18. וויניקוט

אחת התיאוריות השימושיות בשדה. וויניקוט פעל במאה ה-20, התחיל את דרכו כרופא ילדים ובתוך ההכשרה שלו הוא גילה באופן מקרי את כתבי פרויד והחל להתעניין בנושא ופיתח את התחום של טיפול בילדים. הוא פנה לא רק לקהל מקצועי אלא גם למורים, אמהות וכו’. וויניקוט היה קרוב שנים רבות לקליין והיה גם מודרך שלה. בהקשר הבריטי הוא מזוהה עם קב’ הביניים (באנגליה יש 3 קבוצות: אנה פרויד ופסיכולוגיית האגו, קב’ הקלייניאני מצד שני וקב’ הביניים המגשרת).

וויניקוט כותב באופן מעורפל כי הוא מדבר על מצבים שקשה לתאר אותם, הוא מדבר על מצב הביניים, מקום שהוא לא פה ולא שם – הוא בתווך, בתנועה – קשה לתאר זאת במונחים ברורים.

וויניקוט מפנה את המבט האנליטי לכיוון חדש: הוא עוסק בנושאים כמו ‘להיות’ (being), קיום, חיות, עצמי ועוד. הוא מדבר על חוויה אחדותית, עמוקה, מאוד פרטית שקיימת אצל אדם בריא והיא מקור החיות והכוח שלו. וויניקוט שואל איך העצמיות הזאת מתפתחת ומה עלול להפריע להתפתחות זו וכיצד ניתן לשקם זאת.

לכאורה יש דמיון בין מאהלר וויניקוט אבל זה לא נכון. מאהלר מדברת על דברים שמאוד קל לעשות להם אופרציונליזציה בתצפיות, וויניקוט מדבר על חוויה הרבה יותר פנימית.

כשמטופל כועס על מטפל שהוא ‘דוחף’ לו פירושים קליין תדבר על הפנמות והשלכות, מאהלר תגיד שהוא רוצה להיות עצמאי ולעשות דברים בעצמו. וויניקוט לא יחשוב שהמטופל ‘פשוט רוצה בעצמו’ במובן של שלב האימון או ההתקרבות מחדש, הוא יגיד שהוא זקוק שיניחו לו לנפשו, להתפתח בקצב שלו, שלא יאיצו בו, שיתנו למחשבות להתפתח בו לבד. וויניקוט אחראי לשינוי שהמשמעות שלו היא יותר התמקדות בחוויה המודעת על חשבון ההתעסקות בחוויה הלא מודעת. הוא מתמקד גם ביכולת של החוויה המודעת להיווצר. זו המחלוקת הכי גדולה בינו לבין קליין: הוא טוען שקודם צריך להתייחס לרובד בסיסי יותר, לפני שמתחילים להתעסק במה שקליין אומרת. קליין רלוונטית רק כשיש אני, עד שאין אני אי אפשר עוד לדבר על פיצול, השלכות וכו’.

וויניקוט טוען שבפסיכואנליזה קונבנציונאלית התפיסה היא שצריך להכניס את הטראומות לתוך הכוחות וההתמודדויות שלו. פירושים שנאמרים בתזמון הנכון ובצורה נכונה מכניסים דברים שלא בשליטתו של המטופל וגורמים לו להבין את החלק שלו בעיצוב המציאות בהווה. וויניקוט טוען שבינקות יש שלב קודם יותר, שלב שדברים טובים ורעים קורים לפני שיש תינוק שעושים לו משהו – לפני היווצרות האני שיכולים ‘לעשות לו דברים’. המחלוקת הזו גם מתרחבת למה צריך לעשות בטיפול. הפסיכואנליזה הרגילה טובה לבעיות שנוצרו לאחר שנוצר האני אך מה אם הבעיה היא בבניית העצמי? במקרים כזה הטיפול צריך לבנות את האני מחדש.

וויניקוט מבחין בין העצמי לאגו: האגו היא פונקציה של אינטגרציה שמטרתה לחשוף חלקים שונים של החוויה ולהפוך אותם לחוויה של מרכז אחד של אני. כשהתינוק נולד עדיין אין אני / עצמי כזה שמחבר את החוויות אלא יש ‘אירועים שמתרחשים’. אין הבדל בין רגע של דחף לבין רגע שבו הוא שומע רעם. יש כל מיני חוויות נפרדות ומבודדות אחת מהשניה. גם את החוויות האידיות (הדחפיות) הוא לא חווה בהתחלה כשייכות לו כי אין את האני שהחוויות מיוחסות לו. וויניקוט מציע שהאגו שקיים באופן ראשוני הוא הפונקציה שבהדרגתיות אוספת את החוויות השונות והופכת אותן באינטגרציה למרכז אחד וזה תהליך מאוד משמעותי – התפתחות היכולת לחוות דברים כשלך.

הנושא של חוויית דברים כשל עצמי הוא מאוד מרכזי בטיפול, בחלום למשל אנחנו לפעמים מצליחים לחוות דברים כשלנו שלא חווינו במציאות הערה כשלנו, עצם החלום הוא התקדמות. התפתחות היכולת לחוות את הדברים כשלך מתפתחת בתקופת החיים הראשונה ועד שזה לא קורה אין מה לדבר על הפנמות והשלכות ועולם פנימי. התנאים להיווצרות של חוויית האני הבסיסי הזו הם שיתאפשר לתינוק לחוות את המציאות שלו ללא הפרעות ובלי צורך להתמודד עם אילוץ / גירוי חיצוני. אם התינוק יוכל לחוות את הדברים במידה ובתזמון שמתאימים לו אז באופן הדרגתי יווצרו החיבורים הללו. וויניקוט מדבר על המחווה הספונטנית של התינוק – הוא עושה דברים שלו (מזיז יד, מסתכל על משהו, מקשיב וכו’) ואז הוא חווה אותם כשלו. כמובן שזו פנטזיה, אין תינוק שככה יכול לחוות את העולם, אבל תינוק שהחיבור בינו לבין אמא הוא טוב (יש לה אגו חזק) מקבל ממנה בועה שהיא יוצרת לו שהיא בדיוק מתאימה לו – הוא לא חווה יותר מדי תסכולים, החדר שלו הוא מאוזן, הבגדים לא לוחצים אך כן עוטפים אותו, מנקים אותו וכו’ – הוא לא חווה חודרנות חיצונית.

המטפל צריך ליצור מציאות, מעטפת, שמאפשרת לתהליכים לקרות. הוא צריך לא רק ‘להיות איתו בחוויה שלו’ אלא גם לשאת כל מה שקורה בטיפול, להתמיד וכו’.

יש אינטגרציה שהיווצרותה תלויה באם. התינוק זקוק לסוג מסויים של אימהות. וויניקוט מדבר על 3 שלבים של תלות באם:

  1. תלות מוחלטת.
  2. תלות יחסית.
  3. לקראת אי תלות.

התינוק והיחס האימהי משתנה בין שלב לשלב.

שלב התלות המוחלטת – עד גיל חצי שנה:

התינוק תלוי לגמרי באם והוא לא יודע שהוא תלוי בה והיא זו שמספקת אותו (וזה מה שחשוב!). בגלל שהוא לא יודע שהוא תלוי הוא חווה את עצמו כעצמאי, הוא פועל ומתוך המצב הזה אמא שנמצאת מאוד אבל ברקע ולא בולטת מדי יוצרת הרגשת חיות. אמא שלא נמצאת שם מספיק יוצרת תינוק שהוא במצב חווייתי של תגובה לסביבה (האם לא מבודדת ממנו את הסביבה). המצב הזה, בהגדרה, הוא לא טוב והוא מפרק את החוויה המתמשכת שוויניקוט מצדד בה. וויניקוט רואה את העולם בחוץ כלא טוב לתינוק (קליין אומרת שהרע הוא בתינוק) וגם למבוגרים ששוגים באשליות, התרבות ממסכת את העולם מן המבוגר.

גם היענות יתר של האם היא לא טובה – האם הופכת להיות המציאות החודרנית. התערבות מספקת ונכונה של האם היא החזקה (holding) והיא מאפשרת לאגו של התינוק לאסוף את החוויות השונות לכדי מרכז אחד. התהליך הזה כולל כמה היבטים:

  1. מעבר מחוסר אינטגרציה לאינטגרציה – המצב הראשוני הוא מצב של un-integration. באופן הדרגתי מתחילה להיווצר האינטגרציה. חוסר האינטגרציה הוא נעים, יצירתי וטוב ומאפשר לדברים להיבנות. אם אין אילוץ של הבניה המבנה הנכון נוצר באופן טבעי. כדי להיות במצב של חוסר אינטגרציה צריך אגו אחר שתומך במצב הזה (האגו של האם).
  2. פרסונליזציה – וויניקוט מדגיש בעיקר את היצירה של הזהות של החווייה עם הגוף. הגוף הופך להיות המקום בו התינוק חווה את עצמו – התנועה החופשית של התינוק והרגשתו את איבריו. צורת הטיפול והמגע של האם עם התינוק אחראית במידה רבה לפרסונליזציה. ככל שהמגע טבעי ואף חלק לא מעורר התנגדות זה מאפשר לתינוק לחוות את עצמו. האם צריכה לא לסמן צורך להתגונן ולאפשר לחוויה טבעית להיווצר.
  3. קשר פרימיטיבי לאובייקט – וויניקוט מציע שכבר בשלב הזה יש התייחסות מסויימת לאובייקטים, ברגעים מסויימים, אך הם לא נחווים כנפרדים (אובייקטים סובייקטיביים). הרעיון הוא שכשהאם נמצאת שם כפי שהיא צריכה להיות התינוק חש שהוא יצר את האם (את השד המזין). התינוק רוצה אוכל, הוא רוצה שיהיה בעולם שד מזין והוא מופיע – בקסם (אומניפוטנטיות בסיסית). וויניקוט מציע גם שהתינוק אפילו לא יודע לגמרי מה הוא רצה – הוא יודע מה הוא רוצה כשהוא מקבל את הפתרון (יש כאב בבטן, כשמגיע האוכל הוא יודע שהוא היה רעב). החוויה האומניפוטנטית היא לא חוויית גדלות שאינה במקומה אלא חוויה בסיסית שהכרחית לקיום בריא של העצמי.

וויניקוט מדבר על האם הטובה דיה – רוב האמהות יודעות באופן פשוט להיות טובות דיין ויש תהליך טבעי שמוליך את האימא ליכולת הזו, בסוף ההיריון יש לה מוכנות ביולוגית להקדיש את כל כולה לתינוק ולא לעצמה.

כשכל ההיבטים הללו מתקיימים נוצר עצמי אמיתי (true self) – תינוק שיכול לחוות את עצמו, מתוך עצמו, ללא בושה, פחד וחרדה. אם ההיבטים לא מתקיימים הוא חווה התקפה וחודרנות של המציאות החיצונית כלפיו, החוויה המתמשכת שלו היא שהוא צריך להתגונן מחשש של הכחדה וזה מוליך אותו לחפש מפלט מפני החרדה.

וויניקוט לא חושב שיש קו ברור וחד בין מצב נורמלי למצב של הפרעה.

על מנת לשמור על העצמי שלו התינוק ייצור שכבת בידוד – העצמי המזוייף. התגוננות מתמדת מבוססת על הזדהויות שמגנות על העצמי האמיתי, שהוא לא יינזק. התינוק חי במישור חיצוני. כאן יש את אחד המוקדים הטיפוליים של וויניקוט – המטפל מדבר עם העצמי המזוייף (false self) וצריך למצוא את הדרך להגיע ממנו אל העצמי האמיתי. העצמי האמיתי קיים, אחרי שנקלף את השכבות ונאפשר למטופל להיות עם המטפל כשהעצמי המזוייף שלו לא נוכח הוא יוכל לנסות ולבנות מחדש את העצמי האמיתי שלו. כל זה תלוי ברגרסיה – צריך לאפשר למטופל רגרסיה בה הוא יוכל להרפות ולסגת לתלות (ראשונית מוחלטת) במטפל.

השלב השלישי הוא שלב אי התלות שמגיעים אליו בצורה טובה עם השלמת השלבים הקודמים בצורה טובה והתינוק מרפה מהצורך שלו לטיפול הוא יכול ורוצה לפנות החוצה. הפנייה החוצה קשורה לכך שהוא מזהה בסביבה דברים שקיימים בתוכו.

מילות סיכום: אפשר לומר, באופן כללי, שוויניקוט מתייחס וממקד אותנו בהיבטים שהיו קיימים בטיפול (אצל מטפלים טובים) גם בתיאוריות אחרות. הוא מדבר על ההיבטים המכילים של הטיפול. הוא אומר שהטיפול עצמו, מעבר לתיאוריה, עוזר בפני עצמו בזכות ההכלה. וויניקוט כותב על כך שהשעה הקבועה של הטיפול, שמירת השעה לא משנה מה קורה בטיפול (בתנאי שלא חוצים גבולות בלתי אפשריים) ואיזה תכנים עולים, כל אלו מהווים מסגרת מכילה לכשעצמה. ההיבט הזה היה קיים גם בתיאוריות הקודמות אבל וויניקוט הפך את זה למאוד מרכזי. במקום שבו אצל גישות אחרות מדובר במסגרת המאפשרת לפירוש להיאמר ולהישמע אצל וויניקוט המסגרת מקבלת משמעות חשובה יותר והפירוש נסוג מהמרכז. המטפל יוצר מסגרת מכילה שבתוכה המטופל יכול להתחיל ולהתהוות. וויניקוט עשה שינוי נוסף. לפניו הטיפול היה מפגש בין שני אנשים (לא שוויוני כמובן) ואצל וויניקוט זה פחות מפגש ויותר סוג של ערבוב בין שני אנשים – ערבוב שבו יש צד מטפל שהוא מאפשר את השימוש בו וצד פועל שפועל בבידוד, בפני עצמו. בחזון של וויניקוט המטופל יכול להיות בטיפול בלי שהוא מרגיש שמישהו נמצא מולו. וויניקוט אמר שאין דבר כזה תינוק ואין גם דבר כזה מטופל. יש מטופל-מטפל. המטופל לא חש את הערבוב אלא מתאפשר לו מרחב שבו אדם אחר נותן את עצמו, בכל מיני צורות, כדי שהמטופל יוכל להתחיל להתהוות (הוא בהגנתיות רבה נגד ההתהוות הזו ולא עושה אותה ללא ההתאפשרות שהמטפל נותן).

אצל וויניקוט ההיבט הסמלי קיים, זה לא ממש (בד”כ) שהמטפל הופך להיות ההורה אבל יש מרחב סימבולי של דברים שקורים בחדר ומסמלים באופן חריף היבטים הוריים. מכך עולות כמה שאלות:

  • קלייניאנים שואלים: האם השלמת חסכים אפשרית? וויניקוט מציע להניע מחדש את סיפור הגדילה ולממש משהו שלא התרחש. יש שיגידו שזה אפשרי אבל בשביל זה ממש צריך סביבה מגדלת, מעין אימוץ, קלייניאני יגיד שב-50 דק’ 4-5 פעמים בשבוע תמורת תשלום – אי אפשר להשלים חסכים.
  • הטיפול בגישה של וויניקוט חושב על מטופל כמו על האישה במאמר שמתחילה להתקיים בטיפול, במרחב השקט והבטוח – הוא מנסה וחוקר. השאלה העומדת נגד זה היא האם יש כזה דבר אדם שעומד לבד – קליין תטען שתמיד יש יחסי אובייקט אין כזה דבר אדם עם עצמו ומחשבותיו שלו. שאלה נוספת, פחות תיאורטית, היא על המציאות החיצונית שוויניקוט מתאר כמפחידה וקשה מנשוא שצריך להתפתח בנפרד ממנה בבועה מגנה לפני שאפשר לסבול אותה. קליין אומרת שהמציאות החיצונית לא כזו מפחידה – זה העולם ואיתו צריך להתמודד. קליין אומרת שמי שחש את המציאות החיצונית כפוגעת זו הפנטזיה שלו. וויניקוט טוען שזו הרגשה נכונה ואמיתית.