6. זעם נרקסיסטי

עצם המינוח הוא טעון תיאורטית, זה מונח מתחום הפ”א ותיאוריות אחרות לעיתים קוראות לתופעה הזו בשם אחר, עם זאת התופעה מאוד מאופיינת: זעם שגדל ומתנפח ומטרתו: נקמה. תוקפנות בוגרת מוכוונת להסרת מכשול ואז היא יורדת, זו תוקפנות בשירות האגו, הפונקציות הרציונליות שמתווכות ובקשר עם המציאות. זעם נרקסיסטי אינו רציונלי ולא מונחה מציאות, הוא גדול ולא פרופורציונלי. מטרת הזעם הנרקסיסטי היא נקמה (לא בוגרת, לא בשלה, לא משיגה מטרה מונחית מציאות) שמשיגה את מטרת ניחום העצמי. מה שמפעיל את הזעם היא ציפייה של איזשהו זולת-עצמי שמאכזב ולא ‘מופיע’, זה נובע מקוטב גרנדיוזי מנופח מדי כי בילדות לא התקבלה סביבה מספיק אמפטית. העצמי הגרנדיוזי נשאר מנופח ופגיע והזעם מופיע כי העצמי הגרנדיוזי נעלב ונפגע מזה שהסביבה לא סיפקה את צרכיו. מכך שהזולת-עצמי שהוא ציפה שיהיו לא מילאו את צרכיו והוא לא יכול היה להפעיל עליהם שליטה מלאה.

מטרת הטיפול של פסיכולוגיית העצמי היא לא טיפול ישיר (מודע או לא) בזעם הנרקסיסטי אלא טיפול במה שגורם לזעם. אמרנו שהזעם נובע מעצמי לא בשל, אם העצמי יהפוך לבשל יותר ולא יהיה ארכאי לא תהיה הזדקקות, לא תהיה אכזבה כה תהומית ולא יתעורר הרצון לנקום.

מלאני קליין רצתה להכחיד את התוקפנות ע”י עימות חוזר על עצם התוקפנות – התוקפנות נובעת מתוך המטופל, מיצר המוות הגדול שלו, הוא צריך לקחת אחריות, להפסיק להשליך תוקפנות החוצה ואז תיווצר gratitude לסביבה (במקום envy). קוהוט לא רוצה לוותר על תוקפנות.

 

לעיתים קשה לזהות את הכישלון של הזולת-עצמי, את זהותו, את המקום שבו זה קרה. לעיתים אף ניתן לראות מצב של זעם מתמשך שיכול לנבוע מכשלים גדולים ומרובים מדי.

 

הפגוע הנרקסיסטי שלא מחמיאים לו חש בושה, לרוב לא יגיב בזעם. מי שאינו פגוע יגיב באופן בונה, אם העצמי חזק תהיה בחינה של המציאות והפקת לקחים. בושה היא תגובה פנימית של האדם עם עצמו. עם זאת ‘תקיפה’ של העלבה כן מעוררת זעם, אצל הפגוע כמובן. אגב, הבנייה של רצף בזמן- מה היה בשבוע שעבר ומה יהיה שבוע הבא- היא מאוד חשובה ל-Self. לעומת זאת, אם יש משהו יותר ישיר על האדם- שם יופיע זעם נרקסיסטי. זה לא כזה חד-משמעי, כי למשל כשאמרו למלכה שיש יפה ממנה, היא הגיבה בזעם ורצתה לרצוח את שלגייה ולא בבושה, כשהיינו מצפים כן לבושה במקרה הזה.

 

אצל וויניקוט, כשל יכול להביא לעצמי כוזב; אצל קוהוט, לפגיעה נרקסיסטית ובעקבותיה זעם. נשאלת השאלה ‘מה הולך פה?’ J.

 

פיצול אופקי הוא כזה שתחתיו יש לא מודע, שאינו נגיש (כמו של פרויד).

בפיצול האנכי יש כל הזמן מעברים בין השניים. בתחום הנרקסיסטי, הלא-מודע כן נגיש, אבל לא באותו הרגע. כלומר, הבנאדם חושב שהוא מוכשר וצריך להעריץ אותו; ובאותו יום מישהו מזלזל בו והוא עובר לתחושה שהוא לא שווה כלום. כלומר, באופן כללי זה נגיש. גם אם באותו הזמן שבו הוא חושב שהוא אפס הוא לא מחובר לתחושת הגרנדיוזיות, הוא מסוגל להיזכר שזה מה שהוא חשב בבוקר. במילים אחרות: הלא מודע ש’מימין’ ל-vertical split הוא רק נזרק ונהדף, מה ש’משמאל’ הוא מאוד מודע ונגיש. המעבר בין שני צידי הספליט כל הזמן קורים. המעברים בתחום הנרקסיסטי בין התחום המודע ללא מודע הם נגישים אך לא באותו רגע. למשל: התגובה ל’אני לא שווה’ היא באותו יום, מספיק שאותו יום מישהו זלזל בי וכל האוויר הגרנדיוזי יוצא מהבלון וכל היום אני ארגיש לא שווה, זה בפיצול ורטיקלי מהמחשבה שאני גאון. אבל זה לא לגמרי בלתי נגיש, אני זוכר שבבוקר אמרתי לעצמי שאני גאון.

 

קוהוט אומר שאדם צריך שיתפעלו ממנו- כמו אויר לנשימה.