שינויים בתיאוריה של פרויד

פרויד שינה את התיאוריה שלו במהלך חייו. בעוד שפרויד היה פתוח לקבל מידע חדש, הוא לא הסכים לקבל דעות מנוגדות לשלו. אחד מאלה שנפרדו מפרויד על רקע זה היה קארל יונג שפיתח את הפסיכולוגיה האנליטית (analytic psychology). יונג האמין, שבנוסף ללא-מודע האישי שתואר ע”י פרויד, קיים גם לא-מודע קולקטיבי (collective unconscious) – חלק שמשותף לכל בני האדם. הלא-מודע הקולקטיבי מורכב מתמונות קדמוניות (primordial images) או ארכיטפים (archetypes) אותם ירשנו מאבותנו. בין הארכיטפים האלה: אמא, אבא, שמש, גיבור, אלוהים ומוות. הוא שם לב שתמונות מסוימות מופיעות לעיתים קרובות בחלומות ונמצאו גם בכתבים דתיים ומיתולוגיות עתיקות שאותן החולם לא הכיר. יונג הסכים עם פרויד לגבי קיומו של הלא מודע, אבל האמין שהתיאוריה שלו לא מצליחה להסביר את הימצאותן של תמונות משותפות או ארכיטפים בלא מודע של כל בני האדם. 

“ניו-פרוידיאני” מפורסם אחר הוא הנרי סטאק סאליבן. הוא פיתח תיאוריית אישיות משלו על בסיס חוויותיו עם פסיכואנליזה. הוא הדגיש את היחסים הבינאישיים וטען שלא ניתן לבודד את האישיות מהמורכבות של היחסים הבינאישיים בהם חי האדם. לדעתו, התגובות של אנשים לחוויות בינאישיות גורמות להם לפתח פרסוניפיקציות (personifications) – תמונות מנטליות של עצמם ושל אחרים. התמונות של העצמי מתחלקות לשלוש קטגוריות: 

  1. פרסוניפקציית האני הטוב (good-me personification). 
  2. פרסוניפקציית האני הרע (bad-me personification). 
  3. הלא אני (not-me).  הקטגוריה מכילה אספקטים של העצמי שהם כה מאיימים שהאדם מנתק אותם מהמערכת של עצמו ושומר אותם בלא מודע- דומה לפרויד כי דורש הדחקה 

 כמו פרויד, סאליבן האמין שחוויות מהילדות המוקדמת משחקות תפקיד חשוב בהתפתחות האישיות. עם זאת, הוא האמין שהאישיות ממשיכה להתפתח גם אחרי הילדות. הוא זיהה 7 שלבים של התפתחות האישיות – ינקות (infancy), ילדות (childhood), תקופת הנערות (the juvenile era), קדם בגרות (preadolescence), גיל ההתבגרות המוקדם (early adolescence), גיל ההתבגרות המאוחר (late adolescence) ובגרות (adulthood) – וטען שכל שלב נקבע בעיקר ע”י החברה. כך שבעוד שאדם יעבור שלב בצורה מסוימת עקב גורמים ביולוגיים, ההשפעה העיקרית היא המצבים הטיפוסיים בהם הוא נתקל באותו גיל.  

 גם תיאוריית שלבי ההתפתחות של אריקסון היא דוגמה לתיאוריה פסיכואנליטית משופרת. אריקסון תפס את דעותיו כמרחיבות את התיאוריה של פרויד ולא כמשנות אותה. במקום לראות את שלבי ההתפתחות במושגים של פונקציות פסיכו-סקסואליות, אריקסון ראה אותם כשלבים פסיכו-סוציאליים המערבים בעיקר תהליכים של האגו. לגבי אריקסון, הפונקציה העיקרית של שנת החיים הראשונה היא שהילד לומד לסמוך (או לא לסמוך) על הסביבה כמספקת את צרכיו, ולא התמקדות בסיפוק צרכים אוראליים. החשיבות של השנה השנייה היא שהילד לומד אוטונומיות, ולא שהיא מתמקדת בנושאים אנאליים כמו גמילה מחיתולים. גמילה מחיתולים היא במקרה זירה נפוצה לקונפליקט, בה השאיפה של הילד לאוטונומיה מתנגשת עם הדרישות החדשות מצד ההורים. התיאוריה של אריקסון מוסיפה שלבים נוספים כדי להקיף את כל טווח החיים.  

 מבחנים השלכתיים (projective tests)
פסיכולוגים של האישיות, מתעניינים בהערכת משאלות, מוטיבציות וקונפליקטים של הלא-מודע. לשם כך הם פיתחו מבחנים השלכתיים (projective tests). מבחן השלכתי מייצג גירוי מעורפל אליו האדם יכול להגיב בדרך הרצויה לו. כיוון שהגירוי מעורפל ולא דורש תגובה ספציפית, מניחים שהאדם משליך את האישיות שלו לתוך הגירוי ובכך חושף משהו לגבי עצמו. שני מבחנים נפוצים הם מבחן רורשאך (Rorschach test) ומבחן התפיסה התמטית (Thematic apperception test –TAT). 

 מבחן רורשאך – מורכב מסדרה של 10 כרטיסים, כל אחד מציג כתם דיו מורכב למדי. על האדם להסתכל על הכרטיסים ולדווח על כל מה שכתם הדיו מזכיר לו. אחר כך מבקשים ממנו להבהיר את תשובות ולציין איזה מאפיינים של הכתם יצרו את הרושם הספציפי. ניתן לנקד את התשובות של האדם בכמה דרכים. שלוש קטגוריות עיקריות הן מיקום (האם התשובה מערבת את כל כתם הדיו או חלק ממנו), המאפיינים הקובעים (האם האדם מגיב לצורה של הכתם, לצבע, להבדלים בטקסטורה ולצללים) והתוכן (מה התשובה מייצגת). רוב הבוחנים גם מנקדים את התשובות בהתאם לתדירות ההופעה, לדוגמה: תשובה תחשב לפופולרית אם רבים משייכים אותה לאותו כתם דיו. על בסיס הקטגוריות האלה תוכננו מספר שיטות מפורטות לנתינת ציון, אבל לרובן ערך ניבוי מוגבל. עקב כך פסיכולוגים רבים מבססים את הפרשנויות שלהם על פי התרשמות מהתיק של הנבדק כמו גם מתגובתו הכללית למצב המבחן (האם הוא מתגונן, פתוח, תחרותי, משתף פעולה וכד’).   

מבחן התפיסה התמטית TAT – פותח ע”י הנרי מורי. מראים לנבדק עד 20 תמונות מעורפלות של אנשים וסצינות, ומבקשים ממנו להמציא סיפור לגבי כל תמונה. מעודדים את האדם לא לבלום את הדמיון שלו ולספר כל סיפור שעולה לו לראש. המבחן נועד לחשוף נושאים בסיסיים שחוזרים על עצמם בדמיונו של האדם. אם בעיות מסוימות מטרידות אותם, הן יופיעו במספר סיפורים או בסטיות מהנושא הרגיל בסיפור אחד או שניים. בזמן ניתוח התשובות למבחני TAT, פסיכולוגים מחפשים נושאים חוזרים שיכולים לחשוף את הצרכים, המוטיבציות או הדרך האופיינית להתמודדות עם יחסים בניאישיים של הנבדק. 

בעיות עם מבחנים השלכתיים – הומצאו מבחנים השלכתיים רבים אחרים. בפועל, כל גירוי אליו הנבדק יכול להגיב בצורה אינדיבידואלית יכול להיחשב כבסיס למבחן השלכתי. אבל לא נערכו מספיק מחקרים על המבחנים האלה בכדי לבסס את מידת היעילות שלהם בהערכת אישיות. לעומת זאת, מבחן רורשאך ומבחן TAT נחקרו באינטנסיביות. התוצאות לא תמיד היו מעודדות. באופן כללי, האמינות של שני המבחנים היתה מעוטה כיוון שהפרשנות של התשובות תלויה בשיפוט של הקליניקאי, אותה תשובה יכולה לקבל הערכה שונה ע”י שני בוחנים שונים. אנשים לא בהכרח מתנהגים ע”פ מה שמטריד אותם. אדם שמפיק כמה סיפורים עם נושאים אגרסיביים לא בהכרח יתנהג בצורה אגרסיבית. בפועל, ייתכן שהוא מפצה על הצורך לדכא נטיות אגרסיביות בכך שהוא מבטא את הדחפים האלה בפנטזיות. כיוון שהתשובות הן בעלות ערך רק כששוקלים אותן לאור מידע נוסף, כמו ההיסטוריה של האדם, ציוני מבחנים אחרים ותצפיות על ההתנהגות. קליניקאי מיומן משתמש בתוצאות של מבחנים השלכתיים כדי לבצע פירושים טנטטיביים על האישיות של אדם ואז מאשר או שולל אותם על בסיס מידע נוסף. המבחנים יעילים בהצעת אזורים אפשריים לקונפליקט אותם צריך לחקור.  

 

פורטרט פסיכואנליטי של טבע האדם
האשימו את פרויד בערעור הבסיס והכבוד של האנושות, כי הוא הדגיש שהתנהגות אנושית נקבעת  ע”י כוחות מעבר לשליטתנו, ובכך שלל מאתנו את הרצון החופשי והחופש הפסיכולוגי. בכך שהדגיש את המצב הלא מודע של המוטיבציות שלנו, הוא שלל מאתנו את הרציונליות. בכך שהדגיש את הטבע המיני והאגרסיבי של המוטיבציות האלה, הוא נתן מהלומה סופית לכבוד. התיאוריה הפסיכואנליטית מציירת פורטרט של הטבע האנושי כרע בבסיסו. בלי הכוחות המרסנים של החברה, והייצוג הפנימי שלהם – הסופר אגו, בני האדם היו משמידים את עצמם. פרויד היה אדם פסימי ביותר. הוא ראה את עליית הנאציזם כתוצאה טבעית של דחף האגרסיביות באדם. ע”פ התיאוריה הפסיכואנליטית, האישיות שלנו נקבעת באופן בסיסי ע”י הדחפים המולדים וע”י אירועים בסביבה במהלך 5 השנים הראשונות בחיים. רק פסיכואנליזה מקיפה יכולה לבטל חלק מהתוצאות השליליות של החוויות המוקדמות, והיא יכולה לעשות זאת רק באופן מוגבל. ע”פ התיאוריה הפסיכואנליטית, אנו יצורים פסיביים יחסית. למרות שהאגו נמצא במאבק פעיל עם האיד והסופר אגו, אנו כלי משחק פסיביים של הדרמה המתחוללת בלא מודע שלנו. לבסוף, ע”פ פרויד, בריאות פסיכולוגית מורכבת משליטה חזקה אבל גמישה של האגו על פני דחפי האיד. כפי שהוא ציין, המטרה של פסיכואנליזה היא להבטיח שבכל מקום בו יהיה האיד, האגו יהיה בעקבותיו. 

הערכה של הגישה הפסיכואנליטית והביקורות עליה
התיאוריה הפסיכואנליטית רחבה לכן לא ניתן פשוט להכריז אם היא נכונה או שגויה. עם זאת, אין ספק לגבי ההשפעה שלה על התרבות שלנו או על הערך של חלק מהתרומות המדעיות שלה. שיטת האסוציאציות החופשיות של פרויד פתחה בסיס נתונים חדש לתצפיות, שמעולם לא נחקר בצורה סיסטמטית קודם לכן. בנוסף לכך, הזיהוי שההתנהגות שלנו מייצגת לעיתים קרובות פשרה בין המשאלות לבין הפחדים שלנו מסבירה רבות מהסתירות בהתנהגות האנושית טוב יותר מכל תיאוריית אישיות אחרת. זיהוי התהליכים הלא מודעים, שמשחקים תפקיד חשוב ברבות מההתנהגויות שלנו, מקובל בצורה כמעט אוניברסלית – למרות שלעיתים קרובות מפרשים את התהליכים האלה ע”פ תיאוריית הלמידה או במושגי עיבוד מידע. למרות כל זאת, התיאוריה הפסיכואנליטית כתיאוריה מדעית היתה נתונה לביקורת רבות.  

מידע נוסף ניתן לקרוא כאן