5. קוהוט – פסיכולוגיית העצמי

אנו על ציר התפתחות – הציר הפסיכו סקסואלי, ציר יחסי האובייקט – בפסיכולוגיית העצמי הציר מתרכז סביב הציר הנרקסיסטי. הרעיון המרכזי של קוהוט הוא שהנרקסיזם מלווה את חיינו ואת התפתחותנו לאורך כל חיינו. בכך הקומה הזו מכילה בתוכה את קומת יחסי האובייקט, הם אומרים שהנרקסיזם לא נעלם לאחר התפתחות נכונה ושלמה ואין העברה של הליבידו מהעצמי לאובייקט נאהב (שזה מה שטוענים יחסי האובייקט). קומת יחסי האובייקט אכן הבינו ששרידים נרקסיסטיים ימשיכו ללוות את האדם אבל הם ראו בזה משהו לא בשל, לא רצוי. קוהוט הצביע על ציר התפתחות נוסף, הנרקסיסטי, זו לא תחנה שננטשת אלא היא מתפתחת – היא מתחיל בנרקסיזם נואש, ארכאי וטוטאלי ומתפתחת לנרקסיזם בוגר ובשל ואדקווטי.

בנרקסיזם, בעצם, אנחנו מדברים על כיצד אדם אחד נשען על זולתו: בנרקסיזם ארכאי ונואש (תינוק עם נרקסיזם טוטאלי) יש תחושת גרנדיוזיות ואומניפוטנטיות: הוא בוכה, מגיע אוכל. הוא בוכה, מוחלפים לא בגדים והוא מפסיק להיות רטוב. כל הורה יודע לאשר את הגרנדיוזיות הזאת: הם מתפעלים מהתינוק שלהם, משוכנעים שהוא מדהים ויפהפה, חכם ומוכשר וכו’. ההתפעלות היא כנה ואמיתית ולכן הם גם מראים זאת לתינוק – מחייכים, מאושרים וכו’. ההצלחה של הילד מקדמת אותו ע”י האושר בעיניהם. כל זה קשור לכלל חשוב שאומר שסיפוק הצורך הנרקסיסטי (וזה לא אומר שזה תפקידו של המטפל) הוא בריא כשהוא בזמן, במקום ובאופן הנכון. גם עם תסכולים אופטימליים. בציר הנרקסיסטי הסיפוק מצמח מבנים בריאים (שוב, בהקשר נכון). הסיפוק של ההורים מקטין את הצורך של הילד ומזרים אותו לקוטב בריא באישיות – קוטב האמביציות. יש אישור מבחוץ שבונה את הבפנים. בהישענות נרקסיסטית האדם הנשען מצפה שזולתו לא יפעל כ-independent center of initiative – אלא שיפעל כאילו הוא פועל מתוך צרכי הפונה, הנזקק. הישענות כזו היא הישענות של העצמי על זולת-עצמי. הזולת-עצמי הוא תלוי תפיסה. הילד יודע (וצריך לדעת) שהאמא נפרדת ממנו, זה חלק מהיותה זולת-עצמי. קוהוט לא חושב שכל האינטראקציות בין הילד לאם צריכות להיות של עצמי-זולת-עצמי כי אז הילד לא יגדל. האמא צריכה להיות טובה דיה – אם כל הזמן האם תתפעל שהילד זורק כדור מאוד חזק ויפה (ושובר אגרטל) אז ההערכה תהיה מזוייפת. ילד צריך לפגוש את ההורה שלו בעמדת זולת-עצמי כ-50% מהפעמים (כך אמר קוהוט) – בהתחלה זה צריך להיות 100% ואח”כ זה יורד.

העיקרון הקוהוטיאני החשוב הוא שבהינתן סביבה אמפטית (שבה האדם פוגש מספיק אנשים ואינטראקציות שמוכנים להיות בעמדת זולת-עצמי עבורו), כשהזולת לא יכול למלא תפקידי זולת-עצמי, האדם הנזקק לא רק שלא ייפגע מזה אלא שאז הוא יצמח. אז תהיה הפנמה ממירה (transmuting internalization): העצמי השאיל לאחר את פונקציות ההרגעה, ביטחון עצמי, שמירה על רצף הזמן ועכשיו העצמי מספיק חזק ומצליח להשתמש בהן.

יחסי זוגיות תקינים, על פי קוהוט, הם יחסי עצמי-זולת עצמי מתחלפים, גמישים והדדיים. כל אינט’ היא חד סטרית: רק אחד הוא זולת עצמי לאחר והוא לא יכול להיות בו זמנית גם אובייקט. כל פעם מישהו אחר הוא זולת-עצמי לאחר. גמישים במובן שגם אם אחד צריך כרגע זולת-עצמי (ציפייה נרקסיסטית) והשני לא יכול כרגע לתת את זה, אפשר להסתדר גם בלי (אין דיכאון או התפרקות פסיכוטית) ולמלא את הפונקציה הזו לבד.

שתי האנליזות של Z מדגימות יפה את שינוי הגישה: בראשונה הוא היה מאוד פרוידיאני, בשניה הוא קוהוטיאני – self psychologically informed therapist.

 

מר Z:

  • פנטזיות אוננות זה חומר מאוד חשוב בטיפול, בדומה לחלום. זה מביא חומר אידיוסינקרטי ומעצים חלקים באישיות של האדם. בפנטזיות של מר Z, מדובר על אישה פאלית מאוד חזקה, שהוא משמש כעבד שלה. מההיסטוריה שלו ומהחלום, אנו יודעים שאבא שלו לא גר בבית. יש חלום שבו האב מגיע ומביא מתנות והילד, מר Z, לא נותן לו להיכנס הביתה. במונחי ה-Drive-Defence, התמונה ברת-אינטרפרטציה: הילד רוצה את האמא (אדיפלי) ויש גם צרכים פרה-אדיפליים (אנאליים). הילד רוצה לראות אותה כחזקה, כך שתוכל להגן עליו מפני אבא- וזה מתאים לנו גם לחלום.
  • בספר Restoration of the self, קוהוט מספר שהפסיכואנליזה השלמה היא של האדם הטראגי (זה של פסיכולוגיית העצמי: עוד לפני שהגיע לצומת האדיפלי, פגעו בו, כי לא סיפקו את הצרכים הנרקסיסטיים שלו) והאדם האשם (של פרויד- אשמה על דחפים מיניים אסורים וכאלה). מול הפציינט, המטפל צריך להחליט איפה עיקר הפגיעה ולטפל בהתאם.
  • לפעמים, יש תחושה שהפציינט רוצה לעצב אותנו- שנגיב בצורה מסויימת, שנשתוק, שנחייך או שלא נחייך וכו’. בלי התיאוריה של קוהוט, זה סוג של רעש- לפי ה-Drive-Defence model אפשר להבין שזה נרקסיזם, אבל נרקסיזם מעצבן, שמפריע לאנליזה הטהורה. אני אמור להיות מסך חלק והתגובות האלה שלך (הפציינט) מראות לי השלכות שלך וכנראה שזה לא יקבל את מרכז הבא. בשפה של קוהוט, נבין שהמטופל רוצה אותנו כ-Self Object. ככל שהוא יותר ארכאי, זה חייב להיות בדיוק כמו שהוא רוצה.
  • חשוב להדגיש שקוהוט היה אדם די מעצבן, קר ומרוחק; שלא סטה מהעמדה הקצת-נעדרת הפסיכואנליטית. זה חשוב כדי להבין שקוהוט לא מדבר על לחייך ולהיות נחמד למטופל כל הזמן. הוא אומר שכאשר המטופל מגיב למטפל באיזו תוקפנות (=זעם נרקסיסטי), סימן שהאובייקט כשל ולא היה אמפטי. באמפטי, הכוונה לזיהוי נכון של הצרכים ולא לחמימות ונעימות (קוהוט אמר שהנאצים היו אמפטיים ליהודים, כי הם ידעו שאחרי הרכבות הם ירצו מקלחת). פירוש העברה קלאסי של הזעם של המטופל- הוא משליך עליי תוקפנות (לפי פרויד, אולי גלגול של יצר המין; לפי קליין, מולדת; לפי וויניקוט, אולי בדיקה האם הוא יכול להרוס אותי). לפי קוהוט, אני (כמטפל) טעיתי. זה לא שהוא חושב שזה לא בא מהפציינט- הוא כן חושב שזה בא מהפציינט, אבל כן טוען שזה קשור במה שאני עשיתי, שזה מופיע בגלל כשל שלי. אם אני צריך את הנחמה של זוגתי והיא עסוקה במשהו אחר, אז ברור שזה הצורך הנרקסיסטי שלי, אבל זה גם קשור במה שהיא באמת עושה. במצב כזה, המטפל יגיד למשל: “צר לי שידי לא הייתה מספיק ארוכה כדי להגיע אליך” או “נראה לי שבחיוך הזה שלי העלבתי אותך” או “נראה לי שהפירוש הזה שלי היה מאוד לא מתאים לך”. כלומר, יש לקיחת אחריות וגם דיבור מתוך העמדה הפסיכואנליטית הבסיסית (ולא “איזה מסכן אתה” כמו שלפעמים חושבים בטעות על קוהוט). ברגעים האלה, הרבה פעמים נראה ניצוצות של הבראה- אנחנו מתחברים אליו כזולתעצמי והוא יעשה צעד אלינו ויכול להגיד משהו כמו “לא… זה קטע שלי, אני הרבה פעמים צריך שיגיבו אליי בדיוק כמו שאני רוצה”. יש באמירות כאלה רמז לכך שהפציינט מוכן שנהיה (לפעמים) אובייקט נפרד. נכון שיכולים להיות מצבים בהם המטופל מעיר למטפל כך מתוך קנאה, מתוך ניסיון להרוס וכו’ (מטפל קלייניאני היה אומר “אתה רוצה להרוס אותי, אתה מקנא בי שיש לי” או משהו כזה), אבל מטפל קוהוטיאני יחשוב שאין תוקפנות מולדת, אלא אך ורק ריאקטיבית. אם התוקפנות היא ריאקטיבית, זה חייב להיות למשהו שעשיתי. גם אם המטפל הקוהוטיאני יגיד “אני רואה שאתה רוצה להרוס אותי, לרצוח אותי”, הוא יוסיף “אבל זה בטח בגלל שעשיתי כך וכך”. הדבר החשוב שאיתן רוצה להדגיש פה, הוא שהמטפל צריך להכיר את ארבע הגישות של הפסיכואנליזה היטב ולעשות בהן שימוש בהתאם.
  • בחלום של מר Z, האבא מגיע עם מתנות והילד לא מכניס אותו. הפירוש של פסיכולוגיית העצמי יהיה “אתה נורא רצית שאבא יבוא. כל השנים רצית שיהיה לך אבא חזק ואידיאלי, שנותן מתנות. היית צריך את זה (בשביל לבנות את ה-Self)” – כשמישהו מקווה למשהו ממישהו אחר והשני מאכזב אותו שוב ושוב, זו תגובה מאוד טבעית להרחיק ולהגיד “אני כבר לא רוצה”. הפירוש כאן של החלום יילך לכיוון הזה בעצם. זאת לעומת הפסיכואנליזה הקלאסית, שתדבר על הרחקת האב למניעת תחרות וחרדת סירוס. כשמר Z גם היה צמוד למיטה של הוריו וחש בסצנה הראשונית (המשגל של הוריו), הפירוש הוא לא אדיפלי-תחרותי, אלא פירוש של פגיעה ב-Self (הם נהנים ויש שם משהו עוצמתי ואני לבד).
  • המטפל הקוהוטיאני עסוק בשאלה האם הפירוש יהיה Experience near או Experience Distant, מתוך שאיפה להיות קרוב-לחוויה ככל שהאדם יותר נזקק ויותר פגוע (כאשר מטפל קלייניאני יכול להיות מאוד רחוק).