3.  מלאני קליין

קליין נמצאת בין הקומה של המודל הסטרוקטורלי – קומת הדחפים-הגנות – לקומה של יחסי אובייקט, אחריה מגיע וויניקוט (שגם היה תלמיד שלה). הדחפים הם יצר המין והתוקפנות וההגנות שמופעלות ע”י האגו, הרכב שמתאם בין האיד, המציאות החיצונית והסופר-אגו. הפסיכופתולוגיה נוצרת בגלל קונפליקט דחף-הגנה חזק מדי בשלב הפתוגנומוני, האדיפלי ויש ציר התפתחות שתחנותיו הן האוראלי, האנאלי, הפאלי, הצומת האדיפלית, חביון וגניטליה.

רואים את התיאוריה הזו בכל הקומות (באחרונה קצת פחות) – ציר התפתחות, תחנות, צומת פתוגנומונית.

התיאוריה של יחסי האובייקט מכילה בתוכה גם את הקומה הקודמת. התיאוריה אומרת שהיא מתרכזת בהתקשרות של בני אדם, מוסיפה מנגנוני הגנה הנובעים מאופי ההתקשרות והיא בעלת ציר התפתחותי עם תחנות וצומת פתוגנומונית. הציר אומר separation-individuation: האופן שבו פני אדם מתקשרים זה לזה מתפתח לאורך תחנות שהאפיונים שלהם הם היפרדות ואינדיבידואציה. כביכול זו סתירה – הגדרת התקשרות דרך היפרדות – אבל נראה בהמשך שזה הגיוני.

המשגת התחנות על ציר התפתחות זו נעשתה ע”י מרגרט מאהלר, בעזרת תצפיות אמפיריות על ילדים. הקשר מתחיל כשגוף אחד נמצא בתוך גוף אחר ולאחר מכן מתחילה היפרדות – זה מתחיל בסימביוזה בין אם לתינוק (בין השאר בהנקה). ממשיך באימון (הילד לומד ללכת – מיצור מאוזן ליצור מאונך שיכול לזוז בכוחות עצמו ויש לו נק’ מבט חדשה על העולם) כשהילד נהנה מהתאמנות על החופש וחוסר התלות שלו. הוא נהנה להתרחק מאמא, מעדיף זרים וכו’. לאחר מכן התינו מבין שהוא ‘טעה’ והוא נתקף חרדה ואשמה על כך שנטש את אימו ונכנס אל שלב ההתקרבות מחדש אבל כאן נמצאת הצומת הבעייתית, הילד בבעיה, הוא בקונפליקט קשה – הוא כבר טעם את טעם החירות, הוא לא בסימביוזה. ההתקרבות היא לאו דווקא לאם אלא לכל care taker. הצומת בעייתית בגלל שהתינוק מאוד נוטה להימשך לאמא אבל גם נדחה ממנה – הוא נמשך כי הוא זוכר את הסימביוזה אבל מתרחק כי הוא כבר טעם את טעם החירות. פתירה לא נכונה של ההתקרבות מחדש מקושרת למחלת האישיות הגבולית, דפוס ההתקשרות שלהם דומה לדילמה הזאת. יש החייאה של שלב זה בגיל ההתבגרות. התחנה האחרונה היא האינדיבידואציה שמגיעה אחרי השלמה נכונה של ההיפרדות. כדי להגיע לפיתוח אינדיבידואום תקין, צריך להיפרד בצורה תקינה.

 

מרכיב מהותי בתיאוריה של קליין הוא השלכת יצר המוות. קליין אומרת שהתינוק מוכרח להשליך החוצה את יצר המוות, הוא לא יכול להכילו בתוכו. אם הוא משליך אותו החוצה (עם התוקפנות, קנאה וכו’) ומעביר אותו אל אחר האחר יוצא תוקפני ורודפני – מכאן הפרנואידיות. מנגנון ההגנה, כאמור, הוא ההשלכה. בנוסף התינוק משליך את הליבידו כדי ליצור אובייקטים מיטיבים ואהובים (חיצוניים ופנימיים). כלומר התינוק יצר אובייקטים מיטבים ורודפניים ומכאן הסכיזואידיות – הפיצול (מנגנון הגנה הנובע מתיאוריית יחסי האובייקט). הפיצול הוא לא רק של אובייקטים טובים ורעים אלא גם באגו – לפעמים התינוק מרגיש טוב ולפעמים מוצף ביצר המוות.

חנה סגל לא אומרת שאין מציאות חיצונית אלא שההתקדמות הבריאה מהמצב הקשה של הס”פ (שאמנם קשה אך עושה סדר בכאוס) עוברת דרך אגירת כוח והבנה שהעצמי מספיק חזק, לא רק מי שבחוץ, ואז מושלכת פחות תוקפנות ונוצרת תנועה חיובית. במעבר בין העמדות מפסיק הפיצול, האובייקט נהיה שלם, התוקפנות חוזרת לעצמי והאובייקט השלם והאהוב מקבל גם תוקפנות והתינוק מודע לזה שגם הוא תוקפני וזה יוצר אשמה ועצב. העצב נובע גם מכך שהאובייקט הטוב הוא כבר לא רק טוב, לא מושלם.

 

הזדהות השלכתית הוא מנגנון שקליין פיתחה. הוא מאוד שנוי במחלוקת ומאוד מתאים ליחסי אובייקט (ודווקא לא מיני כלל). בהזדהות השלכתית, אני משליך על מישהו משהו, למשל תוקפנות (“הוא תוקפני”), והוא מזדהה עם ההשלכה – במקרה הזה מרגיש או הופך לתוקפן. קליין סיפרה על הדרכה קבוצתית שנתנה, בה מישהו הציג שעה של טיפול בילדה, בה הוא אמר לילדה: “את נורא מבולבלת ואת משליכה עליי את הבלבול, ולכן אני עכשיו באמת מרגיש בלבול”. לאחר מכן, קליין אמרה לו: “no dear, you are confused”. בקיצור, יש סכנה בשימוש במנגנון הזה – מאיפה אתה יודע שזה נובע מהמטופל ולא ממך? מאיפה אתה יודע שזו לא העברה נגדית? כעיקרון כן אפשר לשאול את עצמנו אם זה בא מאתנו או לא וגם שאלה חשובה היא העוצמה. כשהעוצמה מאוד גדולה ואין לכך סיבה סבירה, סביר שזה כן בא מהמטופל. כאשר למטופל יש קושי בגבולות האגו וקושי בהתקרבות מחדש, הוא מסוגל לחדור מתחת לעור ולשים אצלנו משהו שאנחנו יכולים להזדהות איתו. בהשלכה מלאה, המשליך לא ירגיש בעצמו את התוכן המושלך, לא יתפוס את עצמו כתוקפן למשל כלל. בהזדהות השלכתית, בגלל הבעייתיות בגבולות האגו והיכולת לסימביוזה – גם הזולת מרגיש את זה וגם האדם עצמו. עם זאת, האדם ירגיש את זה פחות וזאת מטרת המנגנון.

יש מי שטוען שהמנגנון הזה עולה בטיפול, כאשר המטפל לא מספיק ער לתחושות האלה. כלומר, המטפל לא מזהה משהו אצל המטופל ואז המטופל גורם לו להרגיש זאת.

לאיתן הייתה מטופלת בקליניקה הפרטית, שבפגישה שאחרי כל פגישה טובה היא אמרה שהפגישה הקודמת הייתה גרועה והיא סתם מבזבזת את הכסף שלה וכו’. אפילו שאיתן נוקט בפסיכולוגיית העצמי, התיאוריה של קליין עזרה לו להבין את ההתנהגות הזאת כפיצול- סוג של להרוס את השד הטוב, או לירוק לבאר שממנה היא שותה.

gratitude של מלאני קליין נחשב למאמר המקיף ביותר של התיאוריה שלה שנכתב לקראת סוף דרכה.

לדעתה של קליין יש מרכזיות מאוד גדולה לעבודה על ה-envy בחיי הנפש. מלאני מפרידה בין envy – המוקדם, הכואב והחזק יותר – שקיים ביחסים דיאדיים וה-jealousy שקיים ביחסים טריאדיים ומתפתח מה-envy. ה-envy הוא קנאה מכלה והרסנית בטוב שיש לאחר (השד הטוב של האם). ה-envy גורם לתינוק להרוס את השד הטוב של האם, הוא מקנא במה שיש לה ורוצה להרוס, למנוע ולקחת את זה לעצמו. הקנאה הזו מונעת וחוסמת את האפשרות לקיום אובייקטים טובים. אם התינוק הורס את האובייקט הטוב זה פוגם ביכולת ההפנמה של אובייקטים טובים. שגשוג פסיכולוגי מתאפשר ככל שיש יותר אובייקטים טובים ומופנמים וה-envy מסכן את זה.

עבודה קלינית לפי קליין תתמקד בתוקפנות ובקנאה של הפציינט. קליין גורסת שאם נוריד את הקנאה נעלה את הכרת התודה אל אובייקטים טובים ולא קנאה והרס. המטרה של קליין היא להפוך את היחסים הבין-אישיים למבוססי הכרת תודה.

Jealousy מתייחס לקנאה האדיפלית, הוא בין 3 אנשים. קליין מדברת על התסביך האדיפלית מהזווית שלה – הקנאה סובבת סביב השד, סביב הנשיות. יש השלכות של הטריאדה אמא-אבא-ילד. הילד מבין שהשלשה הזו קשורה לקנאתו בשד, הגבר מפרה את האישה ובזכותו מתקיים השד והחלב. הקנאה הזו בוגרת יותר כי יש ראייה של שלשה.

קליין מדברת גם על חמדנות (greed) – כשהתינוק משתוקק ולוקח יותר ממה שהוא צריך וגם יותר ממה שאמא יכולה לתת. זה גם הורס את האובייקט הטוב כי זה מכלה אותו לשווא.

ה-envy עוין ותוקפני יותר, הוא לא רק רוצה לחסל את השד אלא גם להחדיר לתוכו דברים מזיקים.

קליין מאוד מדברת ועובדת על העברה. היא מדברת על מנגנוני הגנה פרימיטיביים של אומניפוטנטיות (שמקהה את תחושת ה-envy כי התינוק מרגיש שהוא טוב ומוצלח ולא צריך לקנא) ועוד. היא מטפלת באמצעות ההעברה: המטופל בעצם מנסה להרוס גם את המטפל שלו ופה טמונה הסכנה החמורה, הרס הדמות שאמורה לחולל את הבריאות הנפשית.

קליין מבינה שתינוק בראשית חייו תלוי באופן מוחלט בשד של אימו. היא לא חושבת שייתכן שהתינוק רק מוקיר ונהנה מהשד אלא יש שם גם רגשות שליליים עזים. עבור תינוק רעב זה משהו נוראי והרסני, הוא מתמודד עם חיים ומוות, הכל מעוד אבסולוטי אצלו ולכן גם האומניפוטנטיות מאוד אבסולוטית כמו גם הקנאה והחרדה.