6. יחסי אובייקט

עליית יחסי האובייקט אצל פרויד צוברת תאוצה עם הוצאת הספר האגו והאיד. במודלים הקודמים פרויד מדבר על הדחקה של דחף שקשור לרצונות מסויימים, הדחקות מקומיות, אך הוא מבין שזה לא מספיק – בעיקר בגלל שפרויד מתחיל לחשוב שמה שנוצר ומודחק באדם זה לא רק מחשבות אלא מבנים כלליים יותר. היחסים עם הסביבה משפיעים באופן מסיבי וכולל יותר על הנפש.

תיאוריית יחסי האובייקט מדברת על המפגש עם הסביבה והעיצוב של הנפש בעקבות מפגש זה.

יחסי אובייקט הוא מונח שאיבד מהיכולת ההסברית שלו מכיוון שהכל הוא יחסי אובייקט – כל התורות הפסיכולוגיות הפכו להיות יחסי אובייקט, כל אחת בצורה מעט שונה. כבר בשלבים הקודמים אצל פרויד יחסי האובייקט של התינוק עם הוריו, בילדות, יצרו רושם מה יספק את התינוק ומהם משאלותיו. מובנים אחרים של יחסי אובייקט מדברים על השפעה פשוטה של הסביבה על הילד (בולבי ותיאוריית ההיקשרות למשל שמדברים על הטיפול הראשוני שלו זקוק הילד ושמפתח מודל בעייתי או תקין של יחסים), על תמונה מורכבת של מפגש (במפגש עם האובייקט הילד בא עם צרכים, פחדים ורצונות משל עצמו וזה משפיע על האובייקט אותו הוא פוגש) בו קליין טוענת שמה שהאובייקט עושה בכלל לא משנה, משנה זווית המבט של התינוק. מודל נוסף מדבר על כך שהתינוק מפנים ומנהל יחסי אובייקט דווקא כשלא הכל טוב וכשההורים מתסכלים – הילד כ”כ זקוק לכך שההורה יהיה אידיאלי על מנת שיוכל לאהוב אותו ולכן הוא מפנים את עצמו כילד רע, כך ההורים לא אשמים וההורה הוא טוב.

פרויד מדבר על יחסי אובייקט שמתרכזים בעיקר בסובייקט, בדומה לקליין.

פרויד מציע את היווצרות המבנים השונים באדם (איד, אגו, סופר-אגו): הוא מציע שהאדם נולד עם איד, סתמי, ישות שכולה צרכים ודחפים ללא כל יכולת הבחנה על הסביבה. באופן הדרגתי הסתמי מקבל הבחנה מסויימת וחלק ממנו הופך להיות האני, שמכיר ותופס את המציאות החיצונית ומושפע ממני ואח”כ נהיית הבחנה נוספת בדמות הסופר-אגו (האני האידיאלי).

כשהתינוק נולד תפיסת המציאותית מאוד מצומצמת – יש את עצמו והדמות המטפלת בו – והוא אוהב אם האם ואת האהבה שלו אליו. באופן הדרגתי ככל שהתינוק גדל הוא מגלה את האב כישות נפרדת ואחרת והוא אוהב אותו אהבה ראשונית שאינה תלויה בדבר. לאט לאט התינוק חש שהאב מסמן את העובדה שהאם לא רק שלו (באופן כללי הילד מתחיל לחוש שהאם לא קיימת רק בשבילו, היא לא רק אובייקט או פונקציה משרתת – שד). לאט לאט התינוק חושש מסירוס, שהאב ייקח ממנו את גבריותו כי הוא מרגיש שהתינוק שונא אותו ומתחרה איתו על אמו. התינוק מוותר על האם ומקבל את רוע הגזירה כי הוא אוהב את האב והוא רוצה ששלושתם יישארו. כשאנחנו מוותרים על אובייקט בחיים האמיתיים אנחנו מפנימים אותו פנימה על מנת שנוכל למצוא בעצמנו דברים שאהבנו בחוץ. התינוק מוותר על האם אבל בגלל שהתינוק זכר קשה לו להפנים אותה ולכן הוא מזדהה עם האב. במקרים פחות נפוצים הילד מפנים את האם. כך נוצר הגבול הפנימי והסופר-אגו שמייצג את ההורים והערכים שהנחילו לו.

פרויד טוען שהסופר-אגו הוא לא רק עניין התפתחותי אלא נושא מהותי של נרקסיזם: התינוק מבין שלא כל העולם (האם, האב) קיים בשבילו, הנרקסיזם מצטמצם כאשר התסביך האדיפלי נפתר כפי שצריך. כשילד לא עובר את הצמצום הזה הוא בעצם לא רואה סובייקט מולו. לסובייקט יש רצונות וחיים משל עצמו, ויש לו עוד מישהו שלישי בחייו. כדי שהאדם יוכל להיות סובייקט בעצמו הוא חייב לעבור את הצמצום הזה.