חלק מהמידע שמגיע לזיכרון לטווח קצר עובר לזיכרון לטווח ארוך. הזיכרון לטווח ארוך כולל מידע רב מהעבר המיידי ומהילדות המוקדמת, ישנם דברים אשר נעלמים מזיכרון זה לעת זיקנה אך באופן כללי הזיכרון עצמו ואורך החיים שלו הם בילתי מוגבל.

כיצד נבצע דיסציאציה בין זיכרון לטווח קצר לבין זיכרון לטווח ארוך (murdoch)- נבצע זאת על מנת להראות שמדובר בשני מבנים שונים. הנבדקים מתבקשים להקריא רשימה של 20 מילים ולאחר מכן להיזכר בכמה שיותר מילים אותן הם הקריאו. הניסוי מראה כי אנו זוכרים יותר את סוף הרשימה (ומדווחים על כך קודם) ולאחר מכן את תחילת הרשימה.

  • אפקט האחרונות (recency effect)- המילים האחרונות זכורות לנבדקים בצורה הטובה ביותר. אפקט זה מייצג את הזיכרון לטווח קצר, את המילים שהופיעו בסוף הרשימה אנו שולפים בקלות מהזכרון לטווח קצר.
  • אפקט הראשונות (primacy effect)- מילים אלה נזכרות טוב יותר מהמילים באמצע הרשימה אך פחות טוב מהמילים בסוף הרשימה. אפקט זה מייצג את הזיכרון לטווח ארוך, אנו משננים בהתחלה את המילים משום שיש מעט מילים ובכך מכניסים את המילים לזיכרון לטווח ארוך. אין הרבה תחרות בין המילים ועל כן אנו מסוגלים לשנן אתן.

מורדוך תפעל את מס’ המילים ברשימה- רשימה של 10 מילים, 15 מילים או 20. תפעול זה לא אמור להשפיע על אפקט האחרונות משום שהקיבולת של הזיכרון לטווח קצר היא מוגבלת וקבועה (7 פלוס מינוס 2), ואכן אלו הן תוצאות הניסוי.
כמות המילים בתחילת הרשימה אשר נשמרות בזכרון לטווח ארוך גם היא כמעט ולא הושפעה מתפעול זה.

ניסוי המשך של glanzer and cunitz– חלק מהנבדקים צריכים לדווח על הרשימה ישר לאחר ההקראה (זהה לניסוי המקורי) ואילו חלק מהנבדקים צריכים לשנן במשך חצי דקה ולאחר מכן לדווח על כך. למעשה תפעול זה אמור לבטל את אפקט האחרונות משום שהמילים לא ישמרו באותה המידה בזיכרון לטווח קצר, במהלך השינון נוספים עוד דברים לזיכרון לטווח קצר ופוגעים בתוכן שקיים בו.
לעומת זאת אפקט הראשונות לא אמור להיפגע, המילים הראשונות כבר אוחסנו בזכרון לטווח ארוך ועל כן ניתן לשלוף אותן מזיכרון זה. תוצאות הניסוי אכן מראות שאפקט הראשונות לא נפגע במקרה זה.

הניסוי של rundus and atkinson– נבדקים נתבקשו ללמוד רשימה של מילים על ידי שינון בקול רם. נבדק כמה מילים הם זוכרים מהניסוי ואנו יכולים לבדוק כמה פעמים הם שיננו כל מילה לאורך הניסוי.

עבור כלל הפריטים מלבד אלה הנכנסים לאפקט האחרונות ישנה קורלציה גבוהה עם מידת השינון, ככל שהמילה שוננה יותר כך הסיכוי לזכור אותה עלה. לעומת זאת מילים אשר נכנסות לאפקט האחרונות (7 המילים האחרונות) יזכרו טוב גם אם לא שוננו.
מילה שכיחה או מילים שקשורות בצורה סמנטית אחת לשניה יזכרו טוב יותר אך לא ישפיעו על אפקט האחרונות.

הניסוי של bjork and whitten– לאחר כל מילה הנחקר מתבקש לספור אחורה מ30 עד 0 (מונע ממנו לשנן). תוצאות הניסוי מראות את אותן התוצאות כמו הניסוי המקורי של מורדוך.
גם לאחר המילה האחרונה שמופיעה ברשימה הנבדק סופר מ30 עד 0 ועל כן נצפה שהספירה תשפיע על אפקט האחרונות, כמו כן אפקט הראשונות אמור להיפגע משום שהספירה פוגעת בשינון ובהכנסת המילים לזיכרון לטווח ארוך אך התוצאות לא מעידות על כך.
על פי תוצאות אלה נמצא עקרון חדש- ככל שהמילים יותר רחוקות מזמן הדיווח הן פחות ברורות לנו, הן פחות מובחנות. אם נבקש מאדם לדווח על המילים מס’ דקות לאחר שסיים את הרשימה מס’ המילים שהוא יוכל לדווח ירד באופן משמעותי.

ככל שהיחס בין ITI (הזמן בין שני פריטים ברשימה) לבין הretention interval (עד שהנבדק נבחן על הפריטים) יותר קטן כך נזכור פחות פריטים.
המובחנות בין הפריטים נקבעת על ידי הזמן בין פריט לפריט, על ידי הדמיון בין הפריטים ועל ידי הזמן בין הקראת הרשימה לבין רגע הדווח.
במקרה הראשון אפקט האחרונות נובע מהזיכרון לטווח קצר ובמקרה האחרון אפקט האחרונות נובע מזכרון לטווח קצר, בשני המקרים נזכור את המילים האחרונות בצורה טובה.

על פי תוצאות ניסוי זה יכול להיות שלא קיים הבדל בין זכרון לטווח ארוך לבין זכרון לטווח קצר, ישנם שני מאגרים שעובדים על פי אותו עקרון.

באופן כללי חשוב לזכור כי שני אפקטים דומים לא מעידים על תהליכים/מנגנונים זהים.

  • נוירופסיכולוגיה- חקירה של חולים שיש להם בעיות בזיכרון לטווח ארוך (לא יכולים להעביר מידע מזיכרון לטווח קצר לזיכרון לטווח ארוך, הכנסה של מידע חדש לטווח ארוך).
    מה יהיו תוצאות הניסוי של מורדוך באדם שאינו יכול להכניס מידע חדש לזיכרון לטווח ארוך אך אין לו פגיעה בזיכרון לטווח קצר?

בתוצאות הניסוי של המשימה הרגילה ניתן לראות כי לאנשים עם בעיות בזיכרון לטווח ארוך אין שום בעיה בזיכרון לטווח קצר (אין השפעה על אפקט האחרונות). בניסוי בו יש לספור מ30 עד 0 בין מילה למילה ישנה פגיעה חמורה יותר גם באפקט האחרונות וגם באפקט הראשונות וזאת משום שכלל המילים נזכרות לא רק באמצעות הזיכרון לטווח קצר אלא גם באמצעות הזיכרון לטווח ארוך.
מכאן ניתן להעיד על דיסוציאציה בין זכרון לטווח קצר לזיכרון לטווח ארוך, הפגיעה באחד לא גוררת פגיעה בשני ועל כן לא מדובר לא רק בשני מאגרים שונים.

ניסוי בחולה שיש לו בעיות לטווח קצר- הוא מתפקד כמו קבוצת הבקרה בתחילת ובאמצע הרשימה (אין בעיה בזיכרון לטווח ארוך) ואפקט האחרונות נפגע משום שהוא מסתמך על הזיכרון לטווח הקצר. בניסוי השני אין כלל פגיעה משום שכלל המילים נזכרות באמצעות הזיכרון לטווח ארוך.

ממה מורכב זיכרון לטווח ארוך-

ההבחנה המרכזית היא בין זיכרון דיקלרטיבי/explicit/מודע לבין זיכרון לא דיקלרטיבי/implicit/לא מודע.
האם ישנן שתי מערכות שונות אשר אחת מהן אחראית על זיכרון מודע והשניה אחראית על זיכרון לא מודע?

  • זיכרון לא מודע- זיכרון פרוצדורלי. אנו לא מודעים לקשר בין הקידוד לבין השליפה של מידע בסוג זיכרון זה, לפעמים אנו לומדים מבלי לדעת שאנו לומדים מידע זה או שולפים מידע ומבלי לזכור באיזה הקשר קידדנו אותו. בזיכרון מפורש אנו לומדים בקונטקסט מסויים ושולפים באותו הקונטקסט, לא כך בזיכרון שאינו מודע.
    זיכרון זה מכיל את ההטרמה, ההתנייה הקלאסית, יכולות מוטריות ועוד.
  • זיכרון מודע- ישנו קשר בין הקידוד לבין השליפה, כולל את הזיכרון האפיזודי והסמנטי.

נוירופסיכולוגיה- חיפוש של דיסוציאציה בין הזיכרון המודע לזיכרון הלא מודע.
בניסוי הנבדק קיבל זרם חשמלי כאשר לחץ את ידו של אחד הרופאים, באופן מודע הוא לא ידע להצהיר מאוחר יותר שהוא זוכר את הרופא או מכיר אותו אך באופן בילתי מודע הוא ניסה להימנע מללחוץ את ידו משום שזכר את הזרם החשמלי שקיבל (סוג של הטרמה).

ניסוי נוסף- הנבדקים נחשפים ל96 מילים, לא נאמר להם שעליהם ללמוד מילים אלה. בסוף הרשימה הנבחנים נחשפים לשני מבחנים שונים: מבחן ישיר הדורש מהם היזכרות פעילה ומבחן בילתי ישיר הדורש מהם השלמת מילה (מאחת המילים שהופיעו ברשימה).
ניתן לראות על פי תוצאות הניסוי שהזיכרון הלא מודע אינו משתנה לאורך זמן ואילו הזיכרון המודע יורד באיכותו.

ישנה דיסוציאציה בין מבחני הזיכרון- יכול להיות שהמבחן המרומז מושפע גם מתהליכים מודעים (אני משלימה מילה מסויימת משום שאני זוכרת אותה באופן מודע) וגם מתהליכים לא מודעים (אני זוכרת את המילה למרות שאני לא זוכרת לדווח שהיא הייתה ברשימה) ועל כן יכול להיות בלבול בין דיסוציאציה בין מבחנים לבין דיסוציאציה בין סוגי הזכרונות.

בכדי לפתור בעיה זו השתמשו ב-Process Dissociation Procedure. בפרוצדורה זו לוקחים בחשבון שהמבחן יכול לכלול בתוכו השפעות מתהליכים שונים.
מבקשים מהנבדקים שנחשפו לרשימה של מילים (ולא ידעו שעליהם ללמוד את המילים באופן אקטיבי) להשלים מילים, בתנאי אחד עליהם להשלים עם מילים שהם זוכרים באופן מודע מהרשימה ובתנאי השני מבקשים מהם להשלים עם מילה שלא הופיעה ברשימה.
אם אנו זוכרת מילה מסויימת בתנאי הראשון נשתמש בה ובתנאי השני לא נשתמש בה, לעומת זאת אם אנו זוכרת מילה באופן לא מודע לא נשתמש בה בתנאי הראשון אך יכול להיות שנשתמש בה בתנאי השני.

מניתוח הנתונים ניתן לקבל מדד טהור לזיכרון מודע ולזיכרון לא מודע, נמצא שאם מתפעלים קשב (גורמים לאנשים להיות יותר או פחות קשובים לרשימה) הדבר משפיע על הזיכרון המודע אך לא פוגע משפיע על הזיכרון הבילתי מודע.
ישנן מס’ דיסוציאציות פשוטות בין זיכרון מודע לזיכרון לא מודע, הנטייה בעולם המדע היא להניח שזיכרון הבילתי מודע הוא זיכרון עמיד שלא נפגע מפגיעות מוחיות, זמן או תפעול קשב בעוד שהזיכרון המודע הוא זיכרון “פגיע יותר”.

זיכרון מודע- נהוג לחלק לשני סוגי זיכרון: זיכרון אפיזודי וזיכרון סמנטי.

  • זיכרון אפיזודי- זיכרון אוטוביוגרפי. זיכרון שבו אנו יכולים לקבוע באיזה זמן, באיזה מקום ובאיזה נסיבות למדו דבר מה או חווינו אירוע מסויים.
    אנו יכולים “לחזור בזמן” ולשלוף את כל המידע שהיינו חשופים לו כאשר קידדנו זיכרון מסויים. הזיכרון האפיזודי הוא מודע ואנו מסוגלים לחוות זיכרון זה “מחדש”.

    ע”פ טולווינג זיכרון זה הוא זה שמפריד בין בני האדם לבעלי החיים- רק לבני האדם ישנה היכולת “לחזור בזמן” בעוד שבעלי החיים לא מסוגלים לכך.
    לא ניתן להוכיח זאת משום שאנו לא יכולים למדוד את הדיווח של בעלי החיים, יכול להיות שקיים להם זיכרון אפיזודי אך הם לא מסוגלים לדווח על כך.

  • זיכרון סמנטי- העיסוק בזיכרון סמנטי התחיל בחוקר בשם quilliam כאשר החלו לפתח את הבינה המלאכותית.
    בני האדם נשענים על מאגר מידע עצום ורוב בני האדם לא יודעים לדווח מתי רכשו ידע זה. הזיכרון הסמנטי הוא למעשה כלל הידע שקיים לאדם.

לא נכון להגיד שזיכרון סמנטי קשור לעובדות בעוד שזיכרון אפיזודי קשור באירועים, אם אנו זוכרים כיצד ומתי רכשו ידע עובדתי מסויים זיכרון זה הוא למעשה זיכרון אפיזודי ולא סמנטי.

 

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן