13. הקדמה לתיאוריה של קליין

תיאוריות מהסוג של התיאוריה של מאהלר חושבות על המטופל כעל פגוע, חסרים לו חלקים בהתפתחות. בהתאם, ההנחה היא שהטיפול הוא סביבה מגדלת חדשה. הפירוש ביחס לעבר הוא יותר בחזקת הסבר – מדוע מצבו בהווה הוא כפי שהוא.

גישה אלטרנטיבית (פרויד וקליין) הציעה שבהסבר יש איזשהו פספוס מאחר ובפירוש יש גם ניסיון לשינוי ברמת המודעות, להבהיר רמת עומק שנוכחת עכשיו בהווה. פירושים שמתמקדים בכאן ועכשיו ומה שמתרחש פה מובילים ליחס אחר לילדות. פרויד וקליין יניחו שגם אם הייתה סביבה פוגענית בילדות צריך לחפש איזה שינוי זה יצר במטופל ולא מה חסר לו כמו שמאהלר טוענת. הם לא חולקים על זה שיש לסביבה החיצונית משקל אלא על המקום והנוכחות שלה בנפש המטופל. לפי קליין, למשל, אובייקט מופנם של האם החודרנית, השלכות, תהליך שקורה – מה שמעניין בהם זה איך ההיסטוריה נוכחת ופועלת בהווה אצל המטופל.

לפי מאהלר – פחות מסתכלים על משהו נוכח ויותר על חוסר, חסכים, מטופל שלא למד יכולות בסיסיות וחסרה לו אפשרות פעולה.

לב המחלוקת, אם כן, הוא שכפרויד וקליין רואים מטופל שכ”כ חושש – הם חושבים על הילד הקטן שממנו הוא נוצר ותמיד יש להם חשד שחלק מהסיפור הוא שיש כאן מישהו שרוצה יותר מידי ולא מצליח לקבל את המגבלות של המציאות. מאהלר, ויניקוט וקוהוט נוטים יותר לראות מישהו חלש שחסרים לו דברים לעומת פרויד קליין שרואים משהו אקטיבי, מישהו שאולי רוצה מהסביבה יותר מידי.

תמיד צריך להחזיק בראש את הגישות הללו – המיטיבות (מאהלר, ויניקוט, קוהוט) והמאתגרות (פרויד קליין). בשתיהן יש מגבלות – במיטיבות אנחנו עלולים לפגוע במטופל ודרך זה להחליש אותו. המטפל מפחד מהמטופל, שיפגע בו חזרה ע”י שיעזוב טיפול או בדרכים אחרות אבל אם לא ניגע בדברים הקשים לא בטוח שנגן עליו. בגישות האחרות יכול להיות שניתן כוח למטופל שאין לו.

דוגמא ליחס אל העבר והמציאות בטיפול: ויניקוט אומר למטופלת שאמא שלה היתה אדם נוראי והמבקרים יגידו שהוא לא יודע מי זו אמא שלה. גישה מאתגרת תבדוק לאיזה אדם זה הפך את המטופלת להיות.