2. פרויד

במה נאבקת האינטגרציה? מה גרם להפרדה בין החלקים השונים של הנפש?

תיאוריות פסיכואנליזה שונות מציעות תשובות שונות.

השלב הראשון בתיאוריה של פרויד היא תיאוריית הפיתוי – תיאוריית הטראומה. מושג הטראומה אצל פרויד שונה מהמושג שהיה נוכח בזמנו אצל תיאורטיקנים אחרים כמו שרקו וז’אנה. שרקו היה המטפל המפורסם ביותר בהיסטריה בתקופת פרויד והוא הניח שהיסטריה היא תוצאה של מתח עצום, חוויה חריפה, שיצרה ניתוק במערכת העצבים שהייתה חלשה מראש (למשל מסיבות תורשתיות) וכך נוצרה התנהגות לא מובנת. חוסר האינטגרציה הוא ברמה פיזית, במערכת העצבים.

ז’אנה היה חוקר חשוב והוא הלך שלב נוסף. הוא חשב שהניתוקים וההתנהגויות הלא רציונליות (חרדות, סהרוריות וכו’) נובעות מחוויה קשה שהמטופל לא מסוגל להכיל אותה כי היא מאיימת ופוגעת מדי. בגלל שאי אפשר לחשוב על הדבר והמחשבה מפחידה מדי אז יש התרחקות מאזור מסויים של פעילות, בגלל הפחד. זא’נה הציע שאם יש מחשבה טראומתית שנמצאת ביסוד ההתנהגותית הבעייתית אז צריך להוציא אותה. הוא עבד באמצעות היפנוזה (שכנע נערה שנחשפה לגוויות בזמן המחזור הראשון שלה ומאז הגיבה בהתנהגות היסטרית כל פעם שהתחיל לה המחזור שהיא בכלל לא ראתה גוויות) וביטל בעצם את המחשבה המקורית בטכניקה סוגסטיבית. יש דימיון בין טכניקה זו ל-CBT – מפרידים בין המחשבה למטופל.

פרויד מציע הסבר אחר לבעיה ודרך טיפול שונה: בעוד שאצל שרקו וז’אנה מדברים על מטופל בעל חולשה (אורגנית או בעקבות מאורע מפחיד) פרויד מדבר במונחים של כוח. המטופלת עברה מאורע מכאיב והיא מעוניינת להימנע מכאב ולכן מדחיקה אותו (באופן אקטיבי, לא מודע, דבר שדורש כוח) כדי לשמור על עצמה. הטענה הזו קשורה להנחה הרחבה יותר שלו שאומרת שהאדם הוא יצור שרוצה לתפוס את האמת ביחס למציאות וגם להימנע מכאב. בד”כ אין ניגוד בין שתי המטרות הללו אבל לפעמים הוא קיים והוא קורה כאשר הכאב הוא פנימי והתפיסה שלו מגבירה אותו (כתוצאה מהאמת יודעים על משהו בתוכי וניתן לברוח מהכאב הזה רק על ידי התכחשות לאמת הזו). כאן עולה לראשונה מושג ההדחקה. הבידוד ממשהו כאוב ומפחיד מדי בעזרת הינתקות ממנו – הדחקתו.

פרויד מדבר על טראומה – משהו חיצוני – אבל מדגיש את חלקו של האדם בהיווצרות הבעיה לא בבחינת האשמה אלא על מנת להציג את האדם כיצור אקטיבי שלא רק דברים קורים לו אלא הוא גם יוצר אותם – מדחיק אותם, לא רוצה לדעת אותם.

פרויד מדבר על טראומה במובן רחב ביותר. ב’מחקרים בהיסטריה’ שכתב עם ברויר הוא מתאר סוגים שונים של טראומה שחלקם אפילו לא נשמעים טראומתיים במיוחד (קתרינה שראתה את אביה שוכב עם בת דודתה, אנה או חולמת בהקיץ כשהיא מטפלת באבא שלה ורואה נחש מגיח מהקיר והיא לא מצליחה להציל את אביה כי ידה השמאלית משותקת – הכל בהזיה, בחורה שמאוהבת בבוס שלה וקולטת שהוא לא ‘שם עליה’ בדיוק כשהעוגיות שלה נשרפות בתנור – הריח מעלה בה את הטראומה). מכאן שההגדרה לטראומה אצל פרויד היא כל מאורע שמסכן באופן עמוק את חיינו או את הדימוי העצמי שלנו.

פרויד מתאר את הטראומה במודלים אנרגטיים: מחשבות הן אנרגיות שנמצאות במערכת המנטלית והן צריכות להתפרק ולהשתחרר. במצב רגיל אנרגיה של מחשבה שלילית מוצאת את הפורקן שלה בדרך זו או אחרת (אדם יספר על מה שקרה לו למישהו אחר, תגובה מיידית עם היווצרות המחשבה) אבל אם המחשבה לא מוצאת פירוק יש אנרגיה לכודה שלא נותנים לה לצאת החוצה אבל היא עדיין מחפשת מוצא ויוצאת בנתיב צדדי. כשאדם לא יכול לחשוב מחשבות מסויימות כי הן מפחידות אותו משהו נחסם בשבילו בעולם כי מחשבות זה לא רוחות רפאים אלא אופציה לפעולה בעולם. היכולת לחשוב היא היכולת להיות במקום מסויים. אם אי אפשר לחשוב על דברים מסויימים אי אפשר לפעול במקום הזה והאדם יתרחק ממנו. לא תמיד אפשר להתרחק לגמרי – לפעמים תהיה מלחמה בין הרצון לפעול לבין הפחד.

הטראומה שגוררת הימנעות גורמת להצרת תחום הפעולה בעולם: אם מפחיד לחשוב על אבא כי הוא התעלל בי בילדות זה חוסם גם חשיבה על אבות אחרית, על דמויות סמכות, על היותי אבא יום אחד וכו’ וכו’.

גם אופן הטיפול בהיסטריה שונה בין פרויד לבין שרקו וז’אנה.

ז’אנה חושב על האדם כחלש שהטראומה פוררה אותו ולכן הוא יוציא, כבעל הכוח, את המחשבה הטראומתית (גם אם אמיתית) – גם אם ע”י סוגסטיה.

פרויד מגיע בהדרגה לאופן פעולה אחר (בהתחלה הוא גם מנסה לשכנע את המטופלים שלו) – בעקבות מטופלת שאומרת לו “תשתוק, אני רוצה לדבר” ומתחילה לדבר באסוציאציות חופשיות. הוא מפסיק לטפל בהיפנוזה גם כי הוא אומר שהוא לא מהפנט טוב וגם כי הוא לא רוצה להחליט לאדם אלא הוא רוצה שהאדם יעשה את החיבור שלו. באסוציאציות החופשיות האדם מגיע למחשבה הלא ניתנת להיחשב במצב של ערות – כאשר הוא נוכח. המטפל מנסה להציע פירושים ומנסה לעזור אך המטופל נוכח ומגיע לשם בעצמו.

כשיש אקס מיתולוגי חלקים שלמים מהעולם נהיים לא נגישים (שירים משותפים, אזורי טיול משותפים, בתי קפה וכו’). החלקים הללו נהיים מחוץ לתחום כי הם מעלים אסוציאציות שאנו לא רוצים להיזכר בהם כי הם כואבים. ההימנעות מהמקומות האלה, כדי להימנע מהכאב, מצרה את העולם שלנו. פרויד אומר שככל שנוכל לסבול את עצמנו במקומות האלה ואת המחשבות הכואבות הללו כך נוכל לחזור לעולם ולסבול את החלקים בעצמנו.

התיאוריה הפסיכואנליזה לא מעוניינת רק בטיפול בסימפטומים וכשמדובר בהפרעות מאוד צרות ומאוד ממוקדות שהמטופל רק רוצה להעלים את הסימפטום תהיה זו טעות לטפל בו בעזרת הטכניקה הפסיכואנליזה. טיפול כזה מתייחס לסימפטום רק כחלק מהסיפור ולא הסיפור עצמו. הסימפטום מאפשר לנו לרדת למעמקי הנפש והמשמעויות הרחבות יותר שהסימפטום הוא רק הביטוי שלהן.

המטרה בטיפול היא לעזור למטופל להבין את החיבורים (הניתוקים) שקיימים אצלו – לעזור לו לעשות את אינטגרציה – מתוך הנחה שזה יוביל למקומות טובים.