7. עוד על אדיפוס

כמה דגשים על התסביך האדיפלי:

  • הקונפליקט מחולל צמצום עצמי וריסון בילד, הוא חש אובדן וכאב אך גם מרוויח את היכולת לחיות ביחסים מורכבים יותר עם יותר אנשים. האובדן הוא מאחר וקיימת התחושה שהיו יכולים להיות חיים טובים יותר, יש גבר/אישה אחרים שיכולים לעשות מה שהם רוצים.
  • הופעת האב מגנה על הילד מפני כליאה באם. האם מבחינת הילד היא נפלאה ומדהימה והוא עלול להיות תקוע במקום שרוצה לרצות אותה ושהיא תרצה אותו במקום לחפש דברים חדש. האב מראה שיש יציאה אל העולם.
  • התהליך בפני עצמו לא בהכרח נפתר בצמצום, ההרחקה מהאם לא חייבת להיעשות בצורה טובה. פרויד מחפש את האופן הקונקרטי בו הדברים קורים בחיים. יש ניסוחים יותר פילוסופיים לתהליך הזה: כאלה שמציעים לראות את התסביך האדיפלי כקשור לשפה (מעבר לסמליות ושפה נורמטיבית) הילד מאבד את היכולת לדבר שפה פרטית ולחשוב מחשבות שלו ועובר לחשיבת מחשבות במסגרת הסמלים הכלליים (וכמובן מרוויח כלי תקשורת נורמטיבי).

קליין והסיפור האדיפלי:

אצל פרויד התסביך מצומצם לפחד מאיבוד האב, קליין מוסיפה מימדים מורכבים יותר.

בתיאור המקרה שקראנו לשיעור הקודם סופר על מטופלת שמתקשה להיות יצירתית בייחוד בנוכחות אחרים, קשה לה לשאת מצבים של שוני ופער בינה ובין הסביבה, היא מרגישה צורך למחוק את הייחודיות שבה כדי להיות דומה לסביבה. היא מתקשה גם להכיר במציאות האינטימית של הוריה, שהיא מחוצה לה. קליין מציעה שהתסביך קשור ליכולת לחשוב ולהיות יצירתי בדרך אינדיבידואלית, ולא רק ליכולת לסבול קשר משולש.

ביון טוען שכדי שתהיה התפתחות טובה לילד הוא צריך אם שאוהבת אותו ואוהבת את האב, קייפר שואל למה אהבת האב חשובה? כי אהבת האב והתינוק מסמנת לילד שאפשר להיות במצב כזה ולהכיל שוני בין אנשים. קייפר מציע שהדברים הללו חוזרים בטיפול: עשוי להיות לחץ חזק של המטופל על המטפל – שהם יהיו באחדות, שהם יהיו באותו ראש וכו’. זה לא משרת את אינטרס המטופל לצמיחה ועצמאות. למטפל יש בן זוג אחר (התיאוריה) והמטופלים לא יכולים לשאת את המחשבה שלמטפל יש חיים מעבר לטיפול (קנאה במטופלים אחרים, קנאה בחייו האישיים וכו’).

פרויד טוען שהמטפל צריך להגביל את המסירות שלו למטופל, תיאוריות אחרות גורסות כי יש ללכת לקראת המטופל ה-‘neady’ יותר.

לשיטתה של קליין היכולות המנטליות הגבוהות צומחות מתוך בסיס ראשוני קונקרטי שבו מתרחשים דברים בסיסיים בין אנשים – רובד ראשוני של תפקוד מנטלי ברמות גבוהות יותר: הילד רואה את זוגיות ההורים כיחסי נותן-מקבל. קליין אומר שהחשיבה על העולם היא אותו הדבר – אנו משתלטים וכובשים רעיונות ותחומי ידע חדשים ונותנים לרעיונות להשפיע ולחלחל אלינו, זו רמה מנטלית גבוהה של אותם יחסים ראשוניים בין ההורים. כשההורים חיים בזוגיות טובה, נותנים אחד לשני להשפיע ולהיות מושפעים והילד קולט את הצד הבריא בזוגיות הזו הרי שהחוויה הבסיסית הזו משמעותית גם לתהליכי החשיבה שיהיו אצלו. שהיפתחות לזולת היא טובה, שאפשר להשפיע ולהיות מושפע ולא לפחד מהתערבבות, חדירה, תיקון וכו’. הטיפול נתפס כמתרחש בהוויה ספוגה במשמעות אדיפלית (המטופל יכול לפחד מלתקן מדי את המטפל, או להיות מתוקן מדי).

 

*** בעולם הפסיכואנליטי יש מחלוקת גדולה על מידת החשיבות של הסיפור ההתפתחותי של השנים האחרונות. יש גישות שמאוד מדגישות את הקשר בין השנים הראשונות לבריאות הנפשית בבגרות ויש שפחות מדגישות קשר זה  – הקשר לא נתפס כלינארי אל קיימות מטאפורות בעזרתן נוכל להבין את האדם המבוגר. מטאפורת הילד חשובה כי היא עוזרת לנו לקשר בין אזורים שונים של הנפש שאצל הילד מצויים בגרעין אחד. הגישה טוענת שהקשר בין הילדות לבגרות סבוך מדי אז אי אפשר להשתמש בו כפשוטו אך אפשר שהחשיבה על המטופל דרך המטאפורה של הילד מגנה על המטופל מחשיבה קוגניטיבית בלבד (הוא מתקשה לקבל את הפירושים שלי) אלא גם חשיבה רגשית ראשונית (קשה לו לקבל השפעה של הזולת, התמזגות, פאסיביות וכו’). ***

 

בהמשך, כשנגיע לתיאוריות אחרות נראה שאצלן התפקיד האדיפלי פחות משמעותי ואף לא משמעותי. הסיבה היא שהתיאוריות הללו מציעות שהמטופל שמולנו נאבק על מקומו להיות (ולא על מקומו ביחס לאחרים). הן טוענות שלפני שמדברים על סובייקט שעומד בתחרות, בקבלת שוני, במקומות חדשים, אנחנו צריכים סובייקט שאומר אני, שיש לו רצון משלו וכו’. הגישות הטיפוליות של תיאוריות אלו תופסות את המטפל כאם הריונית שמביאה יצור חדש לעולם ולא אב שעומד מול יצור שנאבק על עצמאותו בעולם.

כמובן שיש לכך משמעות חזקה לאווירה והיחסים הטיפוליים. בטיפול קוהוטיאני יהיה יותר מקום להופעת הסובייקט, אווירה מכילה ולא מפרשת, יצירת מרחב גדילה ופחות הכרה בחולשות וככלל – אווירה יותר הרמונית.