9. הגוף בתיאוריה הפסיכואנליטית

שיעור שעבר דיברנו על הגבריות והנשיות בתיאוריה של פרויד. זוהי דוגמא על איך הגוף משפיע על עיצוב הרצונות, היחסים ובאופן כללי של הפרטים את עצמם בחיים.

פרויד כותב מאמר קטן על האישיות האנאלית, הוא מציע אובזרבציה שהוא ראה בכמה טיפולים. הרעיון הוא שיש תווים של אישיות פנימית אשר ניתן להבין אותה מהאישיות האנאלית. מה זה האנאליות? זה אותו הזמן שבו הילד מגלה את הגוף שלו כמפעל ייצוא. הוא פתאום נהיה מודע לזה, זה נורא מעניין ילדים. פרויד ידגיש שזה לא רק מעניין אלא גם מענג. הילד נורא מתעניין במה זאת הפעולה הזאת שבגיל הזה מקבלת המון הדגשה מהסביבה וגם עקב היכולת לשלוט בשרירים. פרויד מציע שיש שם פעולה בסיסית של “לשחרר או להחזיק”. לטענתו, אם הפעולה הזו מקבלת הדגש (בעקבות בעיה גופנית או הסביבה – הורים שמאוד כועסים על הילד) יש לה משמעות נפשית – לימים גדל הילד ופרויד מציע שפעולות הקשורות לזה במרחב הנפשי – אנחנו נראה שם משהו. לדוגמא: אדם שהוא מאוד מאוד מסודר, שלא יכול לשאת את התחושה שהדברים אינם בשליטה, קמצנות היא למעשה קושי ב”לשחרר” או קושי לסמוך על כך שדברים ייצאו ממני. באופן דומה זה קיים בהבעה רגשית. פרויד טוען כי פעמים רבות אנו נראה שם גם בעיה גופנית של ממש. עובדה זו יכולה להמחיש לנו את האופן שבו רבדים שונים מדברים זה עם זה. על בסיס רובד זה מתפתחים דברים נוספים ומורכבים יותר.

את אותו הדבר בדיוק ניתן לחשוב על השלב האוראלי והפאלי. השאלה תמיד תהיה מה החוויה הגופנית שקיימת שם ואיך היא מתקשרת לרמות גבוהות יותר של האישיות.

מאמר של אייזיק: זהו מעיין מאמר דגל של הגישה הקלייניאנית. ישנן כמה נקודות בו שיש להדגיש:

מיד בתחילת המאמר אייזיק מדגישה 3 היבטים משמעותיים של התפיסה הפסיכואנליטית של ההתנהגות. מה שמשותף להם הוא הדגש על הקונקרטיות, היא מציעה לנו לא ליפול בתוויות כלליות ומופשטות (כדוגמת- האיש הזה חסר ביטחון). לדעתה צריך לשים לב לפרטים המדוייקים – מה זה בדיוק בשבילו להיות חסר ביטחון (באיזה צורה הוא חסר ביטחון). ההיבט השני הוא ההקשר – מתי חוסר הביטחון צף? לאיזה הקשרים מסוימים הוא מתקשר? וכו’. המרכיב השלישי הוא “הרצף הגנטי” – הרצף ההתפתחותי, כלומר מאיזה בסיס התנהגותי מוקדם יותר ההתנהגות הזו צמחה. ההנחה הפרוידיאנית ויותר מכך הקלייניאנית היא שרבדים מוקדמים ובסיסיים של החשיבה והתפיסה הם לא נעלמים אלא הם המרכיב הראשוני שעל גביו מופיעות הרמות הגבוהות יותר. תמיד יעניין אותה מה הרובד הבסיסי של ההתנהגות שעכשיו מעסיקה אותנו.

הקלייניאנים מחדדים הרבה יותר מפרויד את הרעיון שהיצרים הראשוניים והצרכים הראשוניים של הגוף הם מעצם המבנה שלהם ספוגים ביחס לאובייקט, ביחס אל האחר. זה אחר מדומיין כמובן אבל הגוף עצמו הוא מרמז על כך “שיש מישהו אחר” שהתינוק נמצא איתו באיזשהו יחס. לדוגמא: החשיבה הקלייניאנית טוענת שהפה מחפש את האוכל, כאשר הוא עושה זאת ניתן לומר שבאינסטינקט הפה מתעגל ומחפש את הפטמה, זה טבוע בו. אין פה טענה שהתינוק יודע או מנסח לו במילים מה הוא מחפש, אך הטענה היא שהגוף והייצור החיי הזה שלכאורה הוא ביולוגי לגמרי הוא לא ביולוגי לגמרי – הוא “יצור בין-אישי”, הגוף שלו מחפש אובייקט ובגלל המגבלות הוא לא יודע שהאובייקט לא נמצא ולכן גם כשהאובייקט לא נמצא – כאשר התינוק נורא צמא וגרונו ניכר, הכאב הזה מורגש כנוכחות. כאשר הילד לא מקבל את האוכל שלו יש פה נוכחות מוחשית של מציאות בין-אישית מומחשת. מתוכה נוצרות הפנטזיות הראשונות. אייזיק טוענת שהפנטזיה ב-ph (במקום ב-f) אינה מודעת, היא עוד לפני המילים. לטענתה קשה לנו באמת לתאר את זה או לדמיין את זה, פנטזיה זו משמעות המארגנת באופן הדרגתי את החוויה הבסיסית של הילד להיות בעולם. זה לא משהו שהוא מודע לו אלא משהו שהוא חי בתוכו ומתנהג אותו. לדעתה, עוד לפני שהתינוק יודע מה המשמעויות שהוא חווה הוא חי בתוכן – והמשמעויות האלו מעצבות את אישיותו באופן הדרגתי. לדוגמא: תינוק שחיי בצמוד לאם לחוצה ועצבנית. התינוק חש באופן בלתי אמצעי את הזולת, הוא מרגיש את המתח בגופה, את דריכות הגוף, את הטון שלה וכו’. אנו יכולים לדמיין בקלות תינוק כזה שבאופן הדרגתי נהיה תינוק לחוץ, מפוחד וחרד. הדבר הזה יכול לצמוח מגופו ומחוויית העולם שלו. כמובן שיתכן ויהיו פה הבדלים מולדים בין תינוקות שונים. גם לפרויד וגם לקליין מאוד חשוב שלא הכל יהיה תלוי בסביבה. הם לא מכחישים את השפעת הסביבה, פשוט חשוב להם לשמור על מקום חופשי שבו הדברים “חופשיים” ולא תלויים בסביבה (לדוגמא ילד שגדל במשפחה טובה ויש לו פחדים גדולים מתוקף התכונות המולדות שלו). בינתיים הדגשנו את האופן שבו הקלייניאנים מדגישים את האופן שבו הגוף מהתחלה יוצר “פנטזיות בין-אישיות” אפילו בטרם יש מפגשים כאלו, אלו הם מפגשים מדומיינים הנצבעים בצבעים מסוימים ובהדרגה יוצרים את האישיות.

בהתפתחות נורמאלית אנו יוצאים מן המקום הזה באופן הדרגתי אך הרובד הזה “נשאר שם”. ההקשבה הפסיכואנליטית צריכה להיות במקום שבו הגוף מדבר – שפת הגוף, המטאפורות שבהן המטופל משתמש. כמובן שהכל תלוי בהקשר של המטופל הספציפי ובעבר ההתפתחותי שלו. בנוסף, המטופל מתאר שיח פנימי שלו עם האובייקט הפנימי והמופנם שלו. הפנטזיה הפנימית נוכחת כסגירות של הפרט בעולם הפנימי שלו. האובייקטים המופנמים הם אובייקטים שהמטופל פגש בחיים או שצמחו מגופו – לשיח הזה הקלייניאנים יקשיבו. השיח הזה יכול להיות מלא בפחדים, תקווה, איומים וכו’. זהו המקום שבו האדם לא רואה את העולם הפנימי ולא לומד מהניסיון כי הוא שבוי באותן חוויות מעצבות וראשוניות. במצבים החמורים הפנטזיות הללו לגמרי משבשות את היכולת לחיות חיים נורמאלים. אוגדן נותן דוגמאות למטופלים פסיכוטיים שהחוויות הראשוניות הגופניות שלהם כ”כ חזקות שהם לא יכולים להיות נוכחים באופן מלא בטיפול – התקיעות שלהם לא נותנת להם לחשוב, לשמוע או להרחיב את העולם החווייתי שלהם. מי שיקרא תיאורי מקרה של קליין או תלמידיה יראה שהשפה שלהם בטיפול הייתה מאוד גופנית, הם פרשו את הרמה הזו באופן ישיר – במיוחד כאשר הם עבדו עם ילדים. שינוי מרכזי בגישה הקלייניאנית מתבטא בכך שבעבר קליין הייתה יכולה לומר “אתה מרגיש שהרעלתי אותם עם החלב המזוהם ואתה רוצה להציף אותי עם הצואה שלך”. היום קלייניאניים כבר לא מדברים בשפה הזו אבל הם חושבים בשפה הזו, הם אולי יגידו “אתה מרגיש שהרעלתי אותך” וכו’ מתוך תפיסה שהמטופל לא מסוגל באמת ליצור קשר עם הדימויים הללו.

 

מספר מילים על תפיסת גוף אחרי קליין ועד היום:

יש כמובן מספר גישות. הפסיכואנליזה הצרפתית מאוד מתעסקת עם הגוף, ישנם לא מעט תיאורטיקנים שם שרואים את הגוף כמקום לא מעובד, הגוף המדבר כאזורים נפשיים שלא קיבלו הסמלה ולכן  משהו נתקע בהם ומתבטא באופן הזה. כיוון אחר שדרכו ניתן לראות את ההבדל מקליין ופרויד הוא כיוון שמדגיש את המשמעויות בגוף בעיקר כתוצאה של התערבות חיצונית. תיאורטיקן בשם אנז’ייה יצר מטאפורה מאוד פורה – “האני העור”, זהו העור הראשוני שלנו בתור תינוקות אשר סופג משמעויות מהסביבה שמעצבות את האישיות. נקודת השוני היא הדגש על הסביבה היוצרת את השוני והאובייקט הרע. לדעתו, העור הוא המקום הראשוני שבו אנו חווים את העולם, זוהי חוויה מתמשכת. באופן הדרגתי כל מיני דברים נספגים בעור הזה, ישנה חוויה של המשכיות. דרכו ניתן לחוות חוויה של הכלה כאשר מחבקים אותנו בעת כאב או את חוסר ההכלה כאשר אין הכלה וכו’. זו דוגמא לעד כמה החוויות הראשוניות שלנו קשורות לרובד גופני ראשוני אשר מושפע גם מהסביבה ומן החוץ.

דוגמא אחרונה ומעניינת מני רבות מגיעה מוויניקוט – יש לו מאמר על ה-mind והקשר שלו לגוף-נפש. על רגל אחת, וויניקוט מציע שה-mind שלנו, ההתחלה שלו היא איזשהו ניסיון להתמודד עם תסכול, התינוק בהתחלה חי בתוך מרחב פנימי שהמציאות החיצונית לא חודרת לשם. כאשר המציאות החיצונית חודרת לשם התינוק מפתח מנגנוני הגנה – לעיתים אנו רואים התפתחות של mind כמנגנון הגנה – רפלקטיביות מוגזמת או מודעות מוגזמת היא תוצר של התפתחות לא טובה. לדעת וויניקוט ה-mind לא נמצא רק בראש אלא בכל הגוף, ה-mind הוא מרחב כללי יותר. אנשים בריאים חווים את עצמם באופן כללי, כאשר אנו רואים אדם המצומצם לראש, שלא חווה את עצמו בגוף זו הגנה כנגד חודרנות חיצונית. ההפרדה הזו היא תופעה מלאכותית שלעיתים צריך רגרסיה עמוקה בטיפול כדי להשתחרר ממנה.