11. העברה כטכניקה פסיכואנליטית

אוגדן מדבר על כך שלא צריך להרגיע את המטופל. הוא לא מתכוון שצריך להכניס את המטופל לחרדה אלא שאם עולה חרדה לא צריך להרגיע אותה אלא להתייחס אליה. המטפל צריך להתייחס למטופל בצורה אנושית ואכפתית ולא להתאכזר אליו. כשנגיע לוויניקוט וקוהוט נראה תפיסה אחרת של תפקיד המטפל בחדר הטיפול. קוהוט מדבר על אמפתיה כראיית הדברים מנק’ המבט של המטופל – אבל יש משהו לא אמפטי בזה, כי זה יכול לחסום את האופציה של המטופל לראות את הדברים הלא מודעים שלו, אם אנחנו מזדהים עם הצדדים החיוביים של המטופל אנחנו מתרחקים, איתו, מהצדדים השליליים שלו.

דעתו של פרויד על הטכניקה הפסיכואנליזה מתוארת במס’ כתבים מרכזיים בהם הוא דן בשאלות שונות הקשורות לאופן בו עובדים בטיפול. העיקרון היסודי הוא שהאדם הבא לטיפול מגיע עם רצון לבוא לטיפול ולשתף פעולה ועם רצון לא לתת לדברים כואבים לעלות – התנגדות. המילה ‘התנגדות’ היא בעייתית כי נשמע ממנה שהמטופל עושה דווקא. בתחילת הדרך פרויד באמת ראה את ההתנגדות כמשהו שלילי ולאחר מכן הוא הבין שהוא טועה, שההתנגדות היא חלק משמעותי באדם וצריך לתת לה מקום. זה האופן שבו המטופל מתמודד עם הפחדים והחרדות של המטופל. מבחינת המטפל זה חומר אינפורמטיבי ודרך נוספת להבין את המטופל. להתנגדות יש כמה צורות: להגיד לא על כל דבר, להגיד כן על כל דבר ועוד.

פרויד לא הציע דרך מסויימת להתמודדות עם התנגדות אבל הוא מתאר סימנים לזיהוי ההתנגדות. בפסיכואנליזה אסור לעבוד לפי פרוטוקול, צריך להיות רגישים לסיטואציה ולקרוא את איכות התשובות של המטופל.

ההתנגדות הופכת לחשובה בטיפול אבל גם צריך ליצור אווירה שמאפשרת למטופל להיות בטיפול. את האווירה יוצרים ע”י ניסיון של המטפל לשדר נכונות לגעת, לעסוק ולדבר בכל דבר שהמטופל מביא. הנכונות לעסוק לא אומרת שהמטופל תמיד צודק ומזדהים איתו אלא הקרנה (אמינה) של עמדה ששום דבר אנושי לא זר למטפל.

פרויד הדגיש שאין לו טכניקה חיובית, הוא בעיקר שולל דרכים רעות לטיפול בהתנגדות. עם זאת פרויד לא מנסה לתת כללים נוקשים אלא להזהיר מסכנות. הוא ממליץ שאם מטופל מביא חלום או חומר אחר והמטפל מרגיש שהוא ניתח רק חלק קטן ויש עוד הרבה דברים מעניינים – לא לחפור בזה יותר מדי. בפגישה הבאה לראות מה המטופל מביא איתו. פרויד אומר שאם הנושא חשוב הוא יחזור ויעלה בהזדמנויות אחרות. המטפל צריך להיות מסוגל לשים לב בכל פעם מחדש לחומר החדש שמגיע. פרויד אומר גם שבטיפול על המטפל לא להיות חוקר. כשהמטפל רוצה ‘להוציא’ משהו מהטיפול הוא בעל אינטרס להוביל את המטופל לכיוון מסויים ופחות מסוגל לתת למטופל ללכת לבד. המטפל צריך להיזהר מאג’נדה פרט להבנת המטופל והלא מודע שלו. המטפל לא רוצה לטפל (כי אז הוא מנסה להגיע מהר למטרה ויכול לפספס דברים) אלא רוצה לאפשר לתהליך הריפוי להתרחש, להוציא מכשולים.

על המטפל לשאוף כל הזמן לחתור לאמת ולהבין את האמת הפנימית של המטופל.

על המטפל לא לנסות להקל על סבלו של המטופל דרך השתתפות איתו בקשייו. פרויד מציע למטפל לא להשתתף אלא להחזיר את הדברים אל המטופל. מטפל שמזדהה עם מטופל אמנם יקבל שיתוף פעולה טוב ומייד והרבה דברים שסמוכים למודע יעלו למודע אבל הלא מודע לא יצוף. בנוסף יש סכנה שהאנליזה של המטפל תהפוך למעניינת יותר עבור המטופל מאשר האנליזה של עצמו ויש סכנה שהמטפל יהפוך להיות סרגל מדידה שהמטפל ישווה עצמו אליו וינסה לחיות כמוהו ‘כי הוא חי טוב ונכון’.

עצה אחרונה של פרויד מה לעשות היא להגיע למקום שבו המטפל שלם עם עצמו ועם מעשיו – שהוא יבין למה הוא עושה מה שהוא עושה וה-setting יוכל לייצג אותו. השימוש של פרויד בספה למשל נועד למנוע מאנשים להסתכל עליו בעיניים 8 שעות ביממה, בנוסף לזה עלה ההיגיון שאומר שאם המטופל לא רואה את המטפל אז המחשבות שלו ביחס למטפל מושפעות יותר מעצמו ולא מדברים שהמטפל עושה.

פרויד טוען שמטופל משלם על שעה טיפולית בין אם הגיע אליו ובין אם לאו – המטפל מוכר שעות, כמו מורה לנגינה. פרויד טוען שהכסף משחרר דברים בטיפול – אם הכסף הוא מקור הסיפוק של המטפל אז המטופל הוא לא מקור הסיפוק והמטפל יכול להיות עסוק בדברים הנכונים.

פרויד תופס את ההעברה כדבר המרכזי בטיפול – אף טיפול לא מצליח עד שאין העברה כי אי אפשר להרוג ברוח רפאים או במי שנעדר. לפרויד היה שלב שהוא ראה את ההעברה כמשהו שמפריע לטיפול, לבסוף הוא הבין שזה כלי שמאפשר לעבוד בטיפול – הוא רואה את ההעברה כתוצר ביניים של הרצון לדעת ולא לדעת. מצד אחד מחשבות מסויימות, דפוסים ורצונות רוצים להפוך למודעים ומצד שני יש פחד עצום לגעת בהם – אז הם הופכים להתנהגות – נוכחת אך לא מודעת. אנחנו לא חושבים את ההעברה באופן שלם.

בהיזכרות חזרה ועיבוד פרויד מדגיש שלא כל דבר שאנו רוצים לגעת בו בטיפול היה מחשבה מודחקת – יש דברים שלא יכולים להיות במבנה הזה כי המטופל מעולם לא חשב עליהם (פעולות, אינטראקציות, דברים נוכחים ולא נחשבים) – מה שלא היה קיים במילים לא יכול לעבור הדחקה. אם אנו רוצים לשנות את דפוסי המטופל צריך לעזור לו להבין אותם באופן מוחשי. הרעיון הולך ונהיה קיצוני יותר עם הזמן, אצל תיאורטיקנים אחרי פרויד: כשמדברים על היחסים עם אנשים אחרים זה חשוב אבל זה קצת ‘מת’ כי המטופל מתאר ומספר ולא חווה. המטופל יהיה נוכח כשהתופעה תקרה בחדר הטיפול – כשהוא ירגיש את הרגשות הללו כלפי המטפל ולכן ההעברה כ”כ חשובה. המקום ה’חי’ בטיפול מאפשר לטיפול לעשות משהו שאי אפשר היה לעשות בחיים, לגעת ברגש אחרת. המטופל לא לגמרי נמצא בחויית ההעברה – הפירוש מאפשר לו להיות יותר נוכח ולייצר שינוי.

בגלל שהמטפל רוצה שחלקים מעולמו הפנימי של המטופל יהיו נוכחים בחדר הטיפול הוא לא חושף את עצמו, לא מביע דעות, לא הופך לאדם קונקרטי – כל זאת כדי לאפשר למטופל להשליך עליו דברים על מנת שאפשר יהיה לחוות אותם בחדר הטיפול. ככל שמטפל יותר חושף את עצמו כך היחסים מתנרמלים ונמנע משהו מיוחד שיכול היה להתפתח בחדר הטיפול.

בטי ג’וזף מדברת על מספר דברים:

  1. העברת הנגד – תמיד צריך לחשוב על האופציה שהמטופל לא הוליך את המטפל אלא המטפל הביא מעצמו אך לעיתים העברה נגדית מאוד משמעותית ללמוד על המטופל. ההנחה היא שבני אדם תמיד מפעילים כוחות אחד על השני. התגובות שלנו לזולת לא תמיד חזקות ויכולות להיות מתחת לפני השטח.
    הרעיון המרכזי של פרויד הוא שדפוס יחסים מהילדות מועבר להווה, במובן הזה המטופל מתייחס למטפל כמו שהוא התרגל להתייחס לאבא שלו – סכמה שהועברה. היום מדברים על העברה גם מחוברת להשלכה והזדהות השלכתית – המטפל הולך בתוכו עם אובייקטים מופנמים ויחסים הקיימים ביניהם, וויכוח-דיבור-מריבה פנימית, חלקים פנימיים שהוא לא אוהב בעצמו. המטופל רוצה להלביש את החלקים הללו על המטפל כדי שלא יהיו אצלו.
  2. דברים שמטופל מעורר אצל מטפל הוא מעורר גם אצל אנשים אחרים רק שהם לא מכילים אותו ולא חושבים איתו למה ומה (למשל מטופל שפשוט משעמם ומרדים ולא בגלל סיבות הגיוניות אחרות).

בטי ג’וזף תופסת את ההעברה לא כתפיסת המציאות הנוכחית לפי סכמות שהיו לאדם בעבר אלא כתהליך אקטיבי של השלכה של חלקים שקשה לשאת אותם והם מושלכים על המטפל שקולט אותם. התפיסה הראשונית והפשוטה של העברת נגד היא שהתגובות שעולות במטפל עולות בעקבות הסיפורים שלו עצמו אך בטי ג’וזף טוענת שיש בה גם היבט נוסף של תגובות שעולות במטפל אך מבטאות וקשורות לחלקים שקיימים אצל המטופל.

ג’וזף מציעה גם שבטיפול יש כל הזמן התרחשויות בכמה רמות: מילולית ופעילותית. היא מציעה שחשוב לדבר על הרמה בה המטופל עושה דברים בגלל שהרמה הזו מבטאת משהו יותר ראשוני ואותנטי מחייו של המטופל (ונותנת יותר ידע כמובן). ברמה המילולית המטופל מדבר על דברים שהוא יודע ומודע להם, דברים שהוא רחוק מהם ודברים שלא פועלים עליו, לא קשים לו. התייחסות רק לרמה המילולית משאירה את הטיפול ברמה פסאודו-אנליטית, העמדת פנים ולא נגיעה במקומות החיים והממשיים. ג’וזף אומרת שמילים הן פעילות, כשאנו מדברים אנחנו אומרים תוכן מפורש ועושים גם פעולה נוספת שמעבירה מסרים נוספים מעבר למילים.

דוגמא: מטופל מדבר והמטפל מרגיש שהוא אומר משהו שהוא כבר יודע ונאמר והמטופל מדבר רק כדי שלא יהיה שקט כי זה לא נעים לא, כי זה מכעיס את המטופל שהמטפל לא עושה כלום בשקט הזה וכו’. המטפל שגם הוא חרד עונה לו באותה רמה, פסאודו-טיפולית, במקום לדבר על השימוש במילים כדי למלא חלל, כדי לא לכעוס. ג’וזף מציעה לא להיתקע ברמה המילולית כי היא פחות חיה וממשית מהפעילות.

עם זאת כמובן שקודם כל צריך להקשיב ולחקור טוב טוב את מה שהמטופל אומר ולא ישר להחליט שמדובר על השלכה אחרת אנחנו מפספסים את ההכלה וגם כי זה לא תמיד באמת השלכה. שימוש לא נכון בפירוש של השלכה יכול ליצור תחושה פרנואידית ותחושה שלא באמת מקשיבים למטופל. ההנחה היא שהדברים בטיפול לא סתם נאמרים, המטפל הוא דמות משמעותית מבחינת המטופל (בכל הגישות), אז זה אכן לא אומר שכל דבר שנאמר מכוון למטפל אבל מניחים שהמטפל מעלה במטופל שפה ומסרים מסויימים כי מעצם היותנו אנשים אנחנו מתכווננים בצורה מסויימת לאנשים מסויימים שאנחנו מכירים.

הנחת העבודה של בטי היא שאם המנגנון נשאר ומתעקש לא להשתנות אז המטופל גורר את המטפל לתוך עולמו וצריך לתת לו התייחסות אחרת – להראות לו שהוא דוחה דברים טובים, שהוא לא מקבל ברצינות את הפרשנות, שהוא ‘הורס’. הפירושים לא מגיעים ממקום דוגמתי והם לא בהכרח נכונים, המטפל צריך להקשיב לשפת הגוף, לאינטונציה ומתוך זה הוא מנסה להבין מה הפעולה שנעשית, מעבר למילים.