3. הלא מודע

בק טוען שניתן לסמוך על ההיגיון הפשוט ופרויד טוען שלא – או לפחות כך עולה מהמאמר שקראנו. עם זאת – כנראה שאפילו פרויד מאמין שכן אפשר במידה מסויימת להסתמך על ה-common sense (איך מגיעים לאנשהו, איפה מבלים), אך הוא טוען שיש מקומות שבהם ההיגיון הפשוט לא מספיק ויש מעבר לו. יותר מכך, בלב התיאוריה הפסיכואנליזה טמונה ההנחה העמוקה על הרציונאליות של האדם. האדם פועל בגלל טעמים וסיבות לעשות פעולות על מנת שישרתו אותו. ההנחה היא שכשהאדם פועל בצורה שהיא מבחינתנו לא רציונלית הרי שבזווית הראייה שלו ההתנהגות כן רציונלית וכאן צריך להכיר מרחבים יותר שלמים, מעבר להגיון הפשוט.

שאלה נוספת שעולה מהמאמרים שקראנו מדברת על הספקולטיביות וההתנשאות של הפסיכואנליזה. המטפל יושב ‘ויודע הכל’ ומעלה ספקולציות שאין מה לעשות נגדן או איתן. אך זה לא נכון – אכן יש מטפלים או רגעים ספקולטיביים ויש גם רגעים ומטפלים מתנשאים אך זה לא העניין בתיאוריה: הפירוש הפסיכואנליטי, כשניתן באמת, לא ניתן באופן אינטלקטואלי ולא ממקום ספקולטיבי אל מניסיון להבין את החוויה של האדם שיושב מול המטפל ולאור הרגשת המטפל אל מול המטופל הספציפי היושב מולו ברגע מסויים.

אם יש מטופל שתמיד רוצים לישון מולו (ללא סיבה נראית לעין) יש מקום לבדוק בזהירות האם יש משהו במטופל שגורם לכך ומהו.

הבדיקה נעשית יחד עם המטופל, לא מנחיתים עליו עובדות, והיא נובעת מאירועים ממשיים שקרו ונאמרו. כוחו של הפירוש הוא כשהוא משפיע וגורם לתגובות אצל המטופל שיכולות לעזור באישושו, הפרכתו, עיבודו וקבלתו.

 

הלא מודע מוצג הרבה פעמים בצורה מטעה (קרחון) – גוף מיסטי שנמצא עמוק בתוך הנפש (או המוח) ומסתובב שם איפשהו. פרויד לא האמין בנפש, הוא תיאר משהו שחסום באדם ולא יכול לבוא לידי ביטוי עם המציאות. הוא היה מטריאליסט.

 

דיברנו על הטראומה כמה שיוצר חיץ בין האדם והעולם. פרויד מדבר על ההתגוננות האקטיבית של האדם על מנת לא לדעת ולהרגיש את הכאב. באופן הדרגתי פרויד פיתח את השיטה הטיפולית החדשה שלו – לא היפנוזה – אלא אסוציאציות חופשיות. פרויד רוצה את האדם ער ומודע אך מאפשר לעצמו להתקיים במצב נפשי אחר – דיבור לא מוגן, מתוכנן, מעובד ומצונזר. פרויד הנחה את מטופליו לדבר באופן חופשי גם אם זה מרגיש להם לא חופשי.

כיום עדיין יש שימוש בשיטה זו בגישה הפסיכואנליזה (במשך הטיפול המטפל אומר/מזכיר למטופל שהוא מוזמן לדבר באופן חופשי ככל האפשר) אך לצד שיטה זו נכנסת באופן הדרגתי שיטת ההתנהגות החופשית בתוך הקשר. בצורה כזו שמים לב לדפוסים נוקשים מסויימים של התנהגות בין-אישית מסויימת שהמטופל בוחר בהם והתנהגות זו יכולה לעזור לנו להגיע אל הלא-מודע.

המילים, בתפיסה הפסיכואנליזה, לא מתארות את החיים אלא משמשות כאופן הישיר להתנהגות שלנו. אם אי אפשר לחשוב מחשבות מסויימות אי אפשר לחיות חיים מסויימים. לעיתים קורה בטיפול שנותנים פירושים אינטלקטואליים, אבל פירוש כזה הוא לא המטרה, הוא רק חלק מהדרך. האידאל הוא להיות מסוגל לחיות ולחוות את המקום החסום. להיות מסוגל להיות בו באופן חדש. אם רק מדברים על המקום הזה מבחוץ אז הנוכחות שלנו בו היא חלקית ולא אמיתית. ככל שהמטופלים יותר אינטליגנטיים כך הם נוטים פחות לחוות את החוויה ויותר לדבר עליה באופן אינטלקטואלי.

הפירוש האידאלי הוא חי, מאפשר לחוויה להיחוות ע”י המטופל והוא ניתן בתוך ההעברה. בגלל שההעברה היא החייאה של המקום החסום ואם אנחנו מצליחים להכיל את המקום הזה ולפרש אותו (להפוך את החוויה לבעלת איכות אחרת) במקום לברוח ממנו הרי שהצלחנו בפירוש. המקום האוטומטי והחסום שהמטופל לא מסוגל לחשוב בו לגמרי צריך להפוך למקום שאפשר לראות ולהיות בו לגמרי. זה קצת כמו חשיפה ב-CBT – אנו חושפים את המטופל למקום המפחיד ממנו הוא נמנע (כמו להיות איתו במעלית סגורה). אם המטופל היה מודע להעברה הוא היה יכול להתנהג אחרת בסיטואציה (הוא לא היה חייב להעריץ את המטפל ברגע מסויים) – זה מה שנקרא לא-מודע – אין דרגות חופש, חייבים לפעול באופן מסויים ואין אופציה אחרת. במודעות יש דרגות חופש.

כמובן שאח”כ צריך לבוא עיבוד על מנת להשלים את הפיכת הלא-מודע למודע.

דוגמאות טיפוליות להמחשת הלא-מודע והפירוש:

  • תומס אוגדן, תיאורטיקן אמריקאי מתאר במאמר על תפיסת הפסיכואנליזה את הסוגסטיה מטופל שמגיע לפגישה באנליזה (הקודמת הייתה אתמול) ושותק 10 דקות. אחרי 10 דקות הוא מתחיל לדבר בצורה מאוד לא חיה. אוגדן מנסה להבין איתו למה הוא מדבר ככה ומעלה את האפשרות שזה קשור לפגישה של אתמול. המטופל עונה שכשהוא חיכה בחדר המתנה הוא ניסה להיזכר על מה הם דיברו בסוף הפגישה של אתמול והוא הרגיש מטופש שהוא לא מצליח להיזכר. כאילו משהו נשאר שם לא גמור. אוגדן אומר לו שזה כנראה היה מספיק חשוב שהיה חשוב שהוא ישכח את זה. מסתבר שהסיבה שהמטופל לא מדבר באמת בגלל התכנים של הפגישה הקודמת כי הם דיברו על הצורך החזק של המטופל להיות ייחודי ושונה. והם מגיעים למסקנה שהוא לא נזכר בזה כי הוא עסוק בשאלה האם אוגדן זוכר אותו ומבחין בינו ובין המטופלים האחרים שלו. קשה לדבר על זה כי מדובר בהצגת קושי וצורך וייתכן אף פיתוח כעס כלפי המטופל.
    “זה יהיה לא מדוייק לומר שמ’ לא הרגיש כעס ובדידות ורצון להיות מזוהה ופחד מפני להיות לא מזוהה. אבל זה גם יהיה לא נכון לומר שהוא באמת הרגיש את זה עמוק בתוך הלא מודע שלו”. כלומר – ההתנהגות היא הביטוי של הקונפליקט, הוא מצוי על פני השטח. “שתי הקביעות, כל אחת בפני עצמה, משקפות רדוקציוניזם שלא מצליח לתפוס את החוויה הדיאלקטית של המטופל”.
    יש הנחה שדברים שנוכחים בהעברה, גם אם לא מודעים, הם נוכחים ולכן כדאי לגעת בהם.
  • מטופל מתאר סיפור קשה בו כשהוא נמצא במקומות גבוהים הוא חרד שהוא עלול לקפוץ. עולה בהדרגה, בטיפול, שמאחורי הפחד לקפוץ עומדת מחשבה מפחידה שאולי הוא רוצה לקפוץ. למה שהוא ירצה לקפוץ? בגלל שכל מקום שמציין עבור גבול ומגבלה משגע אותו והוא רוצה לבדוק את הגבולות. הוא גם שואל שאלות לא ראויות את חבריו וכו’. בהעברה רואים זאת במחשבות על כניסה לחדרים אחרים בקליניקה וחיטוט בארונות אבל זה בא לידי ביטוי דווקא בהתנהגות ולא במחשבתו.
  • סטוד’ לומד מקצוע וחסרה לו הגשה של שני תרגילים בשביל לסיים את התואר. עובר הרבה זמן והוא לא מגיש וזה חוסם אותו מבחינה מקצועית. ככל שהסטוד’ חושב יותר על להגיש את התרגילים ומקס’ לקבל 70 כך הוא מרגיש שהוא צריך לקבל את הציון המקסימלי. ההרגשה הזו נובעת מכך שמהתחלה הוא לא בטוח שהוא רוצה ללמוד את המקצוע הזה כי אבא שלו אמר לו לא ללמוד את המקצוע הזה והוא מפחד שאבא שלו צודק. ההישארות במקום החסום מונעת ממנו לעמוד בחוויה המשפילה של המחשבה שטעה, שאבא צדק וכו’. המקום המודחק מסמל חסימה, התנהגות לא רציונאלית ולא מובנת, ככל שהיא מובנת יותר היא רציונאלית יותר (עם המשמעות הרחבה הניתנת לה) אבל זה קורה רק בתוך הפירוש – אולי הוא יוכל לקבל את עצמו כמי שלא מושלם, שעשה בחירה לא נכונה, לחיות עם זה וכו’.

במאמר של בק הוא מדבר על דוגמא של אישה שרוצה להתאבד ולהרוג את הילדים שלה. בק מסביר שכשאנחנו מבינים את נק’ ההתבוננות שלה והנחות היסוד שלה אז הרצון שלה סביר והגיוני. ייתכן שמדובר במחשבה מאוד נרקיסיסטית (בלעדיי החיים של הילדים שלי לא יהיו טובים) ולעבור למחשבה כזו זה לא רק בעזרת היגיון פשוט (מבחינת המטפל). בלא-מודע אנחנו חושבים אחרת, אנחנו ילדותיים, נרקיסיסטיים, אימפולסיביים וכו’. קשה לנו לקבל את זה ולכן אנחנו מדחיקים אותם.

 

הטראומה אצל פרויד היא מאורע חריף שקרה לאדם בהיסטוריה של חייו. הוא עצמו עוד עשה שינוי ואמר שלא סביר שהאדם הדחיק אירוע גדול שהאדם חווה, הוא מתחיל לחפש אירוע שהאדם לא חווה או לא חווה במלואו, למשל משהו בילדות שהאדם חווה פיזית ולא חווה רגשית ובגיל מאוחר יותר אירוע זניח גרם לחוויה בדיעבד.

לרוב האנשים יש איזשהו זיכרון ילדות שאמרנו משהו וכולם צחקו ובפתאום מבינים שצחקו עלינו ולא מאיתנו. או למשל ילדים שלא מבינים משפטים בעלי קונוטציה מינית ומבינים אותם שנים אח”כ – אם הם לא מבינים אותם איך הם זוכרים אותם? הם נחוו חלקית. הילד קולט שיש משהו נוסף במשפט ולכן המשפט מטריד אותו ונשאר.

טראומה היא גם דברים שהנפש לא יכלה לעכל כי לאדם לא היו את הכלים בגלל הפער בינו ובין העולם, בין אם כי היה ילד או מסיבות אחרות.