4. וויניקוט

למילים True ו-False יש לנו קונוטציה: עצמי אמיתי כמשהו טוב, עצמי כוזב כבעייתי. למעשה, זאת לא ממש הייתה הכוונה של וויניקוט, אלא המונחים האלה נוגעים יותר למידת הציות לחברה, לריצוי. המשחק בין השניים חשוב לבריאות הנפשית- גם קיומו של העצמי הכוזב. החשיבות של העצמי הכוזב היא במגע עם החברה ובהגנה על העצמי האמיתי.

בדרגה הראשונה של היחס בין האמיתי לכוזב מוסבר שהיחס ההגנתי של הכוזב – הציות לסביבה ולציפיות – הוא אדפטיבי וחשוב בהגנה על האמיתי כי קשה להיות עם עצמי אמיתי בוטה. מבחינת וויניקוט המטרה היא להיגע לדרגה החמישית של יחס בין הכוזב לאמיתי, אבל הוא לא מגנה את הכוזב – הוא מגן על האמיתי, מביא אותו לטיפול וכו’. אפשר לדמות את זה למעגל – באמצע האמיתי, בדרגה הבאה האמיתי כמעט ולא מורגש וכל העיגול כמעט הוא כוזב ויש רק נקודת אמיתי קטנה. בדרגה שנייה הנקודה יותר גבוהה. דרגה שלוש מאוד מסוכנת בטיפול – היא עלולה להביא להתאבדות – האמיתי מספיק חזק כדי להגיד שהוא רוצה לפרוח ולהתבטא בספונטניות וכו’ אבל הכוזב עדיין מספיק גדול (הם בערך שווים) ויש סכנה גדולה שבגלל שעוצמתם שווה האמיתי לא מספיק חזק כדי להצליח לפרוח ותהיה התאבדות. בדרגה 4 ו-5 הכוזב הוא רק טבעת מקיפה וחיצונית וכל שטח העיגול הוא אמיתי. לא ייתכן מצב שכל העיגול הוא אמיתי. הכוזב הוא החלק של הנימוסיות וההתחשבות ההכרחית, הרצויה והראויה וחייבים אותו.

בתוך הטיפול נרצה שחלקו של האמיתי יגדל, וויניקוט מזהיר מפני תלותיות מאוד גדול של המטופל במטפל כאשר הוא מוותר על הכוזב שמגן וחיוני לו. המטופל נשאר חשוף כשהוא מוותר עליו.

מבחינת וויניקוט העצמי תלוי באם הטובה דיה (ולא טובה מדי!). אימהות מנוסות יכולות להיות פחות מוצלחות מאימהות מתחילות. צריך להמתין למחוות ספונטניות מהתינוק כדי להגיב אליהן ולטפח את העצמי האמיתי. אמא מנוסה יודעת יותר מדי טוב מה התינוק צריך והיא פחות פתוחה לחפש את המחוות של התינוק ואז נוצר מצב לא טוב שבו התינוק יחפש אותה במקום שהיא תחפש אותו. כך מתפתח עצמי כוזב – תינוק שקשוב לאמא חזקה ומובילה שיודעת מה צריך לעשות ולא מחפשת את מה התינוק רוצה. הכוזב, בהגדרתו, הוא התכווננות למה שהאחר רוצה.

וויניקוט, בהיותו מאמין ביחסי-אובייקט, מעביר אותנו בין תחנות ההיפרדות התקרבות (ציר ההתפתחות במודל זה): הוא מוביל אותנו אל האינדיבידואציה ואיך היא חלק מהפרידה. כל מה שנאמר על האם שצריכה לכבד ולחפש את העצמי האמיתי, שהיא לא צריכה לעשות impigment אלא לתת לו מרחב משלו – כל אלה מעודדים את הנפרדות. צריך לעודד את האינדיבידואציה של התינוק, איך שהתינוק מגדיר ומאפיין את עצמו.

אנחנו יכולים להסתכל על האיד- היצרים של מין ותוקפנות- כנמצא כולו בעצמי האמיתי.

דוגמא מהקליניקה של איתן: פציינט דתי (או חרדי, אני לא בטוח) שגילה בגיל 20 ומשהו שיש בו גם נטיות הומוסקסואליות. היו לו גם חוויות מיניות והוא סיפר על כך להורים שלו, שהגיבו בבכי, למרות שאמרו לו שיאהבו אותו בכל מצב. הוא מאוד אוהב אותם, ולכן נגיד שהרצון שלו לציית לרצונם אינו קשור רק בעצמי כוזב. הוא גם מאוד אוהב את הדת ואת אלוהים, כדתי מודרני, באופן שאיתן מגדיר כאמיתי. נרחיב על זה בקצרה: יש פה דרישות של החברה, שוויניקוט יגדיר כקשורות בעצמי הכוזב. קשה לנו עם זה, כי אנחנו לא חושבים שהרצון הזה הוא לא אותנטי, אבל וויניקוט לא מתכוון ל’כוזב’ פה כמשהו רע. בכל מקרה, לדעת איתן, יש פה סכנת התאבדות רצינית, כי הבחור נמצא במדרגה השלישית. איתן חשב שטיפול בו דרך המשקפיים של איד ואגו זה לא נכון, כי הדבר הקשה שגם הופך אותו לאובדני, הוא הקונפליקט בין העצמי הכוזב והעצמי האמיתי. אם לא היה קונפליקט כזה, הוא כבר היה מגשים את נטיותיו ההומוסקסואליות כנראה. בשפה פסיכיאטרית, יכול להיות שיגידו שיש סיכון להתאבדות בגלל גל דיכאוני.

העצמי האמיתי נותן תחושה של חיוּת.

 

לאינג (רונאלדלאינג) פעל בשנות ה-70. הוא היה פסיכיאטר עם ידע פסיכואנליטי. הוא זה שכתב את הספר “האני החצוי” (Divided Self). הוא האמין שבסכיזופרניה יש ביטוי אמיתי ואותנטי ושכדאי לתת לזה לפרוח. הוא חשב שסכיזופרנים מעיזים יותר מאתנו. זה לא מסתדר עם אף הוגה אחר בערך. חיה אוקלי עבדה אצל לאינג במן בית שהוא הקים, שבו שהו סכיזופרנים. אם אדם היה רוצה לגשת לטיפול, הוא היה יכול. בכל מקרה, איתן פגש אותה והבין ממנה שהם ראו בהתאבדות סוג של הישג- זה אמיתי, אותנטי, זה ללכת עד הסוף עם החוויה.

 

בשלבים האחרונים של עבודתו, וויניקוט עבד רק דרך המשקפיים האלה של עצמי אמיתי וכוזב. למעשה, התיאוריה לא מתאימה להכל וקשה ליישם אותה על פסיכוטיים למשל.

 

וויניקוט אומר שהאם צריכה לאשר את האומניפוטנטיות של התינוק. יש בכך כמובן צד של עצמי אמיתי, אבל היות והאמא מאשרת- כלומר, יש מישהו חיצוני שנותן אישור- יש גם צד של עצמי כוזב. בכך אנחנו רואים דוגמא לאינטגרציה מאוד ראשונית של העצמי.

מורתו הגדולה של וויניקוט היא מלאני קליין, אבל בעניין התוקפנות יש ביניהם הבדל גדול. היא רואה בתוקפנות מוות והרס של האובייקט, בעוד שוויניקוט אומר שמטפלים יכולים להגיד שהתוקפנות שעולה היא חיובית, כי היא מחווה ספונטנית שמעידה על העצמי האמיתי ומובילה לנפרדות.

בשלב הרגרסיבי, מידת ההיענות של המטפל היא מוחלטת. זה גם נובע מסכנת האובדנות המרחפת וגם מהמחשבה שדרך זה יוכל לצמוח עצמי אמיתי.