2. פרויד – סיום הטיפול

המאמר מסכם את התיאוריה והפרקטיקה של פרויד. המאמר מראה את העקרונות הבסיסיים של הקומה הראשונה בפסיכואנליזה – הדחפים וההגנות (וזה גם שם הקומה). הקונפליקט האינטרא-פסיכי בין המבנים השונים של הנפש – האגו, האיד והסופר אגו. המאמר גם מדבר על הפרקטיקה ויישום העקרונות הללו.

 

פרויד אומר שאנחנו לא באמת רוצים להגיע למצב של fully analyzed patient. אנחנו לא באמת יכולים ורוצים שהאדם יהיה כל כולו מודע ונטול איד. אנליזה יכולה להסתיים אם הסימפטומים הורדו, התלונות נעלמו או פחתו בצורה משמעותית ומספיק חומר הפך מלא מודע למודע, הכוחות של האינסטינקטים הפכו למוחלשים. התנאי השני הוא שמנגנוני ההגנה הפכו להיות יותר יעילים. זו אחת משני הקריטריונים לאנליזה מוצלחת וזה מעיד על התפתחות התיאוריה: פרויד השלים את המעבר המודל הטופוגרפי לסטרוקטורלי ב-1923 כשכתב את האגו והאיד ובעצם עשה סיסטמיזציה לתיאוריה שלו. פרויד אמר, בראשית הדרך, שהדרך להבראה היא להפוך דברים לא מודעים למודעים. בהמשך הוא ראה שזה לא מספיק – התלונות לא מספיק חולפות וה-psychological well being לא מספיק גדל. פרויד הבין שהטיפול חייב לעבור דרך ההעברה והבין את חשיבות מנגנוני ההגנה גם בעיצוב האישיות וגם בעיצוב ה-well being. הוא דיבר על מנגנון ההגנה המרכזי של ההדחקה וגם על מנגנונים אחרים. חשיבות המודל הסטרוקטורלי היא בהכרה בכך שחלק מהאגו נמצא בלא מודע – מנגנוני ההגנה שהתרחבו אל הלא מודע. המטפל רוצה לטפח את כוחו של האגו במתחים הקיימים בין המבנים. האגו הוא הרוכב והאיד הוא הסוס – יותר גדול וחזק אך צריך להיות מנווט ע”י הרוכב.

על מנת לגרום למנגנוני ההגנה להיות יותר אדפטיביים ולאגו להיות חזק יותר צריך לעבור דרך ההעברה וכך מתנהל הטיפול.

הממצא המרכזי של פרויד (מעבר לגילוי הלא מודע) הוא גילוי ההעברה – ההבנה שהתנהגויות שהיו עם significant other יעברו גם למטפל, הוא כינה את זה ‘הנוירוזה של החדר’, זה כמו חיסון שמגיע מוחלש: המטפל משליך עליו את תחושת הנרדפות שלו ואומר שאני רודף אותו. בטיפול הנוירוזה היא מופחתת ותחת שליטה – המטופל יגיד למטפל שהוא שונא אותו ולא רוצה לטפל בו וכו’. ע”י טיפול בנוירוזה הזו נרפא את הנוירוזה הגדולה יותר שקיימת מחוץ לחדר.

אם מנגנוני ההגנה מוקצנים הם הופכים עצמם לבעיה, לסימפטום. ההשלכה מובילה לפרנויה, הדחקה מובילה להיסטריה, בידוד רגשות, reaction formation ו-undoing יובילו לאישיות כפייתית וכו’.

הטיפול מוגדר אצל פרויד כי אנליזת האגו והאיד. קודם כל מטפלים במה שמעל לפני השטח (ההגנות) ואח”כ במה שמתחת לפני השטח, מה שיזם את הצורך להגן. פרויד אומר שהשינויים באגו – מנגנוני הגנה כבדים וחמורים יותר – מביאים לכך שהאגו נוקשה, מצומצם ואף סובל מההפרעות של מנגנוני ההגנה. פרויד אומר שאנליזה תהיה יותר קלה ועם הישגים יותר קלים אם מה שמחולל את ההפרעה הוא גורם טראומטי ולא מבני (קונסטיטוציוני – מטופל שנולד עם אינסטינקטים חזקים מדי).

עיקרון קשה נוסף הוא ה-repetition compulsion: האגו מחפש בסביבה סכנות שלא קיימות (קליין הקצינה אותו עוד יותר), האגו יודע להביט בעולם החיצוני דרך המשקפיים שיש לו – מנגנוני ההגנה שלו – וכך הוא מחפש ורואה סכנות כדי להפעיל כלפיהן את מנגנוני ההגנה שיש לו.

חלק מההאנשה של האגו ע”י פרויד נועדה להבהיר למטפלים שזה לא ‘אשמתו שלו המטופל’. התנגדות לא צריכה להרגיז את המטפל (כפי שהרגיזה את פרויד בתחילת דרכו) אלא להיות מאוד מובנת וטבעית.

 

הצומת הפתוגנומונית היא הצומת האדיפלית, זו הנקודה הכי שבירה שיכולה לעורר הפרעות נפשיות. הילד נמשך להורה בין המין השני ולכן פוחד מנקמתו של ההורה בן אותו המין – פחד הסירוס אצל הבן וקנאת הפין אצל הבת. אם התסביך האדיפלי לא נפתר כמו שצריך הילד יכול לפתח הומוסקסואליות. הילד אומר לאב שהוא כל כך פוחד ממנו ולכן הוא לא פותר נכון את התסביך (לוקח אשה כמו שיש לאבא אבל לא את אמא, ייצור קשר עם בנות, יזדהה עם הדחף המיני וכו’) ועשוי לפתח משיכה לבן אותו המין ולפנות אליו כאשה, להיהפך להיות נשי. בת שלא פותרת נכון את התסביך בעצם חווה את הסירוס, אין לה פין ומבחינתה באמת סירסו אותה.

 

האם ייתכן מצב ללא אינסטינקטים או ללא הגנות? פרויד אומר שאנחנו לא רוצים להגיע למצב שהאנליזה חיסלה את מנגנוני ההגנה והאיד כי אז יהיה בנאדם שבלוני. הוא גם אומר שאי אפשר להגיע לזה: אנליזה יכולה להפוך מצוקה נוירוטית ל-normal unhappiness כי אף פעם לא יהיה מצב שיש סיפוק מוחלט לטיפול.

איך מתחילה נוירוזה בגיל בוגר בלי בעיות לפני זה? לכאורה חצייה תקינה של צמתים פתוגנומוניים אומרת שלא נצפה לבעיות בעתיד. עם זאת, פרויד אומר שאם היו פיקסציות – גם אם האדם עבר אותן אך שהה בהן זמן רב יותר – אם תהיה צרה בהמשך הדרך תהיה רגרסיה לפיקסציות שנצלחו בילדות.