12. מרגרט מאהלר

פרויד עסוק בשאלה כיצד מתחוללת הפנייה של הילד אל העולם ומהי נק’ המוצא של הילד כשהוא נמצא בעולם. פרויד טוען שהתינוק נפרד מהעולם ממש מההתחלה (פרט לאזכורים מעטים שמדברים על התינוק כחלק מאם ואח”כ היפרדות איטית). מאהלר היא חוקרת יותר אמפירית מפרויד שעוסק באנליזות עצמיות, טיפולים שלו ושל אחרים וכו’. מאהלר מתצפתת על אמהות ותינוקות ומגיעה למסקנה שהתינוק מתחיל ממקום שהוא חלק מכלליות שגדולה ממנו ובהדרגה הוא מתחיל להיות עצמאי ואינדיבידואל בתהליך שלוקח כ-3 שנים. מאהלר כותבת ספר שנקרא הלידה הפסיכולוגית של התינוק והיא מציע שהלידה הפסיכולוגית אינה נפרדת מהלידה הפיזית – הוא עדיין חלק מהאם ונפרד ממנה רק בהדרגה.

מאהלר מציעה תהליך התפתחותי בעל מס’ שלבים:

  1. אוטיזם נורמלי – בשבועות הראשונים לחיים. הוא תופעה לא נורמלית (אוטיזם) במסגרת נורמלית. התינוק לא קולט מציאות חיצונית. כיום הניסויים מראים שהתינוק מודע לגירויים מהחוץ אבל זה לאו דווקא סותר כי תגובה לגירוי קרוב לא אומרת שהתינוק חווה את העולם, הוא חווה תחושות. התינוק לא מבחין באם כמקור סיפוק אלא הוא מצוי בתוך עצמו. בהדרגה ועם ההתפתחות המוטורית הוא מתחיל להבחין בין חוויות נעימות ולא נעימות ואובייקט שקשור לחוויות אלו ועובר לשלב הבא.
  2. שלב הסימביוזה – עד גיל 5 חודשים – התינוק מתחיל להבחין שהסיפוק בא מבחוץ שמלווה בהתפתחות של האגו לתפוס מציאות חיצונית. עדיין אין ייצוג מובחן של האני אל מול האחר. בגלל שהתינוק מוגבל ביכולותיו התפיסתיות האם תופסת לו את כל ‘המסך’ וזה לא מאפשר לו להפריד אותה ממנו. התינוק והאם שייכים ליחידה אומניפוטנטית אחת. החשיבות של השלב היא בהיותו נק’ התחלה שממלאת את התינוק בכוח ותחושת ערך והגנה.
  3. תהליך הספרציה-אינדיבידואציה:
    • א. הבחנה – עד גיל 9 חודשים – התינוק באופן הדרגתי בוקע מתוך הסימביוזה. לאם יש חיוך ספציפי שמגיע לה ומראה שהוא מבחין בינה ובין אחרים וכו’. זה מראה על קשר ספציפי עם האם. התינוק מפגין עניין באם הוא ממשש את פניה, מושך בשערה, חוקר אותה וכחלק מזה גם מודע לאחרים כשונים ונפרדים – מופיע חרדת זרים שלא מופיעה בשלב הסימביוזה.
    • ב. אימון – עד גיל 15 חודשים – מתחלק לשני שלבים:
      1. אימון מוקדם – הרחבה של שלב ההבחנה. הילד יותר עצמאי, מסוגל ללכת לבד, מתעניין בעולם ובדברים שנמצאים בו. הוא מתאמן על היכולת שלו לחקור ולהתרחק מהאם. התינוק בוחן אך מדי פעם חוזר לאם לתדלוק רגשי. הוא מקבל כוח מהרגשת האם מחדש ויכול שוב לצאת לעולם. ההפרדה עדיין לא שלמה.
      2. אימון לכשעצמו – התינוק בשיא כוחו והוא ממש מרגיש בגג העולם, הוא מצליח הכל וחוגג את היכולת. תינוק שנופל לא כ”כ בוכה וכו’. זה רגע השיא, האימון וההנאה העצומה שבאה עימו, הצורך בתדלוק מעט פוחת.
    • ג. התקרבות מחדש – עד גיל שנתיים – התינוק מחפש את ההתקרבות מחדש לאם כשהוא מבין פתאום את משמעות האוטונומיה שלו. הוא כבר לא מצוי בחוויית העוצמה והעצמאות אלא תופס את המחיר של הצמיחה – הנפרדות מהאם. זה קשור גם לכך שהתינוק גדל ויכול לעשות יותר דברים בעצמו ולכן האם יותר אומרת לו לא. התינוק מרגיש את ההתנגשות בין הרצון שלו והרצון של האם. הדבר הזה מאוד קשה לו ולכן הוא מחפש שוב את האם. השיבה המאוחרת הזו היא לא אפשרית כי התינוק כבר לא אותו תינוק והוא בעצם מחפש משהו בלתי אפשרי. זה שלב מאוד מתסכל, יש שינויי מצב רוח מאוד קשים, רגעים של איחוד נפלא ורגעים של שנאת אם. גם לאם מאוד קשה, היא התרגלה לנפרדות של האם וחשה ברגרסיה, היא אבלה את אובדן הילד הצייתן והגעת המריבות. יש פה משימה למצוא מקום חדש של הידברות – מצפים מהמבוגר להכיל יותר טוב. כשהשלב עובר כמו שצריך מגיעים לשלב הסיום.
    • ד. בדרך לקביעות אובייקט רגשית – החל מגיל 2 – כשמצליחים לעכל את ההיבטים הקשים ועוזרים לתינוק להכיל את הנפרדות שלו והעצמאות שלו מגיעה קביעות האובייקט. האם נתפסת כאובייקט אחד ושלם (גם הכועסת וגם הנחמדה) גם התינוק נתפס כאובייקט אחד ושלם (כשהאם עוזבת הוא לא נשאר רוע בודד אלא עדיין קיים). סיום לא טוב של השלב הקודם מוביל לתינוק בעל תפיסה מפוצלת של העולם בה האובייקטים נתפסים כסטריאוטיפיים.

ראוי לציין שההתפתחות המוטורית היא שדוחפת את התינוק לנפרדות כי הוא יותר ויותר תופס את העולם מחוצה לו. מנוע נוסף להתפתחות הוא התנהגות הסביבה ובעיקר האם והתייחסותה לשלבים השונים של התינוק. מאהלר טוענת שהסביבה משמעותית כי היא יכולה לעשות 2 נזקים רעים (לדחוף החוצה משלב מהר מדי או להשאיר בשלב יותר מדי) או לעשות את הטוב שבאמצע (ה-good enough mother של וויניקוט שמופיע גם פה). האם שלא יכולה לסבול את התלות של התינוק ודוחפת אותו או זו שמפחדת מהפרידה ולא משחררת אותו. האם הטובה דיה נותנת לתינוק מחסה כשהוא צריך ודחיפה קטנה כשהוא צריך.

בכל שלב יכולים להתעורר סיבוכים שונים שנובעים מהאינטראקציה בין האם והתינוק.

חוקרים אחרים מדברים על שלב הספרציה-אינדיבידואציה השני – גיל ההתבגרות.

מאהלר אומרת, על המודל, שאנחנו נעים בשלב הראשון ובכלל בחיים לקראת נפרדות אך היא לא מטשטשת את המקום הראשוני של הסימביוזה. גן עדן אבוד שגורשנו ממנו. תמיד קיים בנו חיפוש לאני האידיאלי, המקום הראשוני בחיינו, וזו המורכבות של האדם הבוגר – הנפרדות והכמיהה לסימביוזה. המטאפורה של מאהלר מאוד חזקה והיא נוכחת בשלבים שונים של חיינו.

דגש נוסף על התיאוריה של מאהלר מדבר על האופן שבו אנחנו מטפלים, לאור המודל. יש תיאוריות שקל להתחבר אליהן (מאהלר, וויניקוט, קוהוט) וכאלה שקשה להתחבר אליהן (פרויד וקליין) ננסה כעת לחשוד בתיאוריה המקובלת והנעימה הזו: ההבדל בין התיאוריה של פרויד ושל מאהלר מתרכז סביב העובדה שבתיאוריה של מאהלר יש הרבה יותר רכות וסביבתיות כיוון שהחשוד המיידי הם ההורים שלא עשו עבודתם נאמנה. אבל הסיבוך הוא שמאהלר משלבת את התיאוריה של פרויד בתוך התיאוריה שלה. היא אומרת שדחפי התינוק יכולים להתבטא בשלבים השונים (דחפים אנאליים של התינוק – כעס התינוק נובע מתוכו ולא מהסביבה).

אצל מאהלר המוקד הוא על הסביבה המציאותית (מה המטפל עשה ולא עשה) ותפיסת התינוק (והמטופל) היא של מישהו חלש שחסרה לו חוויה התפתחותית שצריך להשלים אותה והוא מפוחד וצריך לעזור לו לפתח את החוויות. אצל פרויד ההנחה היא שהמוקד הוא המקום שבו המטופל מביא את החלקים הקשים בו שהוא לא מסוגל לצמצם אותם ולהתמודד איתם והם נוכחים במפגש הטיפולי.

מטפל חייב לחשוב מה נכון בעיניו: אם מטופל דוחה כל פירוש שלך (בהנחה שהוא נכון) – מאהלר תגיד שהוא זקוק למרחב ולניסיון להגיד את הדברים בעצמו, פרויד יאמר שהוא לא מסוגל לשמוע את המטפל אומר דברים כי כואב לו לחשוב שלמישהו אחר יש משהו שלו אין.

 

חלק מהדברים שנאמרו ביחס למטפל שטיפל בגישה הפרוידיאנית במאמר של קרמר לא הראו ייצוג של גישה פרוידיאנית אלא גישה פרוידיאנית גרועה. האופן שבו ההתנגדות פורשה (ה’טיפול העצמי’ כהתנגדות למעבר לעבודה על השלב האדיפלי) הוא שגוי – פרויד לא חושב שצריך סתם לעקוף את ההתנגדות אלא להבין ולעבוד עליה. גם ההתייחסות לחלום שגויה (ריקוד לבד, מישהו מתחיל איתה, זה נחמד ואז לא) – קרמר מפרשת זאת כמישהו במצוקה ופחד, אכן כשהמטפל יוצא לחופשה יש acting out של חוסר האונים והחשיפה והפחד מאחר והמטפל לא כאן כדי לעזור. פירוש פרוידיאני יכול להגיד שמדובר בחלקים שונים של המטופל שמוצגים בחלקים שונים בחלום: הגבר הפוגעני שהוא בהתחלה כיף ואחר כך הדוק מדי – יש באישה חלק גברי ופוגעני שהיא לא רואה כחלק מעצמה אז היא שמה אותו על אחרים, הם פוגעים ולא היא. בחלום היא פאסיבית ובאסוציאציה היא נהייתה שמנה והבגדים הדוקים עליה – אולי היא פיתתה את הגבר והבגדים ההדוקים מראים יותר את הגוף ומציגים אותו לעולם והיא לא משלימה עם היותה יוזמת ומראה עצמה כפאסיבית. המטפל הראשון מפרש את הרומן כ-acting out גניטלי של מה שהיא חשבה שהוא עושה בחופשה – זה פירוש גרוע.