1. בין תיאוריה לטיפול

איך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור? איך הדיבור בטיפול אמור לעזור?

ההנחה היא שאדם שמגיע לטיפול פסיכולוגי מאמין שמשהו אצלו או בחוויה שלו לא בסדר והוא מחפש עזרה אצל פסיכולוג.

אישה בת 38, רואת חשבון במשרד חשוב כבר הרבה שנים, מצליחה בעבודתה, מגיעה לטיפול כי היא בחרדה מתמדת שהיא תפוטר כי פתאום יגלו שהיא ‘בלוף’ והיא לא רואת חשבון טובה, היא תתחיל לפשל.

היא מצפה שאנחנו נעלים את החרדה שלה, והיא לא יודעת איך נעשה זאת.

ה-CBT והתיאוריה הפסיכואנליטית מניחות שהאדם פועל באופן מסויים בגלל המחשבות שלו והרגשות שלו. הן לא מפרידות בין חשיבה לרגש. גם התיאוריה ההתנהגותית בפני עצמה שאמנם לא מדברת על מחשבות ורצונות אלא על דפוסי פעילות שגורמים להתנהגויות – בעצם אומרת אותו דבר ולא מפרידה בין השניים. תמיד מחפשים את ההיגיון שמאחורי הפעולה. ההבדל בין שתי התיאוריות שב-CBT בד”כ המחשבות הבעייתיות והפוגעות נתפסות כטעות או ‘גוף זר’ שצריך לשים לב שהן זרות, שצריך לסלק אותן, צריך לתחום אותם מחוץ למטופל.

הפסיכולוג המטפל בשיטת ה-CBT ינסה להחליף את מחשבות החרדה של האישה בבדיחה, להפוך אותה למגוחכת, להוציא את הערך המעורר חרדה ע”י הרפייה או שיטות שונות אחרות. ההנחה היא שאין טעם להתעסק בשאלות אלא צריך להחליש אותן ולהתמודד איתן. מהזווית של ה-CBT זה לא רק הסימפטום אלא זו הבעיה, זה חלק באדם שהוא מיותר וצריך ללמוד לשלוט בו ולהתרחק ממנו.

בד”כ לא תהיה שום מחלוקת בין הפסיכולוג למטופל על המחשבה הבעייתית. הפסיכולוג והמטופל יסכימו מה הבעיה. לעיתים בשלב הראשון המטופל הלא מאוד מודע לעצמו יגלה דברים (“לא חשבתי על זה אף פעם אבל אני באמת נוטה לחיות כך את חיי”). המחלוקת תהיה אם זה אובייקטיבי או סובייקטיבי – האם מדובר בתפיסה של העולם על המטופל או של המטופל על עצמו וצריך להבנות את העולם אחרת ולהבין שהתפיסה שגויה. בגישה זו הפסיכולוג הוא זה שבא ‘ומסדר’ את העולם, מסביר למטופל איך נוצרו טעויות החשיבה ומה צריך לעשות כדי להיפטר מהן. את המטופלת הנ”ל צריך ללמד להאמין אחרת או להתרגל להגיב אחרת לאמונה הבסיסית שלה. ב-CBT אין התעסקות במקור ובסיבה למחשבות הללו. תיתכן היווצרות של התנגדות אך לרוב דווקא לא כי התהליך הזה מרגיע: “כנראה שאני לא באמת משוגע”.

ההנחה הפסיכואנליזה מאוד שונה – אם יש חרדה כנראה שיש לה גורם משמעותי שהמטופל לא מודע אליו. גורם שהוא חלק מהמטופל והסובייקטיביות שלו – חלק ממה שהוא הפנים מהעולם אל תוך עצמו. ההנחה (הנאיבית) היא שאין מחשבות שסתם נתפסות, אם הן נתפסות כנראה יש סיבה עמוקה לכך ומשהו בפנים מוליך את האדם שוב ושוב אל המחשבות הללו. המחשבות האובססיביות, החרדה, הן לא היבט מקרי אצל האדם אלא חלק ממנו. זה חלק שהאדם לא רוצה להכיר והוא בורח ממנו – הבריחה היא הבעיה.

הגישה הנוירולוגית קרובה יותר ל-CBT כי גם היא אומרת שהבעיה היא לא באדם אלא במערכת הביולוגית.

האזורים שמהם האדם מפחד ונמנע הם האזורים שקשה יותר להגיע אליהם על מנת להבין את מקור המחשבות ולכן הם מעוררי התנגדות.

 

התיאוריה היא הבסיס לטיפול והיא מכתיבה את דרך הטיפול. לא קיים טיפול ללא תיאוריה. לא תמיד אנו מפרשים לעצמנו מה התיאוריה שלנו אך היא תמיד שם.

תיאוריית ה-CBT תוביל בד”כ להתייחסות לבעיה הנפשית כבעיה מוגדרת ומתוחמת ודבר בפני עצמו שצריך למצוא את הדרך להחליש את ההשפעה הרעה שלה על המטופל. לא צריך להיכנס לתוך הבעיה ולהבין אותה.

התיאורייה הפסיכואנליזה תוביל להבנת הפחד שיוצר שיתוק ומרחק של האדם מדברים מסויימים כי הם מפחידים וכואבים. אם הבעיה נוצרת מניתוקים הפתרון הוא אינטגרציה (פרויד, דרכיה של התורה הפסיכואנליזה). צריך ליצור חיבור בין אזורים שלא מתקשרים אחד עם השני. את המקומות האוטומטיים (שפועלים ללא לחשוב) צריך להפוך לכאלה עם שליטה עצמית – במקום שבו נמצא האיד (סתם), שם יהא האגו (אני).

פרויד מנסה להפוך סבל היסטרי (התנהגות פיזית שאין לה הסבר מודע) לחוסר אושר רגיל – כי עם מערכת מנטלית משוקמת יותר קל להתמודד עם החיים.

אם המטרה היא יצירת חיבורים ואינטגרציה במערכת המנטלית ליצירת מערכת אחידה השאלה היא מה גורם מראש לניתוקים, להדחקות. מגוון התיאוריות הפסיכואנליזה מציעות מפות אפשריות למציאת המטמון – הגורם להדחקות. הן מציעות סיפורים התפתחותיים שונים, פחדים שונים, כמיהות שונות וכו’.

התיאוריה הפסיכואנליזה לא ניתנת לבדיקה אמפירית אך היא עדיין יכולה להיות נכונה מאחר ואנו יודעים שיש אזורים במוח האנושי שלא ניתנים לבדיקה בעזרת בדיקת השלילה הקלאסית.

התיאוריה נותנת לנו שני דברים בעבודה איתה בטיפול:

  1. התיאוריה הופכת להיות לחלק מטבע החשיבה ועוזרת להבין מה קורה מולנו בטיפול.
  2. התיאוריה היא כלי לאמפתיה בטיפול בגלל שהיא מאפשרת לראות את המטופל ואת ההתנהגויות הבעייתיות שלו מתוך סיפור שמאפשר שינוי. היא יוצרת מרחק בין המטופל לבין הבעיה / ההתנהגות שלו.
    למשל מטופל שאומר למטפל שהוא לא מטפל טוב ושהוא מתאכזר אליו. ללא תיאוריה המטפל נעלב. עם התיאוריה המטפל מנסה להבין מה אמירת המטופל מבטאת ומאיפה זה מגיע. אולי מדובר בצד שמבקש הכרה והרגעה.
    התיאוריה היא המדריך הטוב והמנוסה שנמצא איתנו פתאום בחדר ומרגיע אותנו.