17. התפתחות האישיות על פי מלאני קליין

נדבר על התפתחות האישיות מתוך העיוות של העמדה הדפרסיבית. במעבר בין העמדות יש שינוי בנרקסיזם: העמדה הסכיזואידית-פרנואידית היא במהותה נרקסיסטית – התינוק מרוכז בעצמו ולא יכול לסבול חלקים מאיימים ורעים בעצמו ולכן הוא זורק אותם החוצה ומפנים דברים טובים פנימה בלי להתחשב באדם שמולו. ההזדהות ההשלכתית היא הערבוב עם הזולת, הזולת נצבע בצבעי ההשלכות של התינוק (ובכך הוא מציל את עצמו מהחוויה הקשה) אך זה לא באמת נפרד מהתינוק. האינטגרציה של השלב הדפרסיבי מפחיתה את ההשלכות ומעלה את הנפרדות בין העצמי לאחר.

הרבה פעמים בטיפול המטופל מבחין בנק’ חולשה שלו שהוא עד אז הדחיק והתעלם ממנה, הוא עצוב ושואל: “אז מה עושים? איך נפטרים מזה?”. הגישה הקלייניאנית היא שזה בדיוק הפתרון – לראות את הבעיה, לסבול אותה ולא לברוח לפנטזיה – זה הפתרון.

ההנחה היא שמתוך המקום שהאדם מחזיק ומתאבל על הדימוי העצמי המושלם שהיה ואיננו משם הוא יצליח למצוא ולהעלות את הדברים הטובים ולהתמודד עם הרעים. תפיסת המציאות של התינוק מתפתחת בעמדה הדפרסיבית, הוא מכיר בנפרדות האובייקטים ומבחין בין העולם החיצוני לפנימי. בנוסף יש היחלשות של העוצמה של הפנטזיה הפנימית. בעמדה הס”פ הפנטזיות החזקות צבעו לגמרי את המציאות וכעת כוחם פוחת וניתן להבחין במה באמת יש בחוץ – ידוע שכל חשיבה על המציאות היא ערבוב של דברים אובייקטיביים וסובייקטיביים וקליין טוענת שככל שאנו מעבדים יותר את העמדה הס”פ ועוברים אל העמדה הדפרסיבית אנחנו יותר רואים את האובייקטיבי ללא צביעה מוחלטת של הסובייקטיבי. המעבר בין המציאות הדמיונית לזו החיצונית מעלה את הסימול (שחנה סגל מדברת עליו). סגל מציעה שכשהעוצמה של הפנטזיות הס”פ חזקה החוץ נצבע בצבעי הפנים, אנו רואים בזולת את התכנים שלנו. באופן הדרגתי ככל שהתינוק עובר לעמדה הדפרסיבית מתבצע עידון ויש הסמלה – ערבוב בין משמעות חיצונית ופנימית בלי שהן משתלטות אחת על השניה. סגל מדגישה את חשיבות עולם הסמלים, סיפורי פיות, יצירות אומנות, דמיון ופנטזיה – כל אלה משפיעים באופן חיובי על התפתחות החשיבה (אולי כי התינוק שומע שהדברים האלה מתרחשים בסיפור, רחוק, לא אצלו ובתוכו. אולי כי בסיפורים יש אלמנט של תהליך שעובר על הגיבור והסיפור לא נשאר חד מימדי).

תמיד יש הדחקה של תוכן מסויים, לכאורה אם אדם מודע לתוכן הוא יותר ‘מחובר לעצמו’ אבל סגל מראה שלפעמים המודעות דווקא עוצרת את האדם מלתפקד.

בעמדה הדפרסיבית נוצרת ההדחקה, האגו נהיה מאורגן ובמקום השלכות ופיצולים הוא מדחיק ומעדן. יחסי האובייקט מתפתחים (היכולת להתייחס לזולת כיצור שלם ונפרד) וכמובן מתפתח הסופר-אגו. הסופר-אגו אצל קליין מתחיל בשלב יותר מוקדם (בס”פ) – ההפנמות האידיאליות והאובייקטים הרודפניים הם המרכיבים הראשוניים של הסופר-אגו. בעמדה הדפרסיבית יש אינטגרציה שלהם וההיבט הרודפני הופך לסופר-אגו המעניש והאידאלי לסופר-אגו ההזדהותי. האובייקט האידאלי בעמדה הס”פ הוא לא רק מקום עזרה על גם מקום תסכול (כי אי אפשר לעמוד בציפיות שלו). האינטגרציה יוצרת מקום של תמיכה, התגברות על הרסנות והכוונה בחיים.

לתסביך האדיפלי אצל קליין יש יותר משקל מאשר אצל פרויד, תפיסת הזוג והיכולת לערבב דברים, היכולת לשאת קנאה, היכולת לאהוב למרות שהתינוק מרגיש מוצא מחוץ לזוגיות – כל התחושות הללו נמצאות במוקד התסביך האדיפלי אצל קליין.

אין יציאה מוחלטת מהעמדה הדפרסיבית. מדובר במבנה מורכב ועדין והנסיגה ממנו מתרחשת מדי פעם – כשיש כשלונות בחיים למשל. האישיות של האדם תקבע מתי ואיך הוא יחווה רגרסיה מהעמדה הזו. קליין מציעה שפרט לחוויית אובדן האדם (כשיש אובדן) יש גם תחושה שגם האובייקטים הטובים המופנמים מאויימים במצב של האבל. ביהדות השבעה היא תקופה בה החברים באים לחזק את האדם, העלאת הזיכרונות והדיבורים מראים לאדם בעצם נוכחותם שהטוב עדיין קיים בעולמו, העולם לא חרב לחלוטין.

אחד הקשיים המרכזיים בעמדה הדפרסיבית הוא ההגנה המאנית (הגנה לא טובה) – האדם לא מסוגל לעבד את ההכרה במוגבלות ובחלקים הרעים בו והוא מתמודד עם זה ע”י תיקון מאני והתכחשות לכך. האדם מחפש את הפגם אצל מישהו אחר, הוא מתמלא כוחות ומנסה לעזור ולתקן אותו, את האחר, כי האדם עצמו ‘לא זקוק לעזרה’. כשמטפל רואה את ההגנה המאנית הזו בפעולה המטרה שלו היא להחזיר את החלקים המושלכים והחלשים אל המטופל כדי לעזור לו להחזיק אותם בלי לברוח מהם.

 

לסיכום: עד כמה התיאוריה של קליין מוחזקת ללא העניין התפתחותי? אנשים רבים בשדה אומרים שהתיאוריה שימושית מאוד אבל לדבר ככה על התינוק זה לא ממש קשור. התיאוריה קיימת גם בלי ההתפתחות – שני צדדים באדם: הצד ההישרדותי באדם וצד גבוה יותר של הסובייקטיביות (זכרונות, היסטוריה, הכרה בזולת וכו’). הצד הגופני והראשוני שמאוד חזק אצל קליין, הטענה שהחשיבה צומחת ממקום גופני ראשוני ועליו מושתת הצד הגבוה יותר והייצוגי היא טענה שצומחת באופן פשוט יותר כשמדברים על התינוק.