8. אישיות גבולית

אנחנו מדברים על המאמר של Brandchaft & Stolorow. קרנברג יגיד שגם מי שמאובחן על פי ה-DSM כהפרעת אישיות נרקיסיסטית הוא גבולי. סטולורו יגיד שלא, שזו צריכה להיות הגדרה נפרדת. בכלל – על הסימפטומטולוגיה אין כל כך מחלוקת בהפרעות השונות – השוני הוא בעיקר בהבנה ובאטיולוגיה.

אברהם מתאר “גבוליים” בשעה הטיפולית כאנשים מאוד רגישים לניואנסים, לניסוח המדויק וכו’. לדבריו, אלה פציינטים שמחפשים את החום והאהבה של המטפל. אברהם, כ-One man psychologist, דיבר על נרקיסיסטיים כמפנים ליבידו כלפי פנים ולא מוכנים לפנות החוצה אליו כאל אובייקט. היום, אנחנו יודעים לומר שהם כן פונים גם אליו, אבל כזולתעצמי ולא כאל סובייקט. הפירושים שלו היו בהתאם: “אתה לא מחפש את הקשר איתי”, או פירוש של תוקפנות כהשלכה של משהו שקיים בפציינט ומושלך החוצה (פירוש די קלייניאני). היום, נדבר אולי על פציינט עם Self פגוע, שרוצה ליצור קשר עם Archaic Self Object.

הגישה האינטר-סובייקטיבית היא מעין תיאוריה של הטכניקה. אין בה ציר התפתחותי ובעצם היא עוסקת יותר במה שקורה בחדר. היא כן תנועה בפני עצמה (שהז’ורנל המרכזי שלה נקרא Psychoanalytic Dialogs) והיא יחסית משמעותית, ולכן אנחנו מדברים עליה. סטולורו אומר שאין בורדרליין – יש רק את הבורדרליין שנוצר בחדר באינטראקציה עם המטפל. קוהוט בהחלט יגיד שיש וגם כנראה שסטולורו יודע שיש גם בורדרליין מחוץ לחדר, אבל זה לא מעניין אותו – הוא עסוק בשאלה איך האינטראקציה מחוללת בורדרליין. זו גישה שדורשת מהמטפל להיות מאוד מדויק וקשוב (כי אחרת הוא מעורר מחלה, סימפטומטולוגיה).

בתיאור המקרה במאמר, נראה שישנו כישלון בלתי נמנע. המילה ‘כישלון’ נשמעת שלילית, אבל הכוונה כאן היא לא לטעות של המטפל. הפציינט בא עם עבודה מטורפת שהוא עשה וכתב בבית מלא דברים מאוד חכמים ונפלאים – כל הזרמים בפסיכותרפיה יסכימו שצריך להתחבר להצלחה הזו של המטופל ולחזק אותה. זה בערך מה שהמטפל עשה וזה עדיין חולל בורדרליין וזעם – כלומר, באינטראקציה ביניהם נוצר משהו קשה (שאנחנו לא יודעים בעצם מה תרומתו של המטפל לעניין, אבל לא משנה).

אז מה עושים?

לפי פסיכולוגיית העצמי והאינטרסובייקטיביים, קודם כל יש להכיר בכשל האמפטי – “לא הייתי מספיק זהיר כשהגבתי ככה” או משהו כזה. לפי אוגדן, המטפל אמור לחשוב באומץ על עצמו וההבנה שלו את עצמו ואיך זה משפיע על מה שהוא אמר, שחולל את הסימפטומטולוגיה. הוא יכול לא להגיד על זה שום דבר, אלא רק להבין ובעצם להגיד משהו על הפציינטית בלבד. הוא יכול גם להגיד משהו אינטר-סובייקטיבי בכמה דרגות – עד Self Disclosure. זה יכול להתחיל ממה הפציינט הביא ומה המטפל עשה עם זה (“אתה סיפרת על כך וכך ואני בחרתי להדגיש דווקא…”); מה המטפל חווה ולשאול איפה עוד הוא חווה את זה (“אתה מרגיש שאני רודפני. איפה עוד אתה מרגיש שאנשים רודפניים?” – במקרה כזה, כנראה שהפציינט ימשיך להרגיש את אותו הדבר.) ועד הסיפור הבא של סטולורו ממאמר אחר: הוא מספר על שתי פציינטיות שהסיפור שלהן עורר בו יצירה משותפת (בשפתו של אוגדן היינו קוראים לזה השלישי האנליטי). לכל אחת מהן הוא אמר “תראי, משהו ממה שאת אומרת מעורר בי משהו מהחיים המאוד אישיים שלי ואני חושב שאם אני אספר לך על כך, זה יעזור לך. את רוצה שאני אספר או שזה לא מתאים לך?”. שתיהן הסכימו והוא סיפר על מוות של מישהו קרוב לו. עם אחת זה פוצץ את הטיפול ועם השנייה זה מאוד עזר. זה לא ה-Default של ההתייחסותיים והאינטר-סובייקטיביים, אבל זה גם חלק מהגישה.