16. העמדה הדיכאונית אצל מלאני קליין

בעמדה הדיכאונית האינטגרציה יוצרת אובייקט שלם שמכיל את הטוב ואת הרע. גם האני נהיה שלם ובאופן הדרגתי הוא נהיה בעל הרבה צדדים. אמא יכולה להיות לפעמים רעה ולפעמים טובה וגם האני יכול להיות כזה.

עולם מפוצל הוא עולם עם טוב מוחלט (ורע מוחלט) כשיש אינטגרציה משהו הולך לאיבוד ועצב של אובדן נכנס לתמונה – מכאן השם הדיכאוני של העמדה. אמונה בחיים האמיתיים ובקיום של אובייקטים מושלמים לא מסתדר ביחד.

אם מישהו בא לטיפול ומתאר חיים ‘בסדר’ עם משפחה וילדים וקצת משעמם לו בהם אבל יש לו רומן מדהים עם אישה מדהימה ונפלאה – סימן שהוא נמצא בתיקון מאני, הוא לא מבין שהחיים האמיתיים מעורבבים, כלום לא מושלם. הניסיון לחשוב שבהווה הממשי של החיים יכול להיות אובייקט ו/או אני אידאלי שחף מחוסרים – היא תפיסה ס”פ. התיקון אף פעם לא מסתיים.

השלב הגבוה יותר הוא השלב הדיכאוני שמכיר במורכבות הקיום וכואב אובדן של עולם שהלך לאיבוד ולא יחזור.

הסיבה הנוספת לשם העמדה הוא שהאדם חווה את האובדן, בליווי הזיכרון שעד לא מזמן הוא תקף את האובייקט הרודפני ועכשיו הוא מבין שהאובייקט הרודפני והאידיאלי הוא אותו אובייקט – האדם מרגיש שהוא במו ידיו הרס את האובייקט האידיאלי ובגללו הוא אבד.

קליין לא מנסה לשכנע את האדם שהוא לא הרס את האובייקט האידיאלי, הוא אכן רצה בדמיונו וניסה להרוס את האובייקט. השאלה היא האם כוחות התיקון יכולות לגבור על האשמה – אם אתה מאמין שקלקלת תאמין שאתה יכול לתקן.

הרווח הכי גדול של העמדה הדיכאונית הוא בכך שהעולם נהיה עשיר יותר ומרתק יותר, עם מיסתורין וסוד שאפשר לנסות ולגלות. בעמדה הס”פ הכל ברור וידוע – הכל שיקוף של העצמי והעולם לחלוטין שטחי, ידוע וברור. בעמדה הדיכאונית צריך לחרוג מהעצמי כדי לגלות את העולם.

אוגדן, שמקבל את השראתו מקליין, מדבר על ההיבטים החיוביים של העמדה הס”פ – השלב של הפירוק הוא גם שלב של יצירתיות, האינטגרציה יוצרת מסלול מובנה והפירוק של היבטים שונים נותן פוטנציאל ליצירת חיבורים חדשים.

 

הדבר המרכזי של העמדה הדיכאונית מבחינת קליין היא האבל והאשמה על אובדן האובייקט ועל התוקפנות שגרמה לאובדן זה. לעיתים בעמדה הדיכאונית התינוק מפחד שהאובייקט יעלם ולכן הוא בולע אותו, על מנת לגונן עליו אך הוא גם מפחד להרוס אותו. התחושות השונות יוצרות אשמה וייאוש ויש רצון לתיקון (מושג חשוב של קליין בהקשר זה). כוחות החיים והאהבה דומיננטיים יותר והתינוק ירגיש שלמרות הנזק הוא יכול לתקן ויכול להחזיר את האובייקט האבוד לעולם ולשלמות. יש מאבק חזק בין כוחות הייאוש והתקווה. היצירתיות נובעת מעמדה זו (אצל פרויד היא נובעת מעידון של כוחות ליבידינליים) מהמקום שרוצה לתקן.

קליין מדברת על תיקון טוב ותיקון מאני – לפעמים התינוק לא מסוגל לעמוד מול החסרונות שלו והחלקים הפגומים שלו והוא חווה את הפגם כבלתי נסבל ולכן הוא בורח לתיקון מאני – הוא ישר מעלים את הפגם, הוא מכחיש את הפגימות ומתקן אחרים שפגומים. אנשים כאלה תמיד יתנו עצות, ירגישו גדולים על קטנים, הפגם הלא מורגש בעצמי מורגש יותר אצל האחר (הזדהות השלכתית – לא רוצה להרגיש את הפגם בו, משליך אותו על אחר אך שומר איתו על קשר כי דרך זה הוא יתקן את עצמו בלי לשים לב ולהכיר בכך שהוא פגום). הסובייקט הקלייניאני הוא לא ‘חיה ותן לחיות’ אלא בעל רצון מתמיד לתקן.

יש דמיון מסויים בין קליין למאהלר – שתיהן מדברות על מעבר ממצב של דיאדה וחוסר נפרדות למצב של נפרדות. שתיהן מדברות על הקשיים שיש בהכרה בנפרדות. שתי התיאוריות, ככלי עבודה בטיפול, מוליכות אותנו למחשבות שונות:

  • מאהלר מדגישה יותר את ההשפעה החיצונית של המציאות הריאלית על הסובייקט ובטיפול היא תחשוב יותר על המציאות החיצונית וההתגוננות מפניה. קליין נוטה להדגיש תהליכים פנימיים ויותר תחשוב על העולם הפנימי כמניע תהליכים.
  • שתיהן מניחות שהמטופלים נמצאים ברגרסיה וצריך לעזור למטופלים להשלים בצורה נכונה את הרגרסיה שהמטופל חווה ולעזור לו להמשיך הלאה לשלב הבא.
  • קליין מסתכלת על העולם הפנימי (השלכות והפנמות) ולכן עובדת ברזולוציות יותר גבוהות (מבחינת מאהלר – מיותרות). היא מסתכלת על דקויות שמאהלר לא נוטה להסתכל עליהן ולא חושבת שקיימות. מאהלר היא מאוד פרגמטית עם דגש על מציאות אובייקטיבית. מאהלר תוכל לתאר תופעות שקליין מתארת אך לא תעשה זאת כי רשת המושגים שלה רחבים יותר והיא לא נוטה לחשוב על רמות המורכבות של קליין – הן מיותרות ומסובכות מדי. קליין רואה בכל אקט מאהלריאני תנועה רבה של השלכות והפנמות ולשיטתה צריך לפתוח את המקומות הללו ולבחון אותם.