7. פסיכולוגיה בין אישית

בקומה הזו עוברים לדבר על 2-man-psychology. עד כה הייתה זו פסיכולוגיה של אדם אחד ובה באים לטפל במטופל. בגישת שני האנשים (בין אישי וה-relational) אומרים שמה שקורה בין שתי הסובייקטיביות בפגישה הוא חשוב. אוגדן אומר שבשעה האנליטית הוא מסתכל על 3 סובייקטיביות: הפציינט, המטפל והשלישי האנליטי.

פסיכולוגיית העצמי אומרת שחוץ מיחסי אובייקט (הגישה הקודמת) יש גם יחסי עצמי אל זולת-עצמי – פנייה של אדם אל זולתו כאילו זולתו מוותר על סובייקטיביותו לטובת הסובייקטיביות של האדם, הנזקק. פסיכולוגיית העצמי הובילה אותנו להתדיינות על מפגש הסובייקטיביות. ההבדל הגדול בין פסיכולוגיית העצמי לבין אישיים הוא שבפסיכ’ העצמי המטפל רוצה להיות זולת-עצמי למטופל שלו (כי לא היו לו מספיק זולת-עצמי נכונים ולכן הוא הגיע לטיפול). אם המטפל יהיה מספיק אמפתי, זולת-עצמי, עם כשלונות בלתי נמנעים שגורמים למטפל להיחוות כאובייקט וכו’ – אני אעזור למטופל. המטפל מחפש בשעה את נקודת המבט של המטופל.

אוגדן משתמש ב-reverie (התודעה שזורמת מתחת לפני השיחה) כדי להתחבר לסובייקטיביות שלו, לאחר שהוא לומד על עצמו משהו זה עוזר לו להבין ולעזור למטופל. הוא יכול סתם לפרש והוא יכול גם לעשות self disclosure ולספר למטופל על עצמו ועל איך משהו בחיי המטפל עזר לו להבין את המטופל (זה יותר אופייני ל-relational והם יגידו שחשוב להציב את האחרוּת של המטפל).

הציר ההתפתחותי של התיאוריה הבין-אישית (לפי חלק מהתיאורטיקנים) צריך להשיג הכרה לאחר, כשנשיג הכרה זו תהיה זו הכרה של סובייקט ואם תוחזר הכרה זו הכרה של סובייקט. מצד שני – זו יותר טכניקה מאשר תיאוריה.