4. תפיסת השפה בפסיכואנליזה

הדיאלקטיקה בין המודע ללא-מודע מקבלת ביטוי בארגון הנפשי שפרויד מתאר בתהליכים ראשוניים ומשניים. התהליכים הראשוניים נוכחים בנו כשאנו נולדים, מדובר בחשיבה שלא מתחשבת במציאות חיצונית והקיום של התינוק מונע ע”י רצף אסוציאטיבי שקשור בצרכים שלו. אין היגיון ואין לוגיקה כי הם קשורים למציאות החיצונית.

פרויד מציע שככל שאנו גדלים אנו מתרגלים לחשוב באופן כללי יותר ופחות חושבים בזווית סובייקטיבית. עיקרון המציאות החדש מעצב את החשיבה שלנו.

החשיבה שלנו יכולה להתארגן בשני האופנים. חשוב לציין שהם לא באמת שונית וזרים ויש ביניהם ערבוב. באדם הבריא הקישור הזה מפרה ובריא אך לעיתים נוצר מתח בין התהליך הראשוני למשני. אם האדם היה לחלוטין חושב בתהליך משני העולם היה נראה קצת כמו דבורים, אין יצורים אינדיבידואלים אלא מערך שלם שחושבים ופועלים בתוכו ובשבילו. פרויד שומר על התהליך הראשוני כמשהו מתמרד שלא לגמרי מקבל את הכללים וכך יש לכל אדם ייחודיות.

פרויד מייחס לשפה מקום מרכזי בטיפול, המטפל מקשיב לדיבור ולשפה של המטופל. בד”כ רוב הדברים שמקשיבים להם הם השפה המדוברת ובין השאר מסתכלים גם על שפת הגוף, האינטונציה וכו’. בהקשבה זו אנחנו מחפשים ביטוי ייחודי או משפט מפתיע שלא ציפינו לו. דוגמא לילד שמתאר את ההורים שלו כדוחפים את הילד, כל אחד לצד שלו. האם הוא מתכוון מושך? או שהוא קולט את המסר הלא מילולי מהוריו שלא באמת מושכים אלא בעיקר נאבקים אחד בשני.

בטיפול אנחנו מחפשים את הביטוי החורג כי הוא משמש כממצא.

בשפה יש 3 רמות של שכלול:

  1. ברמה הראשונית המבע הוא ביטוי ישיר, בלתי אמצעי וכבול לחלוטין לתוכן שלו (נביחה זועמת של כלב – הנביחה היא הכעס היא לא משמשת על מנת לדבר את הכעס ולהעביר את המסר). המבע כבול לסיטואציות מסויימות ומשדר את התוכן שלו בלבד. כך גם מדברים תינוקות שלא יודעים לדבר וזו גם צעקת הכאב של כל אדם מבוגר שנפצע.
  2. ברמה הנוספת יש סמלים יותר משוכללים, יש מרחק בין הסימן ובין מה שהוא מבטא אבל עדיין יש קישור מאוד קונקרטי וחושי למבע (תנועה מגונה, יריקה – היריקה היא סמל אבל היא כבולה לאופן הבעה מסויים).
  3. השפה המורכבת והשלמה בה הסמלים הם מילים, הם באמת שרירותיים. אין קשר בין המילה ובין המשמעות שלה. חוסר הקשר פותח מרחב גדול של הבעה כי אין כבילה למבע מסויים.

הרבה פעמים האדם תקוע ברמה השנייה והיא כובלת אותו. האדם מדבר בשפה ברמה של הקשר קונקרטי מסויים, הוא מתנהג רק באופן מסויים, הוא כבול. כשאנחנו מפרשים אנחנו מנסים לפתוח את המרחב וליצור תנועה בהבעה הזו. הבעה משוחררת יותר והסתכלות על הדברים מזוויות שונות גורם לשחרורו של משהו תקוע.

דיבור ברמה השלישית בלבד יכול להיות מת ואינטלקטואליסטי מדי. הדיבור החי עובר באופן עשיר בין הרמות.

בשיעור הבא נדבר על אדיפוס ויחסי אובייקט. יהיו שני מאמרים – פרק 3 מתוך האגו והאיד וקטע מתוך מאמר חדש שמדבר על אדיפוס בטיפול מזווית מודרנית קלייניאנית. לחשוב על מה הופך את הסיפור האדיפלי לכ”כ מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית.

 

הבהרות:

  1. השפה היא כלי העבודה המרכזי של הפסיכולוג הדינמי. היא כלי האיבחון שלו והיא כלי הטיפול שלו.
  2. האינטואיציה הבסיסית שהדגשתי לאורך השיעור היא שמשמעותו של הלא מודע היא ‘תקיעות’, ‘חוסר גמישות’ וחוסר יכולת לחשוב על החיים ולחוות את החיים באופן שלם ואינטגרטיבי. התקיעות הזו באה לידי ביטוי בתקיעות של מחשבות ואופני חוויה. הואיל והשפה על סמליה היא אופן הקיום המרכזי שלנו, הרי שהתקיעות הזו תבוא לידי ביטוי בשפה.
  3. כיצד התקיעות באה לידי ביטוי בשפה: כמטפלים אנו שמים לב לביטויים ייחודיים של המטופל, לאופן שבו הוא ‘כפוי’ לדבר באופן מסוים, תוך שימוש במילים ובביטויים מסוימים. כך גם בשפת הגוף שלו ובאופן שבו הוא מסוגל להתנהג ולפעול ביחסים בין אישיים.
  4. אנו שמים לב לכך ואז מתייחסים לכך ומנסים לאפשר למטופל דרך הפירוש להיות בסיטואציה באופן אחר – השינוי של אופן הביטוי קשור לשינוי של אופן ההיות בעולם באופן כללי יותר.
  5. קישרתי את הדברים להיבט תיאורטי כללי ביחס לשפה. טענתי כי ניתן לראות 3 היבטים שונים בשפה ושלוש רמות שכלול שלה, שהן שלוש רמות של קישור בין המסמן למסומן:

רמה ראשונית, של ביטוי הכרחי וחד משמעי – המבע הגופני של הכלב הנובח או של האדם הצועק מכאב. כאן הביטוי הנו הכרחי ומביע באופן חד משמעי וחד ערכי את המשמעות שלו. המסמן זהה לחלוטין למסומן ואין כל מרווח ביניהם.

רמה שניה, של ביטוי משוכלל יותר (שכבר לא קיים אצל חיות): חישבו על סמל ‘עצור’. הסמל הוא של יד פרוסה. הקישור בין הסמל הזה למשמעותו הוא קישור ויזואלי ברור. חישבו על התנועה המגונה שגם בה הקישור הוא ויזואלי וברור. יש כאן רמת הפשטה מסוימת אך הקישור בין המסמן למסומן חריף. הסימן כובל אותנו כביכול.

טענתי שבטיפול זו הרמה שבה המטופל לכוד פעמים רבות. הוא רואה מציאות מסוימת (חיצונית או פנימית) כהכרחית וחד משמעית. הוא לא מסוגל לראות את החופש והמרווח שהיה מאפשר לו לחשוב עליה אחרת. במובן זה המחשבות שלו – הסמלים היסודיים שדרכם הוא תופס ומארגן את המציאות – כבולות. אין להן חופש. והכבילות הזו נובעת מסיבות שונות (פחד, כמיהה אסורה וכן הלאה) שאותן בדיוק אנו רוצים לאתר ולפתוח בטיפול.

הרמה השלישית של השפה היא הרמה הסמלית המפותחת ביותר. ברמה זו המסמן הוא אקראי והקשר בינו לבין המסומן אינו קשר של כבילות. ממילא הוא מאפשר לנו חופש ואפשרויות גמישות רבות. למשל, חישבו על מסמנים כמו גבר או אשה. ברמה השניה אנו כבולים לתפיסה מסוימת שלהם (ומטופל מסוים יכול להיות כבול לתפיסה סטראוטיפית של גבר או של אשה וממילא כבול גם במרחב היחסים ביניהם). הכבילות הזו תבוא לידי ביטוי בדימוי מסוים (אפילו ויזואלי) ובחיפוש אידיאליזציה מסוימת (וממילא בהרבה מפח נפש).

[גם בחלומות אנו רואים באופן חי את התקיעות החשיבתית. החלום הוא אופן הבעה ויזואלי שמשהו בו חסר, לא מובן, כמו תקוע. והמטרה היא לפתוח את הסמלים שלו על מנת לראות מה נחסם, או בניסוח אחר – מה מנסה לקבל ביטוי ולא מצליח.]

מרגע שאנו ברמה השלישית, המסמנים הללו מקבלים מרחב משמעויות גדול יותר. גבר או אשה יכולים להיות מרחב גמיש יותר של אפשרויות ואם זה אופן החשיבה והחוויה שלנו, הרי שמתאפשר לנו להיות גמישים יותר ומתאפשר לנו להכיל מרחב גדול יותר של אפשרויות גם בתוכנו וגם בזולת.

  1. לסיכום: המטרה הטיפולית שלנו היא לאפשר למטופלים להיות ככל האפשר ברמה השלישית, רמת הביטוי והחשיבה הסמלית הגבוהה שבה. הסימפטום הוא ביטוי לתקיעות ברמה השניה. השיחרור מהסימפטום קשור למעבר לרמה השלישית.

חשוב גם לזכור שההפרדה היא כמובן מלאכותית, ואדם שלם ובריא הוא אדם שבו יש הפרייה מתמדת בין הרמות השונות (ממש כמו ההפרייה בין התהליכים הראשוניים לתהליכים המשניים הנחוצה לשם קיומה של אישיות חיה ובריאה).